
על הדשא בגבעת המופעים ביום שלישי האחרון. צילום: אמיר כהן דרימן
הדבר היה ככה:
אני: אני רוצה לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה
רן: אין שום בעיה, אני אכתוב לך תוכנית. רק שתדעי שזה יהיה קשה וכואב
אני: אה, אז אני אתחיל ואם אני אראה שקשה לי מדי אז…
רן: לא! את צריכה להתחייב מעכשיו
אני:
אני (דקה מאוחר יותר) : טוב בסדר
קוראים לי מיכל ואני מוותרת לעצמי. למה אני עושה את זה? בדיוק מהסיבה שכלב מלקק לעצמו – כי זה נעים. אה, כלומר, כי אני יכולה. וככה הייתי יוצאת לריצות בוקר שבהן הייתי אומרת לעצמי שארוץ חצי שעה, ואז אחרי 20 דקות הייתי מחליטה שמספיק לי. זה לא שכאב לי משהו באופן מיוחד או שהדופק שלי היה גבוה מדי, סתם נהיה קצת קשה ואז הייתי מפסיקה. מכירים את המושג "good enough mother" בהקשר של אמהוּת? אז אני הייתי "good enough runner".
ואז הגיע מרוץ סמסונג שבו פייסרתי ל-75 דקות ב-10 ק"מ, וכדי לעמוד במשימה רצתי במשך 3 שבועות רק ריצות בקצב 7:30, שהוא אטי אפילו בשבילי. ובסוף שלושת השבועות האלה כל כך נמאס לי מריצה אטית, וגם קצת קינאתי בכל מי שרץ מהר, שהחלטתי שאני רוצה גם.
מה שמחזיר אותי לשיחה שבתחילת הפוסט הזה, שבסופה התחייבתי להתמיד ולעבוד קשה. אין לי בעיה עם לעבוד קשה (פחחח) וגם לא עם התחייבות (פחחחחחחחח), אבל מה שהכי הטריד אותי היה שלא יהיה לי כיף. כי ברגע שיש תוכנית והכל מוגדר זה כבר נהיה עבודה, ואני יותר בעניין של לאלתר.
החשש התפוגג כשראיתי את התוכנית שרן בנה לי. נכון שהיא כוללת שלושה אימונים עם הקבוצה (ואני בכלל מעדיפה להתאמן לבד), ומתוכם שני אימוני חיזוק, אבל בשלב זה של קריירת הריצה הקצרה שלי כבר ברור שאני אפרוח בלי כוח (בגוף ובמוח) וחיזוקים זה הדבר שהכי נחוץ לי. מה גם שאחד מאימוני החיזוק האלה הוא אימון התנועה המרחבית הנפלא של יום חמישי, שיש לי חיבה מיוחדת אליו. ולגבי אימוני יום שלישי בהדר יוסף, הייתי מגלה לכם מה אני חושבת על המסלול שם, אבל לא בא לי להביך את עצמי יותר ממה שאני חייבת. רק אגיד שמדובר במחשבות מאוד חיוביות.
אבל החלק הכי טוב בתוכנית נמצא בימים שבהם אני מתאמנת לבד ושבהם נלקחה בחשבון הנטייה שלי להשתעמם. וכך מצאתי את עצמי בשישי האחרון הולכת לרוץ על החוף. יחפה. היה קר, היה רטוב (כי כשרצים על קו המים נתקלים גם ב… ובכן… מים), הרוח נשבה מולי בעוצמה והפריעה ו… נהניתי מכל רגע.

על החול היבש לפני תחילת הריצה
אז זהו. בטור הזה אתעד את ההתקדמות שלי, את ה"קשה וכואב" שהובטח לי וגם את ההפתעות שבדרך. משעמם זה לא יהיה. הישארו איתי.
Leave A Comment