הכניסה למוזיאון הריצה בעיר מרתון ביוון

הכניסה למוזיאון הריצה בעיר מרתון ביוון

כמו כל סיפור אהבה טוב….גם סיפור האהבה שלי עם הריצה טומן בחובו עליות וירידות, משברים אינספור, דמעות מחד ואושר עילאי מאידך, תיסכול ושאלות קיומיות הרות גורל:

"למה לעזאזל אני קמה בחמש וחצי בבוקר, 6 פעמים בשבוע ורצה"? …

"מה עשיתי רע למישהו?" ….

"גנטית אני לא בנויה לזה"…

"מה אני מנסה להוכיח ולמי בכלל" ? …

"ומה הרן הזה ( AKA רן שילון ) רוצה מחיי… בייחוד שכל מה שהוא אומר מנוגד ב 180 מעלות לדעות מאמנים ומתאמנים אחרים…."

אבל לא אלאה אתכם בזה…כי זה לא מעניין, לא חדש, כולם חווים את זה בצורה זו או אחרת…אני לא מיוחדת בזה…… אבל אני כן מיוחדת כי ראיתי את האור….. בעיר מרתון שביוון.

אחרי קיץ של פציעה וביטול ההשתתפות במרתון ברלין, מצב רוח עגום והבטחה לעצמי כי איני רוצה ביעדים חדשים וכנראה שריצת מרתון אינה בשבילי, המשפחה החליטה לנסוע לשבוע חופשה במהלך חג סוכות ביוון. החלטתי ברגע אחרון להצטרף אליהם ללא ידיעה היכן ממוקם המלון ומה אני עתידה למצוא שם. בדרכי משדה התעופה למלון החלו ניגלים לעיני שלטים קטנים חומים המציינים קילומטרים בספירה יורדת, זה היה מוזר וככל שהנסיעה התקדמה החלו לצוץ שלטים נוספים המורים על קירבה לעיר מרתון ולמוזיאון הריצה המפורסם של העיר.

הלהבה והתשוקה שדעכה בקירבי במהלך הקיץ קיבלה חיים חדשים…אמנם סימני החיים היו חלשים אך הלכו והתגברו ככל שהבנתי שאני עושה את דרכי על דרך ריצת המרתון המסורתית מהעיר מרתון לאתונה אשר מתקיימת מדי שנה במהלך חודש נובמבר ומסמלת את הריצה ההיסטורית למרחק של כ – 42.195 קילומטרים [בפועל כנראה שהמרחק היה פחות].

בעת ביקורי במוזיאון הריצה הרגשתי התעלות רוח מיוחדת במינה. מוזיאון הריצה בעיר מכיל סיפורים ואנקדוטות לגבי ריצת המרתון היסטורית, כניסתה כענף ספורט תחרותי באולימפיאדה בשנת 1896, רשמים של אצני על, תרומת ריצת המרתון לישובי סיכסוכים בפוליטיקה העולמית ופירוט מדויק לגבי כל ריצת מרתון המתקיימת בעולם – תאריכים, מסלול, שיאים אישיים ועוד.

בסיום הביקור המוזיאון, עם התרגשות גדולה בלב סימסתי לרן שאני חוזרת אליו עם מחויבות שלמה, חיוך והכי חשוב…יעד: אני רוצה לרוץ מרתון. החלטנו יחדיו על מרתון פאריז שנערך ב 12 לאפריל כשלפנינו 6 חודשי אימונים והתחזקות.

מודה…..התרגשתי….צירוף המקרים היה יותר מצירוף מקרים והרגשתי שיש כאן יד מכוונת…שמכוונת אותי להחזיר את אמונתי לבורא קבוצת אנדיור, להשלים עם הידיעה שאני כן יכולה לרוץ ולהתמסר לחלוטין לתוכניות האימונים של רן, לקבל על עצמי בחיוך ואהבה את המשמעת, את הקימה המוקדמת מדי בוקר, את האימונים היומיים ואפילו פעמיים ביום, את משטר התזונה ובעיקר…להאמין בעצמי.

