והפעם: על ריצה בחו"ל, סוג של פציעה (רן בתגובה: זאת לא היתה פציעה. אני: למה אתה מתערב? זה הטור שלי, לא שלך. וזאת כן היתה פציעה. סוג של) וחזרה לשגרה
אני בסיום הריצה השנייה והאחרונה. לא רואים בתמונה אבל כואב לי
סיפורנו מתחיל לפני כמעט חודש, במייל שקיבלתי ומזמין אותי לנסיעת עיתונאים לשישה ימים באוסטריה. היה רק איזה עניין קטן – ההמראה תוכננה לקצת פחות מ-48 שעות אחרי שהמייל נשלח.
וכך מצתי את עצמי – אישה שלא מכירה במושג ספונטניות – רצה הביתה כדי לצלם את הדרכון ולשלוח למשרד הנסיעות ובמקביל מתקשרת לחברות כדי לארגן לעצמי מעיל מתאים, עוברת בדואר לקנות יורו ובשאר הזמן עושה עבודה של שלושה ימים ואורזת.
יומיים אחר כך בעשר בבוקר כבר נחתנו בווינה בדרכנו לקלגנפורט בדרום אוסטריה ומשם לקצ'ברג. הטיול עצמו היה נהדר ונפלא ותוכלו לקרוא עליו פה. לכם אני מספרת עליו בגלל החלק של הריצה. מעבר לסיבות המתבקשות לשמוח על טיול כזה שנפל עלי, התרגשתי במיוחד מהאפשרות לרוץ בגבעות האוסטריות. משהו כמו מריה מ"צלילי המוזיקה" בגרסת אימון העליות. חלק גדול מהמקום במזוודה נתפס על ידי בגדי ספורט ואיך שהגענו כבר חיכיתי לקצת זמן פנוי כדי שאוכל לצאת לריצה הראשונה שלי.
זה היה באחר הצהריים של היום הראשון. בטמפרטורה חד-ספרתית ובעליות וירידות קצת יותר מרשימות מאלה שיש בגבעת המופעים. זה היה קשה. ממש. בקושי הצלחתי לרוץ והפסקתי אחרי 2 ק"מ ואחרי שהרגשתי כאב בלתי ניתן להתעלמות בקרסול שמאל. לא עיקמתי את הרגל ולא מעדתי ולא כלום. סתם התחיל לכאוב בלי סיבה נראית לעין.
בבוקר עדיין קצת כאב, אבל החלטתי לשחרר את הכאב בריצה נוספת. זה קצת עבד בהתחלה, אבל בסוף הריצה הכאב חזר ביתר שאת. זאת היתה הריצה האחרונה שלי לטיול, ולא רק זה, אלא שאת שאר הימים העברתי בצליעה.
>> פחות משעה: מרגליים כלות לרגליים קלות
>> פחות משעה: 400m down 9.6km to go
>> פחות משעה: איך לא עשיתי את זה עד עכשיו?
בואו לא נחפש אשמים. במיוחד כשהאשמים האלה הם אני. כן, הייתי צריכה לעשות חימום טוב יותר לפני הריצות, במיוחד שהגוף שלי לא מורגל בתנאים שבהם הן התקיימו. בעצם אני עושה פה הנחה גדולה לעצמי – זה לא שלא עשיתי חימום טוב. לא עשיתי חימום בכלל.
בכל אופן, עוד בטרם המריאה הטיסה חזרה לארץ סימסתי לרן שהוא חייב לפגוש אותי למחרת לטיפול שיאצו, וכך היה. אחרי שלב הסיפורים והחוויות הוא בחן את הרגל שלי בעיון ואז פסק "אני לא הולך לטפל בך. את תוציאי את עצמך מזה לבד בעזרת תרגילים שאתן לך".
אם מבטים היו יכולים להרוג הוא לא היה איתנו היום. מה לבד? מי לבד? אני בקושי הולכת, כואב לי בטירוף והדבר האחרון שבא לי זה להתחיל לעשות תרגילים.
לא עזר לי. התרגילים שהוא הראה לי הם אותם תרגילים שלמד כל מי שהגיע לאימון היוגה ביום רביעי האחרון (אימון שמתקיים בים בחוף גורדון והוא באמת דרך מושלמת לפתוח את היום) – סדרת תרגילים שיש לבצע מדי בוקר כדי "לפתוח" את הגוף. בנוסף לזה גם הקפדתי הקפדה יתרה על מה שידעתי עוד קודם ופשוט לא עשיתי בזמן הטיול – ישיבה על העקבים (מה שנקרא "ישיבה יפנית").
זה לקח הרבה זמן כי הגוף שלי נאחז חזק בכאבים שלו, והיה מתסכל. וכן, בהתחלה רצתי ממש קצת ובקצב של 11 דקות לקילומטר, שלא בטוח אפילו שאפשר לקרוא לו ריצה. כשהצלחתי לרוץ בקצב של 8 דקות לקילומטר זה היה ממש מרגש.
עוד לא חזרתי במאה אחוז ליכולת שלי מלפני הטיול, אבל אתמול רצתי חצי שעה רצוף – הכי הרבה בזמן האחרון – ובקצב ממוצע של 6:43, שזה כבר משהו שאפשר לעבוד איתו.
מקווה לחזור ולעדכן פה על אימוני מהירות בזמן הקרוב, כי בכל זאת – בשביל זה התכנסנו.
Leave A Comment