יום שבת, 8.12.07

נדמה שלא ניתן להשלים את חווית הביקור באפריקה מבלי לשבת מאחורי ההגה ולנהוג לצד המקומיים.
שנים של נהיגה במחוזותינו ובמקומות אחרים בעולם לא יצליחו להכין אותנו לנהיגה כאן, וזה מתחיל בצי המכוניות המפואר של אפריקה.
זקני אנדיור יכולים לזכור מכוניות כמו פיאט 600, 127 ו 128, שלא לדבר על פיזו 304, 404 ו 504.אך האם ידעתם שלאדה בת 30 שנה עדיין נוסעת ושולטת בכבישי היבשת?

את לימודי הנהיגה כאן מתחילים במגרש המיועד לכך, כאשר הנהגים הצעירים יושבים במושב הנהג של פיאט 600 ומורה הנהיגה … רץ לידם מחוץ לרכב ונותן הוראות!
ביומיים הראשונים כאן, ישבתי ליד צחי ולמדתי את רזי הנהיגה – להידחף, לצפור, והכי חשוב.. אסור לשכוח לאותת. על זה ישללו לך את הרישיון!

הבוקר נסעתי לי לאנטוטו לריצה אחרונה בהר, זו הייתה הפעם הראשונה שנהגתי לגמרי לבד ללא ליווי, אין צורך לומר שאין פה מפות ואין את מי לשאול.
הגעתי בשלום ויצאתי לריצה. הפעם החלטתי לפנות ימינה במזלג הראשון, ואחרי כ 15 דקות פגשתי קבוצת בנות שרצה עם מאמן. צמצמתי את המרחק בינינו והחלטתי להצטרף אליהן, הרי הם מכירים את ההר טוב ממני.

הבנות צחקקו על הפראנג'י המוזר שרץ איתן ואחרי כ 15 דקות נוספות של ריצה הגענו ל"הדר יוסף" המקומי. מדובר באחו המשתרע על שטח רחב, מצד אחד פרות רועות ומצד אחר ילדים משחקים כדורגל (הצטרפתי אליהם מאוחר יותר) ובאמצע, קבוצות המתאמנות בריצה, נזהרות מבורות מים רבים וילדים הממלאים ג'ריקנים לצריכת מים יומית.

זהו, יופי של סיום לשבוע מוזר, הזוי ומדהים.
להתראות מחר בארץ הקודש, רן

יום שישי, 7.12.07

poor student, give the money
יום שישי בבוקר, מתעוררים בלודג' מקומי על שפת אגם לנגנו, כ 240 ק"מ דרומית לאדיס.
אם חשבתי שכבר ראיתי את אפריקה, הרי כנראה שביומיים האחרונים חוויתי את הדבר האמיתי
הבוקר החלטנו לוותר על הריצה ולהחליפה בטיול בחבל ארץ שנמצא בין סוואנה ובין יער גשם, כך שניתן לראות כאן הכל מהכל.
ירדנו לאגם וחיפשנו היפופוטמים, אך הסתבר לנו שהם עברו מספר ק"מ דרומה, כך שפיספסנו אותם. נאלצנו להסתפק בכמות אדירה של עופות מים רבים ושונים
ומשם המשכנו לתוך היער בו שוכנים קופים מזנים שונים.
טיול במעבה היער מוביל אותנו לצדו השני ובו אנחנו נכנסים לכפר מקומי.
האמת היא שהחוויה הגדולה שלי כאן הם האנשים. בכל מקום כולם מחייכים, ובשלב זה, עדיין לא רעבים.
כולם מברכים ולוחצים ידיים, ומזמינים אותנו לראות את הטוקול (הוילה) שלהם

אתיופיה 6.1

.
כבר בבוקר הבנתי שנדבקתי בוירוס האפריקאי – אני חייב לחזור לכאן בשנית
אך בפעם הבאה… לא לבד.
פרטים בהמשך

יום חמישי, 6.12.07
"בראבו פרנג'י, בראבו"
קריאות העידוד של המקומיים ליוו אותי היום בריצת הבוקר באנטוטו (בן שמן).
זו הפעם השנייה שאני יוצא לריצה על ההר, רק שהפעם אני כבר מרגיש ממש מאוקלם. בגובה של 3000 מ' או בגובה של 300 מ', בשלב זה מרגישים אותו ממש אותו דבר.
מזג האויר מושלם – שמים כחולים, בחוץ אולי 12 מעלות וההרגשה היא פשוט נפלאה.
בדרך פוגש את הרצים המקומיים שממש מופתעים לראות אותי כאן, מלבדם ומלבד עבדכם הנאמן, אין כאן נפש חיה. האמת, זו בהחלט דרך נהדרת להתחיל את היום.