תוכנית האימונים היתה מלהיבה וקשה, כל חודש הכיל הפתעות וחידושים, ובקיצור מה היה לנו: הרבה ריצות, הרבה סקווטים, הרבה לאונצ'ים, הרבה ריצה איטית כפויה, הרבה נשימות, הרבה אושר, הרבה תיסכול, ובעיקר חצאים – חצי מרתון שטח בסן דייגו, חצי מרתון עמק המעיינות, חצי מרתון שטח כפר אורייה וחצי מרתון ירושלים…..רק חצאים…..המרתון מתקרב, כל יום הוא יום פחות ואני רצה רק חצאים, אמנם משתפרת בטכניקה, משתפרת בנשימה, משתפרת במהירות וגם בהתאוששות ואפילו מחייכת פה ושם אבל….רק חצאים…21.1 ק"מ.

חברים שרצים וגם כאלה אשר אינם רצים שואלים בפליאה אחרי ששומעים כי אני עתידה לרוץ את מרתון פאריז וכמובן לא חוסכים תחילה במילים "משוגעת, חולת נפש, מטורפת ולמה בכלל לשרוף את המנוע, הרי ריצה זה לא בריא….אז כמה את רצה הכי הרבה?"…ואני בקול חלש ומבט מושפל עונה "עשיתי כבר חמישה חצאים", והתשובה שקיבלתי שוב ושוב "אז מה עם ריצה מסכמת? מה עם 34 ק"מ, מה עם 37 ק"מ …הרי את לא יודעת בכלל איך זה מרגיש"…..ואני שוב, עם פחד מתגבר שמתחיל באזור הפופיק ומתפשט לאורך עמוד השידרה עונה….."זו התוכנית של המאמן שלי, הוא מכיר אותי, אני סומכת עליו"…. אבל בעצמי ידעתי שמעל 21 ק"מ לא רצתי מעולם, אז איך ארוץ עוד 21 ק"מ נוספים ?!

שאלתי את רן שילון ותשובתו היתה שאני מוכנה, אני מסוגלת וכפי שאני מרגישה בימי שישי במירוצי החצי מרתון למיניהם, כך ארגיש בחצי השני של הריצה במרתון אחרי שאסיים את 21 הק"מ הראשונים. האמת…לא הבנתי וגם לא הייתי בטוחה בעצמי אבל סמכתי עליו, הוא המאמן שלי (!).

עם זאת, כהרגלי בקודש לאלו שמכירים אותי…ביצעתי מחקר – קראתי מאמרים ותוכניות אימונים של מאמנים אחרים ושמחתי לגלות במאמרים ופוסטים של מאמנים צרפתיים שפירסמו רבות לפני המרתון שרוב מהמתאמנים עשו חצי מרתון כריצה ארוכה ומעולם לא עברו את ה 21 ק"מ, זה היה מעודד, אולי באמת רן יודע משהו שמאמנים בחו"ל מיישמים ופשוט…אלינו לארץ ברוכת המאמנים, ההבנה הזו טרם הגיעה …ההבנה שלא חייבים לרוץ "מסכמת" של 30+ ק"מ ולהסתכן בפציעה כדי לדעת שאתה מוכן לרוץ ריצת מרתון ושיש להתמיד בחיזוקים, מתיחות והרבה ריצה של גג שעה וחצי-שעתיים על "רגליים עייפות"….אז אטמתי אוזני כחירשת ל"נשמות הטובות" שהזכירו לי מדי יום שאיני יודעת איך ה ק"מ ה- 30 מרגיש, ומה יהיה כשאגיע ל"קיר" הידוע לשימצה והמשכתי בדרכי ואמונתי אל עבר היום הגדול – יום המרתון.

