עדיין נדהמת. עדיין מתקשה לקלוט ולהאמין.
ש…ביום שבת האחרון, ה 14.6.2014
אני, דליה, אשה קטנה (וחלשה!),
רצתי 100 קמ כביש,
באולטרה מרתון מפלי הניאגרה בקנדה!!!!
אני ממש לא ספורטאית מלידה. גם לא מילדות או מבגרות.
כאחת שרק אחרי גיל 50 התחילה לרוץ, חששתי רבות שאולי לרוץ והרבה,מאוחר מדי עבורי.
לכן,כל כל מנסה ומשתדלת לעשות כמה שיותר אתגרים בספורט בזמן הקצר ביותר!
בתוך 7 שנים הגעתי מנקודת התחלה של אפס- לשני איירונמנים, המון טריאתלונים ומירוצים למרחקים שונים
של עד מרתון,לאולטרה של 56 קמ בדרום אפריקה,
ועכשיו -להישג הלא נתפס בעיני, של להצליח להשלים מירוץ רצוף של 100 קמ.
האימונים לקראת התחרות הפעם,היו מאתגרים ומפתיעים לא פחות מהתחרות עצמה.
במהלכם רצתי פעמים כאימון, למרחקים של 40, ו-50 קמ באימון!
היו גם הרבה אימוני עליות ארוכים וקשים.ובכלל המון ריצות למרחקים ארוכים.
וכמובן הרבה מאד חיזוקים!
ערב התחרות שוחחתי עם מאמני ומורי בעולם הספורט מזה 7 שנים.רן שילון.
עם כל האימונים המפרכים שרן "תפר" לי,ושהצלחתי לצלוח-עדיין המרחק של 100 קמ נראה לי הזוי ובלתי עביר!
רן חזר וטען שעלי להאמין בתוכנית ובו, כמאמן.
שאין לו ספק שאני סופר מוכנה לאתגר!
ו,,,שבסך הכל אני מתעתדת לרוץ למחרת 20 מירוצים קטנים של 5 קמ האחד, ולא מירוץ אחד ארוך מאד!!!!
הגישה הזאת הוכיחה את עצמה.
כל 5 קמ היתה תחנת ריענון. רצתי פשוט מתחנה לתחנה. בכל פעם "רק" 5 קמ.
הריצה היתה לאורך נהר הניאגרה שבקנדה-עד למפלים-וחזרה.
שביל סלול בנוף ירוק ויפהפה.
50 הקמ הראשונים אכן חלפו בקלות. חברתי לרצים אחרים, והשיחה ביננו קלחה יחד עם הריצה…
בכמה תחנות עצרתי לרגע לשתות ולמלא את חגורת המים שנשאתי עלי.
היה מרגש מאד להגיע ולרוץ לאורך מפלי הניאגרה העצומים!
איזו חוויה!!!!
אחרי 50 קמ חזרתי לנקודת המוצא ,עדיין רעננה להפתעתי הרבה,
ו…יצאתי ל"סיבוב" השני-של 50 קמ נוספים.
כאן כבר התחילו הקשיים. נעשה חם. התחילו כאבים קטנים פה ושם והמהירות ירדה.
עכשיו זה כבר היה מאבק לשרד-ולסיים.
לאורך כל התחרות לא נצרכתי לאוכל "אמיתי"
ג'לים של צלאנג' בהם אני רגילה להשתמש ,כל 30 דקות, משקה איזוטוני והמון קולה, סיפקו
את כל האנרגיה לה הזדקקתי. לקחתי 2 כדור אדוויל ומגנזיום , וזה כנראה מה שמנע התכווצויות ברגליים לאורך כל התחרות.
20 הקמ האחרונים היו כבר קשים קשים…
כשהתקרבתי לשער הסיום,כל מי שהיה שם קרא בשמי והריע לי!
סיימתי אחרי 13:02 שעות של ריצה , בחיוך ענקי!!!!
וכמו בכל תחרות בחול-עמדתי ושרתי את התקווה
כשכל הנוכחים עומדים בדום מתוח ומוחאים כפיים בסיום ההמנון!
איזה מעמד מרגש!!
הכל היה שווה!
הרבה פעמים שואלים אותי: מה דוחף אותך לנסות ולבדוק יעדים ואתגרים מהארוכים והקשים שיש בעולם ספורט הסיבולת?
ומה נדרש מאדם מן השורה כדי להצליח לעמוד בהם???
התשובה כמובן לא פשוטה ולא חד משמעית.
אין ספק שהנחישות, ההתמדה, והאימונים הסיזיפיים היומיומיים מאפשרים להגיע למטרות.
אבל,לא רק.
בסופו של דבר התמצית היא אהבת אמת גדולה לריצה,שנובעת מהלב והנשמה,
ותחושת ההישג הנפלאה ,של נצחון הרוח על הגוף.
מה גבול הגוף האנושי?
עד כמה ניתן לעמוד באתגרים ארוכים וקשים יותר ויותר?
כבר 7 שנים שאני בודקת ומנסה למצוא איפה הגבול הזה עובר אצלי.
ועדיין ארוכה הדרך.
עדיין לא הגעתי אליו,
הוא רק מתרחק והולך.
ו…אולי לא אגיע אליו אף פעם, כי בעצם אולי הוא בכלל לא קיים???
כי כיום ברור לי שגבול היכולת הזה, הוא רק בחירה שלנו!!!!
Leave A Comment