אתיופיה 5.1

10:30, זו השעה בה נקבעה לי פגישה נוספת עם הקיסר (היילה) ועם מאמנו מזה כמעט 20 שנה – ד"ר ילמה ברטה.
הפעם אנחנו יושבים במשרדו המרווח של היילה ומנהלים שיחה מקצועית על הריצה באתיופיה ועל הגורמים להצלחה (אני מבטיח מאמר ארוך ושלם בקרוב).
כשאני שואל על שיטות האימון, הדבר הראשון שעליו מדבר ילמה בהרחבה הוא.. חוסן מנטלי! מעניין, נכון? ונכון שאף פעם לא שמעתם על זה?
שעת צהריים ואנחנו יוצאים בעוד מספר דקות לאגם הנמצא בתוך הג'ונגל.
מחר – שחיית שחרית או מנוסה מהתנינים ואח"כ ריצת בוקר או בריחה מההיפופוטמים.
כך שאם אני לא חוזר…

יום רביעי, 5.12.07

היום בבוקר התעוררנו לעוד יום מצ'עמם של אימונים, קפה, הסתובבויות ו.. פתאום טלפון מהיילה, כן, זה שנעלם לנו.
מסתבר שהוא חזר העירה  ו.. בחמש  אחה"צ אנחנו נוסעים לפגוש אותו בחדר הכושר שלו.
אני מגיע לחדר הכושר ורואה בחור יושב על אופני כושר ומדווש לו להנאתו. מי לימד אותו לרכוב?

האם התרגשתי?
דא, כן!
"התאמנו" בצוותא – היילה, אני ועוד כתריסר מתאמנים שונים, כל אחד ניגש, משוחח איתו כשלושים שניות שניות וממשיך הלאה.
אני מנצל את ההזדמנות של הפסקת תה (שזה התחליף המקומי לג'ל) באתיופיה, ממשיך את השיחה ושמח לגלות שהיילה לבבי, חייכן ומספר בהתרגשות על הריצה ביום ראשון בהולנד (בה שבר את שיא המסלול בריצת 15 ק"מ, ונדמה לי שגם שבר את שיא העולם באותה הזדמנות)

אתיופיה 4.1

אני מספר (בהתרגשות) שאני בכלל לא רץ, אלא טריאטלט (ישר תרוצים) ושנינו ממשיכים לקשקש.
ומה מחר?
בבוקר אצא לרוץ פעם נוספת באנטוטו (בן שמן) ואח"כ אפגש עם מאמנו האישי של היילה – ד"ר ילדה.
מאוחר יותר צפויה לי נסיעה ל- 24 שעות לג'ונגל האפריקאי.

כמה מהר צריך לרוץ כשתוקף אותך היפופוטם?
יותר מהר מהחבר שלך.

יום שלישי, 4.12.07

אתחיל מהסוף.  בינתיים לא ניתן למצוא את היילה ונראה מה יהיה מחר.
היום בבוקר השכמנו קום ונסענו לרוץ בבן שמן של אדיס, הר ששמו אנטוטו.  גובהו 3000 מטר, ואם אתם רוצים לראות את אצני המחוז בשעת האימונים, זה המקום.

אתיופיה 3.3

התחלנו את הריצה בנקודה בה מתחילים כולם, הכנסייה במרכז הכפר, המקום בו היילה מתחיל את אימוני הריצה שלו בתפילה, אני ויתרתי הבוקר עליה.

התחלנו לטפס במעלה ההר, כאשר כל הריצה נעשית בנוף המשתנה בין יערות אקליפטוס (כן, אקליפטוס גדל כאן בגבהים וכנראה שהוא לא רק מייבש ביצות, אלא גם גדל יפה ולגובה רב) ובין שדות שעורה ומראה מרהיב של העמק המשתרע מטה, אותו עמק בו שוכנת אדיס.
ביער עצמו פגשנו רצים נוספים ו.. בבונים כן, משפחות שלימות של בבונים החוצים את השביל בזמן שאנו רצים.
רוב מסלול הריצה הוא Rolling Hills, כמו שאני אוהב, אלא שכאן נוסף שחקן אחר למגרש, הגובה, שמקבל תפקיד מכריע. האימון מסתיים בבסיס טילים המגן על העיר מפני אריתראה, השכנה הצפון מערבית, ומשם – בדרך החוזרת אל הכפר.