קצרה היריעה מלספר על תקופת הטייפר הנוראית, תחושת העייפות, הקושי ביציאה משיגרת האימונים והמשמעת הקשיחה, האקספו המרשים בפאריז אשר היה מוגזם אפילו עבורי, עיר האורות שלבשה חג בצורת דגלים ירוקים שהתנוססו לכל עבר ואלפי רצים בחולצות דרייפיט צבעוניות שרצו את ריצות השיחרור הקצרות שלהם בימים לפני המרתון והכניסו צבע ותנועה לכל גשר וסמטה, האכילה המדוייקת בימים שלפני והמחנק בגרון שליווה אותי עד רגע הזינוק יחד עם עוד 43 אלף רצים למרגלות שער הניצחון בשאנז אליזה בפאריז.

מזג האוויר היה מושלם, המקצים השונים הוזנקו לפי זמני מטרה בסדר מופתי וההתרגשות היתה בשיאה. התחלתי לרוץ ומהמטר הראשון נחתה עלי התובנה המופלאה שאני כאן, שאני רצה, שאני מרגישה נפלא ואני…אני את המרתון שלי כבר עשיתי רק בזכות העובדה שאני כאן מחייכת, מתרגשת, ללא פציעות, עם כוח בשרירים ובעיקר מאמינה בעצמי. מאותו רגע חוויתי שעות מופלאות של ריצה כיפית, נעימה, נינוחה לאורך מסלול יפהפיה בעיר האורות. לאורך כל המסלול עמדו אנשים חייכנים ועודדו ללא הפסקה, שלטים ציינו את שמות האתרים המרשימים אשר חלפנו לידם, מחיאות הכפיים וקריאות ה ALLEZ תרמו להרגשה של חגיגה אמיתית ברחובות העיר.

אין ילד חייכן שלא קיבל ממני כיף על הדרך, אין להקת תופים אחת שלא מחאתי לה כפיים בריקוד ואין מצלמה שלא חייכתי אליה. בחנתי את הרצים שרצו לצידי, שעקפו אותי, שעקפתי אותם, רצים שרצו עם מטרות – מטרות פוליטיות כמו למען הכרה בשואה הארמנית, מטרות אישיות כמו בחור בן 32 בשם ג'וליאן שצרף פתק על גבו והצהיר על היותו טייל, יזם, אוהב מוזיקה ורווק יחד עם מספר הטלפון שלו, רצים אשר ניצחו את מחלת הסרטן ורצים אשר רצו עם כל הציוד האפשרי על גבם. הכל מהכל היה שם וגם אני הייתי שם. אימי המקסימה חיכתה לי בקילומטר ה- 30 כדי להטעין אותי באנרגיה מחודשת של אהבה וחיוך וכך שייטתי לי בריצה נעימה עד לשער הסיום המרגש.

ואכן …רן שילון צדק, רק בקילומטרים בחצי השני של הריצה התחלתי להרגיש כפי שהרגשתי בתחילת כל חצי מרתון שהייתי רצה לאחר שבוע אימונים מפרך, לא היה קיר, והקילומטרים מעל הק"מ ה- 21 היו אמנם שיא חדש אבל לא היה שם דבר מיוחד מעבר לתחושה הרגילה…"רגליים עייפות", תחושה מוכרת ואפילו נעימה.

אז התחלתי לכתוב על חוויותי ממרתון פאריז אבל בסופו של דבר כתבתי על הדרך למרתון ועל האמונה במאמן האוונגרדי שלי ובסופו של יום, לאלו הבוחרים בריצה כדרך חיים, המרתון הוא חוויתי אבל הדרך, האימונים היומיים, האתגרים, ההשתפרות, השיאים הקטנים שקורים מדי אימון והכי חשוב האמון במאמן ותמיכה של קבוצה מפרגנת, אלו אבני הייסוד להגיע לשער הסיום עם חיוך של מיליון דולר ויום אחרי כבר להירשם ליעד הבא (מרתון לאס-ווגאס). 

אז תודה לרן שילון, לקבוצת אנדיור המופלאה, לאמי המדהימה שליוותה אותי, למשפחתי ולתמיכה של החברים הרבים שכל אחד בדרכו ידע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

 

עו"ד רונית ברנשטיין, יועצת משפטית בחברת Playtika