עברתי את קו הסיום!

סוזי דבוסקין 8.12.14

אליפות ישראל בטריאתלון 2014

השאלה, האם אוכל, ריחפה מעל ראשי מאז סוף ספטמבר כשפרץ כאב במפרק הירך ה"טוב" שלי…  תמיד היעד, התאריך, ה5.12, היה פרוס לפני. יעד שחשוב לי. יעש שאני משתוקקת להגיע אליו. יעד של אליפות ישראל בטריאתלון שנערכת כל שנה באילת…, וגם הטריאתלון האחרון שיכולתי לעשות במלואו….

עברו תורים דחופים עם רופאים, החלטה להקרין את האזור, התחננות לקבל אותי "עכשיו" להקרנות בלי התחשבות בעומס ביחידה, אז ההקרנות, הכאב המתמשך, העייפות, תשישות, תסכול, בכי, ניהול משככי כאבים… אימונים מסביב ובהתחשב לכאב. עלייה על הטריינר עם שרפרף, כי לא יכולתי לעלות על האופניים בחוץ, ניסיוי והטעייה עם איזה אימונים עושים לי טוב ואיזה כדאי לחזור עליהם… ותמיד תאריך היעד לפני..  ה5.12….

ולפני שבוע, בהשפעה הטובה של ההקרנות, ובהעזה מסוימת מצידי, ערכתי נסיון לעלות על האופניים והצלחתי!  רכיבה של חצי שעה וידעתי שלפחות יש לי את השחייה ואת הרכיבה.  החלטה להיעזר בקב בהליכה, קבלת אישור שופט הראשי..  וירדנו לאילת, רק לשם הכייף. לא לקבוע זמנים. לא להשוואה לשנה שעברה, רק לשם הניצחון העצמי.  היו מעט פרפרים, כי ידעתי שאני לא צריכה לדחוף, רק לעבור.  התרגשתי, אך בלי הפחד שבדרך כלל מלווה אותי עד קו הזינוק.

הגענו ביום רביעי, שחייה עם חליפה, למחרת שחייה בלי רק "לטעום" את המים, רכיבה של 30 דק', רק לבדוק שהאופניים בסדר, בכוונה בלי לנסות את העלייה – למה לנסות ולהיכשל לפני התחרות…  תרגילי מתיחה שתרגלתי בשבועות האחרונים, שעושים לי טוב…  הרבה חיבוקים עם חברים..  ומוכנה (as ready as I’d ever be) לתחרות.

בוקר התחרות. כייף לישון במלון של התחרות. קמנו, התלבשנו, הכנסנו את הציוד לשטח ההחלפה וחזרנו לאכול. היה לי גם מספיק זמן לחזור לישון אם הייתי רוצה!  דרך אגב, שאפו גדול למארגנים: על דבר קטן – הארגון בשטח החלפה: התחרות עם מספרי ברזל, זאת אומרת לא מספרים רצופים. לוח עם רשימה מדויקת איזה מספר באיזה מיקום, שלטים ברורים המסמנים את הקטגוריות!  ודבר ענק: התמודדות נאותה מול המתחרים עם השינוי במסלול הרכיבה שנגרם בעקבות האסון האקולוגי עם שיטפון הנפט…

ירידה לים. מזג אויר נעים! בד"כ נורא קר באילת, וכולם רועדים בקו הזינוק, מחפשים מתנדבים לקחת מעילים… הפעם ממש סביר. רוח נושבת, טוב, זה אילת…  ניהול התחרות? קודם מתי לקחת אדויל. שני, כמו שרן הדריך אותי – כל מקצה לעצמו – לא לדאוג למה יבוא אחריו. עבד. שחייה יחסית טובה, לא מצאתי רגליים לדרפטינג, אך שמרתי על קצב טוב למידות האנרגיה שלי ולא זיגזגתי. ☺  הקב חיכה לי אחרי מקלחת קצרה ביציאה מן המים.  עוד דקה בשטח ההחלפה כדי להעביר לעמדת דני את השרפרף המשותף שלנו…  באהבה!

הרכיבה הייתה החלק הכי קשה לי. עם שינוי המסלול קצרו לספרינט מ20 ק"מ ל17…  הפנייה במסוף הביטחוני. העלייה לקיבוץ איילות נגד הרוח אף פעם לא קלה לי (כל ה 21 שנה שלי כטריאתלטית, אני ממש גרועה בעליות). המחשבה עברה בראש לוותר ולרדת להליכה..  הלב לא הסכים והמשכתי. אפילו היה לי קשה מידיי להסתכל סביבי וליהנות, כמסורת שלי בקטע הזה, מהנוף המדברי, הרי אילת והרי אדום… (זה עשיתי בהליכה!). אם בשחייה עברתי חלק מהנשים, ברכיבה כולם עברו אותי… כמה טוב הירידה חזרה לאילת, עם רוח הגב.  ☺

ההליכה (ריצת ה5ק"מ). בדרך כלל אחרי מאות המטרים הראשונים, אני מקללת ומוכנה שאעביר את הצ'יפ למישהו אחר שיעשה את הריצה בשבילי. מעניין, הפעם, בידיעה שאני בלי שום לחץ של תוצאה או מהירות, נהניתי. הרי, הגעתי לקטע האחרון, שממש לא היה לי ברור שאוכל להגיע אליו. בליבי כבר התחלתי לחגוג, כי הרגשתי "עמוק בעצמות" שאוכל לסיים את ה5, למרות שלא יכולתי ללכת יותר מ400מ' בלי כאב כבר חודשיים.  פעמיים הלוך חזור. אני והקב שלי ועידוד הדדי לכל הרצים!  דני, שזינק 10 דקות אחרי, ושוחה לאט ממני, הפתיעה אותי בסיבוב הראשון (אחרי 1.25 ק"מ). אמר שעבד כמטורף כדי להשיג אותי וללוות אותי בהליכה (גם הוא הולך בגלל בעיות ברכיים). עודדתי אותו להמשיך בקצב שלו אך התעקש להישאר איתי.  שוב..  אהבה.

וככה חצינו את קו הסיום ביחד, בהנפת ידיים ואושר ענק!!  אני מרוצה, גאה. עכשיו בוכה מהתרגשות.

ומה המיקום שלי בספרינט נשים?  אחרונה. מקום אהוב עלי. ראשונה בין כל אלה שלא יוכלו ושלא העזו להגיע לקו הזינוק. ☺

אני מודה לרן שילון, מאמן הדגול שלי כבר 11 שנה, שידע ויודע לתמוך בכל מצב הבריאות והכושר שלי ולהביא אותי למטרה. גם מודה לצוות הרפואי בבית חולים איכילוב שתמכו ועזרו ועשו את כל מה שאפשר לתת לי הזדמנות להגיע לתחרות.

ותמיד תודה, לאורך הדרך, לדני.