| דיק וריק הויט, "צוות הויט", אב ובן ממסצ'וסטס, שמתחרים יחד, באופן קבוע, בתחרויות מרתון. ואם הם לא רצים מרתון, הם עושים יחד טריאתלון ארוך במיוחד – אירונמן, שלא לדבר על טרק ארוך במיוחד שעשו יחד – כ-6000 ק"מ לאורך ארה"ב.
מדובר בתופעה יוצאת דופן, בעיקר אם לוקחים בחשבון שריק לא יכול ללכת או לדבר. במשך קרוב לשלושים שנה, דיק, בן ששים ושמונה, דחף ומשך את בנו לאורך ולרוחב אמריקה הצפונית וסיים איתו מאות תחרויות. כאשר דיק רץ, ריק יושב בכיסא גלגלים בעוד אביו דוחף אותו. כאשר דיק רוכב, יושב ריק במתקן מיוחד המחובר לחלק הקדמי של האופניים, וכשאביו שוחה, שוכב ריק בסירת גומי קטנה שנגררת אחרי גופו של דיק.
בזמן לידתו של ריק, בשנת 1962, נכרך חבל הטבור סביב צווארו, ומנע מחמצן להגיע אל מוחו. לדיק ולאשתו ג'ודי נאמר שאין הרבה תקווה לגדי התפתחותו של בנם,ריק. "מדובר בסיפור של חריגות מהרגע בו הוא נולד", אומר דיק. "כשהוא היה בן שמונה חודשים, המליצו לנו הרופאים למסור אותו לטיפול במוסד, היות ולטענתם הוא יהיה צמח כל חייו.הייתי שמח אם הרופאים שדיברו איתנו אז היו יכולים לראות את בני עכשיו". הוריו של ריק הביאו אותו הביתה כשהם נחושים לגדל אותו באופן"נורמלי". כשהוא היה בן חמש, היו לריק כבר שני אחים, והוריו היו משוכנעים שבכורם מצויד ביכולות אינטילגנטיות לפחות כמו שני אחיו הצעירים. דיק זוכר את מאבקם ברשויות כדי שאלה יתירו לבנם ללמוד בבית ספר רגיל. "בגלל שריק לא דיבר, הם היו משוכנעים שהוא לא מבין, אך לא כך היו פני הדברים". הוריו המסורים למדו את בנם לקרוא. "תמיד רצינו שריק יהיה מעורב בכל", אומר דיק, זאת הסיבה שרצינו שילך לבית ספר רגיל". קבוצה של מהנדסים מאוניברסיטה מקומית היתה קרש ההצלה הראשון של ריק, לאחר שבדקה את יכולתו הקוגנטיבית ומצאה שאין בה פגם. "הם ספרו לו בדיחה", נזכר דיק. "ריק הגיב בכל גופו". המהנדסים הבינו שיש לריק יכולת לתקשר עם סביבתו, ובעזרת 5000 $ שהמשפחה גייסה בשנת 1972, הם החלו לפתח מחשב אינטראקטיבי שיאפשר לריק לרשום את מחשבותיו באמצעות תנועות ראשו. סמן ינוע לאורך מסך מלא בשורות של אותיות, וברגע שריק ירצה לבחור באות מסוימת, הוא ילחץ ברקתו. כאשר הגיע המחשב לביתו, הפתיע ריק את בני משפחתו במשפט ה"מדובר" הראשון ש"אמר". הם, אולי, ציפו ל"הי, אמא" או "הי, אבא", אבל ריק כתב על המסך: הידד לברונס". (קבוצת הוקי מבוסטון), כך שמשפחתו הבינה שהוא עקב אחר משחקי הקבוצה יחד עם שאר בני משפחתו. "כך ידענו שריק אוהב ספורט", אומר דיק.
