מה מניע אותנו להתאמן, האם זה היתרונות הבריאותיים או ההנאה ?

אז מה באמת הופך אדם למתאמן מחויב? והאם השיפור הבריאותי הוא המניע ? לאחרונה שאלות אלו הפכו ליותר מטרידות. החודש, קבוצה של חוקרי פעילות גופנית פרסמו ניתוח של חמישה מחקרים קפדניים ההמדווחים כי לכ 10 אחוז מהאנשים יש "תגובה שלילית" לפעילות גופנית. מהם, לפחות גורם סיכון קרדיווסקולרי אחד החמיר במקום להשתפר. מומחי כושר ובריאות הציבור מודאגים כי אנשים עלולים להשתמש בממצאים אלו כתירוץ לא להתאמן. אבל הנחה זו מבוססת על הסברה כי מתאמנים מונעים בעיקר מבעיות בריאותיות. "כאשר רופא אומר לחולה, אתה צריך לעשות שינוי עבור הבריאות שלך, " זה עשוי להניע, בעיקר אם לאדם יש בעיה בריאותית", אומר רודני דישמן, מנהל המעבדה לפסיכולוגיה של הכושר באוניברסיטת ג'ורג'יה . "אבל זה בדרך כלל דועך עם הזמן. אנשים לא מרגישים את העצמות מתחזקות, הם לא מרגישים שינויים בשומנים והם לא מרגישים שינויים בלחץ הדם. " רוב האנשים שמתחילים פעילות גופנית באים לזה במטרה לרדת במשקל או לשפר את בריאותם. אבל אלו שמתחילים עם הבטחה על השפעות בריאותיות שאינן מורגשות, לעתים קרובות מפסיקים, אמר ד"ר דישמן, בתירוץ שאין להם זמן, או שהם עייפים מדי אחרי העבודה, או שפשוט איבדו עניין.

אין מחקרים טובים שחוקרים מדוע אנשים ממשיכים להתאמן. ד"ר דישמן ואחרים, חושדים שהמוטיבציה טמונה בהנאה הצרופה – תחושת האנרגיה, התרוממות מצב רוח, וכן תחושת חוסר מנוחה ואי הנוחות בימים ללא פעילות גופנית. אך איננו יכולים לכפות על עצמינו את התגובה הזו. ד"ר דישמן טוען שלתכונות ביולוגיות, "יש תפקיד גדול בבחירה להיות פעיל ובתוצאות של הפעילות. הוא מביא את עצמו כדוגמה למישהו שמשתוקק לפעילות גופנית. עד לפני כחמש שנים, הוא היה רץ נלהב. אז ברכו הכשילה אותו עם דלקת מפרקים ניוונית קשה – והוא לא היה מסוגל לרוץ מאז. הוא עדיין חולם שהוא רץ. יחד עם זאת, במקום לוותר על פעילות גופנית, הוא רוכב על אופני כושר, פשוט משום שפעילות גופנית עושה לו טוב. "אם אני יכול להרגיש טוב יותר, אחרי 30 דקות של רכיבה במשרד שלי, זה חייב להיות קשור לפעילות הגופנית", הוא אומר. אבל לו, כמו לרבים אחרים, פעילות גופנית מתונה ואיטית, אינה מעניקה את אותה הנאה פיזית. זה חייב להיות אימון קשה, כלומר זה חייב לדרוש מאמץ אמתי, אימון שגורם לאנשים לנשום בכבדות ולטפטף זיעה. מדענים ורופאים רבים שהם מתאמנים נלהבים – ומכירים ומבינים את המחקר המדעי – אומרים שהם אף פעם לא היו מונעים על ידי המחשבה על שיפור גורמי הסיכון בלב.

בארי צירקין, ביולוג הרבייה בבית הספר בלומברג של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס לבריאות הציבור, משתוקק לספורט שלו – כדורסל – עד כדי כך ששלושה קרעים חלקיים בגיד אכילס לא מנעו ממנו את זה. האורתופד אמר לו לעצור. "הוא ידע שאני לא אפסיק", אמר "ובאמת לא הפסקתי." "אני כמעט מגדיר את עצמי דרך המשחק, זה מגוחך, אני יודע. אבל זה נכון. "

ד"ר כריסטין לולס, יו"ר האיגוד האמריקאי של ספורט ומחלות לב, הייתה מחליקה תחרותית עד סוף שנות ה -40 לחייה. התחרות היא זו שהניעה אותה והרצון לנצח. ואז היא שברה את רגלה השמאלית במהלך קפיצה ולא יכלה להתאמן למשך שישה חודשים. "הייתי כל כך מדוכאת," אמרה ד"ר לולס. "ידעתי שלא אחליק שוב. הייתי צריכה לשנות את התפיסה שלי. הייתי צריכה לחשוב על דרכים אחרות להניע את עצמי. " ד"ר לולס, היום בת 59, מתאמנת כשעה ביום, חמישה ימים בשבוע, ביוגה, הליכה והרמת משקולות. לדבריה, המוטיבציה שלה כרגע היא הרצון להישאר פעילה וגמישה עד סוף חייה. אבל בשבילה, כמו ד"ר דישמן וד"ר צירקין, פעילות גופנית היא הנאה מולדת שחשובה לתחושת הרווחה שלה.

"אני מרגישה שלא יהיה לי יום טוב, אם לא אתאמן", אומרת ד"ר לולס. אולי זו טעות לחשוב שהדרך לעודד אנשים להתאמן היא להדגיש את היתרונות הבריאותיים שלהם. ד"ר רוברט גרין מבית הספר לרפואה בהרווארד, נהג לרוץ, אבל בסופו של דבר המפרקים שלו לא עמדו בזה. אז הוא רוכב על אופניים ושוחה במקום. תופעות לוואי, הוא אומר, לא ירתיעו אותו. מה זה אומר שלחץ הדם עולה עם פעילות גופנית, הוא שואל. אין נתונים על השפעות הבריאותיות ארוכות הטווח, כמו התקפי לב ושבץ, בקרב מתאמנים שיש להם תגובות שליליות. פשוט לא אכפת לו. פעילות גופנית גורמת לו להרגיש טוב. ואם זה ישפיע עליו לרעה, כמו עלייה בלחץ הדם? הוא עדיין ימשיך להתאמן.

תרגום המאמר Sold on the Feeling, if Not the Benefits to Health מאת GINA KOLATA