לא מזמן, רכבנו, בעלי ואני, על אופניים. כשהתקרבנו לבית, עשינו את מה שאנחנו תמיד עושים וקוראים לזה "הספרינט של הפיניש" – עשינו תחרות מי יגיע ראשון הביתה, רכבנו מהר ככל שיכולנו. עצרנו, לחצנו על המעצורים וירדנו מהאופניים. שכן שעבר לידינו שאל: "איך עשיתם את זה?" "פשוט לחצנו על הברייקסים" אמרתי לו. אבל הוא התכוון לשאול איך יכולנו לעצור בפתאומיות מבלי לעשות "Cool Down" – שחרור.

מוזר ככל שזה יישמע, מעולם לא עשיתי "Cool Down", אולם אני מודעת לכך שעניין השחרור הוא יסוד אימון מקודש הנמצא בכל ספרי לימוד הפיסיולוגיה, מאמנים אישיים בדרך כלל מתעקשים עליו, מגזינים של כושר אומרים לנו שאנחנו חייבים לעשות את זה – ומספר מכשירים בחדר כושר כוללים חלק האימון הזה באופן אוטומטי. מקישים את מספר הדקות שרוצים להתאמן על המכשיר (אופניים, אליפטי, מכשיר חתירה, הליכון) וכשתם זמן האימון הרשמי, המכשיר מוריד באופן אוטומטי את העומס וממשיך לעבוד כ"שחרור"בעומס נמוך מאוד לחמש דקות נוספות.

ילדים רצים בבוץ

הבעייה, אומר ד"ר הירופומי טנקה, פיסיולוג של המאמץ באוניברסיטת טקסס, אוסטין, היא שיש מעט מאוד מחקר מדעי מאחורי ההמלצה הגורפת ל"שחרור". השחרור, אומר ד"ר טנקה, הוא נושא שכלל לא נחקר היות וכולם חושבים שמדובר בעובדה כל כך מבוססת, כך שאין צורך לחקור אותה יותר. עד כדי כך מבוסס, שאפילו לא ברור מה אמור לכלול השחרור. חלק אומרים שצריך פשוט להמשיך לזוז במשך מספר דקות, ללכת למכונית אחרי אימון ריצה ולא לעצור בבת אחת ולעמוד. אחרים אומרים שלאחר אימון יש להמשיך 5-10 דקות בתרגילים הדומים באופיים לאימון שזה עתה הסתיים, רק קל יותר ולאט יותר: ריצה קלה לאחר אימון ריצה, ואח"כ מעבר להליכה. אחרים עדיין חושבים ששחרור אמור לכלול מתיחות. חלק אומרים ששחרור מקל על כאבי שרירים, אחרים אומרים שהוא מונע התכווצות שרירים ומקל על מאמץ הלב.

מומחים לתורת האימון והמאמץ אומרים שיש רק עובדה אחת שאין עליה ויכוח – סכנה אפשרית בעצירה פתאומית לאחר אימון עצים. כאשר אנו מתאמנים חזק, מתרחבים כלי הדם ברגליים כדי לאפשר זרימה של דם לרגליים ולכפות הרגליים. הלב עובד חזק ומהר ואם עוצרים בפתאומיות, הלב מאט את קצב העבודה שלו, הדם נאגר ברגליים ואפשר לחוש בסחרחורת ואפילו להתעלף.

הספורטאים הטובים ביותר הם הפגיעים ביותר, אומר ד"ר תומפסון, קרדיולוג ומרתוניסט שחוקר את המאמץ בביה"ח הארטפורד בקונטיקט. "אם אתם בכושר, הדופק שלכם איטי ממילא, והוורידים בעלי קיבולת גדולה יותר לאגירת הדם ברגליים". השפעה זו יכולה להזיק לחולה לב, אומר קרל פוסטר, פיסיולוג של המאמץ באוניברסיטת ויסקונסין, לה-קרוס, היות וכלי הדם המובילים ללב הוצרו, ומקשים על זרימת הדם. האם כל זה אמור להיות חשוב לספורטאי הרגיל, הממוצע? "לא ממש", אומר ד"ר תומפסון ובכל מקרה, מרבית האנשים אינם נעצרים לחלוטין ברגע שהאימון שלהם מסתיים. הם הולכים לכיוון הבית, האוטו, הברזייה, הלוקר שלהם, משתחררים מבלי "להשתחרר" באופן רשמי. נדמה שמוצאו של רעיון השחרור הוא בתיאוריה פופולרית הידועה כמוטעית: שרירים כואבים ומתכווצים לאחר אימון בגלל שהם אוגרים חומצת חלב. למעשה, חומצת החלב היא דלק, טוב לייצר חומצת חלב, זהו חלק נורמלי מאימון, ואין לזה שום קשר לכאבי שרירים. אולם תיאוריית חומצת החלב הובילה לרעיון שבאמצעות הורדה איטית של עצימות האימון ניתן לתת לחומצת החלב הזדמנות להתפזר. "זהו רעיון שאנו לא מצליחים להיפטר ממנו", הוא אומר.

"למעשה, אומר ד"ר טנקה, מחקר אחד על רוכבי אופניים הסיק מסקנות שבגלל שחומצת חלב היא דבר חיובי, עדיף לא להשתחרר לאחר אימון עצים. חומצת חלב חזרה להיות גליקוגן או "דלק שרירים", כאשר רוכבי האופניים הפסיקו לרכוב. שחרור לא אמור להקל על כאבי שרירים.

חוקרים דרום אפריקנים ביקשו מ – 52 מבוגרים בריאים ללכת אחורה בירידה על מכשיר הליכה במשך 30 דקות – תרגיל שיכול לגרום לכאבים בשרירי הרגליים. חלק ממשתתפי המחקר התבקשו לעבור להליכה איטית בעלייה במשך 10 דקות וחלקם התבקשו להפסיק את האימון באחת. התוצאה, מדווחים החוקרים, היתה שה"קול דאון" לא מנע כאבי שרירים.

ושרירים מכווצים? שוב, זהו רעיון שקשה להיפטר ממנו. מומחי אימון גופני אומרים שהם פועלים לפי שיקול דעתם. ד"ר תומפסון אומר שאם הוא עושה אימון איצטדיון קשה הוא ירוץ קל למרחק קצר בסיום האימון כדי למנוע את תחושת הסחרחורת. אם הוא רץ חצי מרתון הוא יתחיל מדשדש קדימה לאחר חציית קו הגמר. ד"ר טנקה אינו עושה שחרור בכלל. הוא שחקן כדורגל ואינו רואה כל סיבה לעשות משהו מלבד מלהפסיק לשחק.

ג'ינה קולטה, ניו יורק טיימס