בשנת 1975, כשהיה כבר בן 13, התקבל ריק לבית הספר. שנתיים מאוחר יותר הוא ביקש מאביו להשתתף במירוץ צדקה באורך 5 מייל. דיק, שהיה רחוק מאוד מלהיות רץ למרחקים ארוכים, הסכים לדחוף את כיסא הגלגלים של ריק. הם הגיעו כמעט אחרונים, אך הרגישו כמנצחים. באותו לילה, דיק נזכר, "ריק אמר לנו שהוא לא הרגיש נכה בזמן התחרות". תחושתו המשכרת בעת התחרות הפכה לסדרה של אופקים חדשים שנפתחה בפניו ובפני משפחתו, כש"צוות הויט" החל להתחרות בתחרויות נוספות. "כשאני אומר שאני לא מרגיש כמו מוגבל בזמן תחרויות, אני מתכוון שאני בדיוק כמו שאר המתחרים, ואני חושב שרוב האתלטים מרגישים כך. בהתחלה אף אחד לא ניגש אלי אבל לאחר מספר מירוצים מתחרים ניגשו אלי והחלו לדבר איתי…עכשיו הרבה אתלטים באים לפני הזנקות ומאחלים לי בהצלחה". כעת קשה לדמיין את ההתנגדות שעוררו ריק ודיק הויט בעבר, אולם ההתייחסות אליהם השתנתה כאשר סיימו את מרתון בוסטון בשנת 1981. דיק נזכר בעצב בתקופה בה לא היתה כל סובלנות כלפיהם: "אף אחד לא רצה את ריק בתחרויות ריצה, כולם הסתכלו עלינו, אף אחד לא דיבר איתנו. אולם אי אפשר להאשים אותם – רוב האנשים אינם מחונכים והם מעולם לא ראו אנשים כמונו. ככל שהזמן חלף, הם יכלו לראות שריק הוא בן אדם ושיש לו חוש הומור נפלא. אחרי ארבע שנים של תחרויות מרתון, צוות הויט ניסה את כוחו בטריאתלון הראשון שלו – ולכבוד זה דיק למד לשחות. "בהתחלה צללתי כמו אבן", נזכר דיק בחיוך "ולא רכבתי על אופניים מאז גיל שש". בעזרת אופניים שנבנו במיוחד בשבילם (כך שריק יהיה קדימה) וסירה שנקשרה למותניים של דיק, צוות הויט סיים את הטריאתלון הראשון שלו ב"יום האב" בשנת 1985 במקום הלפני אחרון. "אנחנו צוחקים על זה ואומרים שזאת היתה מתנת "יום האב" של ריק", אומר דיק.
מאז אותו טריאתלון הם מתחרים בארה"ב ומעבר לאוקיינוס, ובדרך-כלל הם משפרים את הזמנים שלהם. "ריק הוא זה שמעודד אותי בדרך שבה הוא אוהב ספורט ותחרויות", אומר דיק. "אבא הוא מודל חיקוי עבורי. כשהוא מציב לעצמו יעדים הוא דבק במטרה עד הסוף. כשהחלטנו שאנחנו עושים טריאתלונים, אבא התאמן חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע – אפילו בזמן שעבד". ההשראה ההדדית של ריק ודיק מקרינה גם למעגלים אחרים ורבים הספורטאים וכאלה ששמעו עליהם או ראו אותם ולוקחים אותם כדוגמא לעוצמה ולנחישות. "זה מצחיק", אומר דיק, "אנשים פונים אלינו, חלקם בכושר, חלקם ממש לא, ואומרים – אנחנו רוצים להודות לכם, אנחנו פה בזכותכם". גם ריק שם לב להשפעתם על המתחרים האחרים: "בכל פעם שחולפים לידינו רוכבים הם צועקים לעברנו "ריק, עזור לאבא שלך" , וכשאנחנו חולפים על פני רצים אחרים הם מעודדים אותנו או אומרים – "אם לא בשבילך, לא היינו עושים את הדבר הזה כאן".
את ההשפעה הגדולה ביותר של הפעילות הספורטיבית שלהם, רואים השניים בכל הקשור בנכים ובגישת הציבור כלפי נכים ומוגבלים. "זה הדבר הגדול באמת", אומר דיק, "צריך רק לחנך את האנשים. ריק עוזר לאנשים רבים שיש להם בני משפחה מוגבלים, במאבקם להיות שייכים". אין לטעות ולחשוב שהוסרו כל המכשולים לבני משפחת הויט. דיק עדיין מוטרד מחוסר הנוחות של האנשים שנועצים מבטים בריק בזמן שהוא אוכל, מפני שאין לו שליטה מלאה על הלשון שלו. "במסעדות – ופה מדובר בדרך כלל באנשים מבוגרים – הם יעברו לשולחן אחר או יעזבו את המסעדה". הישגיו האישיים של ריק, מלבד אלו הקשורים בתחרויות ספורט, כוללות תואר ראשון בחינוך מיוחד מטעם אוניברסיטת בוסטון. הוא עובד במעבדת המחשבים של הקולג' בבוסטון, בפיתוח מערכת המכונה "עיני עיט" – בה עזרים מכניים כמו כסא גלגלים חשמלי יוכלו להיות מופעלים על-ידי תנועות עיניים לעבר המחשב, של המשתמשים בהם. ריק ודיק אינם מתפקדים כצוות רק בתחרויות ספורט. הם מעבירים הרצאות לקהלים שונים בכל רחבי אמריקה הצפונית. מתוך אחד מסרטי אירונמן |
Leave A Comment