entoto running

בדרך חזרה נתקלתי בקבוצת ריצה מקומית שטסה לה בגובה נמוך ושתי דקות מאוחר יותר הגיעו הבנות. איזו מהירות, פשוט מדהים!
לאורך כל הריצה לא יכולתי שלא להשוות בין שני האתרים, היער "שלנו" וההר שלהם, לפניכם הסיכום:

בן שמן אנטוטו
גובה 300 מ' 3000 מ'
כלי תחבורה אופניים פרדות
נשיאה קאמל בק נשות הכפר
חיות מקומיות בבונים(יער הקופים?) בבונים

 

 

 

זהו להיום
ומה לגבי מחר? עוד יום מצ'עמם של אימונים, בתי קפה, שנת צהריים וחוזר חלילה.
קשה, קשה להיות אני, רן

יום שני, 3.12.07

יום ארוך עבר על כוחותינו, שהתחיל בהשכמה מוקדמת, (ואני חשבתי שאני בחופש?), יציאה לחדר הכושר "השכונתי", אימון עליות נוסף והיום מתחיל.
גם היום תדלקנו ב – La Parisian, הקפה השכונתי, שהקשר בינו ובין פריז מסתכם בשמו בלבד.
היום הוקדש לשוטטות בעיר המוזרה הזו, עיר טיפוסית של קיצוניות אפריקאית, המשלבת ישן וחדש, עני ועשיר.
היציאה בבוקר מחדר הכושר החדש הישר למעמקי הכאוס האפריקאי היתה, בעצם, המפגש הראשון שלי עם העולם השלישי, והשיטוט בין ה"הילטון" ובין הפיאצה לא יכול לחדד טוב יותר את הקיצוניות באתיופיה.
היילה חזר הבוקר מהולנד מתחרות בה שבר את שיא העולם ל 15 ק"מ. מכיוון שנחת הבוקר והיה עייף, סיפרה לנו אישתו שאחר הצהריים הוא יצא להירגע בריצה ביער ולכן אפגוש אותו רק מחר.

אתיופיה2.2

בינתיים התאמנתי אחה"צ בחדר הכושר שלו.
אני מתקרב
🙂
ומה מחר?
את הבוקר אתחיל בריצה נוספת בגובה של 3300 מטר ואחריה נראה מה ילד יום.
לכל אלה ששולחים לי SMS, מאוד נעים לי לקבל אותם, אך אין באפשרותי לענות עליהם היות והמערכת כאן לא תומכת ב SMS לחו"ל.
להתראות מאפריקה, רן.

יום ראשון, 2.12.07

אחרי חזרה חטופה מאילת וטיסת לילה, נחתתי באדיס אבבה הבוקר, בשעה 06:00.
ישנתי מעט מאוד, התארגנו במהירות ויצאנו, שרון, צחי ואנוכי לכיוון ההרים שמקיפים את עיר הבירה של אתיופיה.

להזכירכם, אדיס אבבה נמצאת בגובה של כ-2400 מטר מעל פני הים, וההרים שסובבים אותה מתנשאים לגובה של למעלה מ-3000 מטר.
תדלקנו בבית קפה מקומי ויצאנו לדרך.
אחרי נסיעה הזויה שארכה יותר משעה, דרך העיר עצמה והכפרים הסמוכים לה, התחלנו לטפס על ההר. מיותר לציין כי הדרכים כאן אינן סלולות ושההתקדמות בהן איטית ביותר.

כשהגענו ליעדנו ויצאנו ל"ניסוי כלים". מזג האוויר כאן נפלא, כ-15 מעלות, השמיים כחולים, התחלנו לרוץ ואני הרגשתי כאילו אני רץ בתוך מרק סמיך.

אתיופיה1.1

למה הכוונה?

הפקודות ניתנו לגוף, אך הרגליים לא ממש הגיבו. עברו להן מספר דקות נוספות עד שהגוף התחיל להגיב. האמת היא שבסך הכל אני ממש מופתע, היות וציפיתי לקושי גדול יותר ולזמן הסתגלות רב יותר בריצה בגובה רב כל כך.

סיכום ריצה ראשונה באתיופיה: כשעה וחצי בדופק הגבוה ב-10 עד 15 פעימות מעל הרגיל, אבל ההרגשה נהדרת.
מחר אחר הצהריים אפגוש את היילה.

ועל כך – בהמשך..

רן שילון, אתיופיה