| …מעבר לסיבוב כבר יכולתי לשמוע את שאגות ההמון המריע האורות הלכו וקרבו. הגברתי את קצב ריצתי. ואז, במפתיע הופיע המשפך ושער הסיום בקצהו. האורות והקולות התערבבו לרעש מסמא. שמעתי את הכרוז מכריז בגרמנית: "דליה מיכאלי מישראל מגיעה! היא מסיימת והיא איירונמן חדשה!!!!
הכל התחיל שנה קודם כשנרשמתי, בהמלצת מאמני רן שילון, לתחרות ההזויה הזאת בפרנקפורט, גרמניה. שנה זה המון זמן ונדמה שמועד התחרות אף פעם לא יגיע… זה היה מאד משעשע בחודשים הראשונים לחשוב שאני, מי שהתחילה לרוץ רק אחרי שמלאו לה 50 ושרק אז למדה לרכוב ולשחות, תוכל לעשות אותה. הלחץ התחיל רק זמן קצר לפני… מודה שבצער רב הגעתי ל"טייפר", 3 שבועות לפני התחרות קצת חששתי מזה שלא הרגשתי שעבדתי נורא קשה, ושאולי לא עשיתי מספיק… החלטתי לעשות "חזרה גנרלית" על מסלול התחרות שבועיים קודם. נסעתי עם בן זוגי רוני לפרנקפורט לסוף שבוע ארוך ו…דגמתי חלקים נבחרים מהמסלול. עדיין הרגשתי לחוצה מאד מגודל האירוע ולא ממש מוכנה. לא הצלחתי לקלוט ולהבין איך אפשר להתמודד עם 3 מקצועות ספורט שונים, לאורך כל כך הרבה זמן וברצף. היות והפעם לא סיפרתי לאיש שנרשמתי, ואף אחד לא ידע שאני מתכוונת לגשת שוב לתחרות, אז יצא שכל המדינה ידעה, כמובן, וכולם עקבו אחרי בלינק…
הצלחתי לשחות הפעם קצת יותר מהר. הרכיבה בגשם וברוח שלא הורגלתי לה כאן, בארץ, לא איפשרה לי לרכוב מהר. כשסיימתי 90 ק"מ הגעתי במפתיע למחסום של המשטרה. הכביש נפתח לתנועה כמה דקות קודם לכן ואין אישור להמשיך ולרכוב. איזה חוסר תיאום נוראי באירגון התחרות!!!! ו…כמו סיוט חוזר…שוב אומרים לי…התחרות שלך נגמרה…נא לרדת מהמסלול… אם יש בי תכונה שלא קיימת בכלל – זו יכולת ניווט. מלבד המאבק בגשם, ברוח, בתנועת המכוניות והרמזורים, הייתי צריכה גם למצוא את המסלול לפי חיצים צהובים קטנים שהרבה פעמים ראיתי רק ברגע האחרון. אבל רכבתי. הכי חזק שיכולתי, ללא שום עצירות. נחושה שאני עוברת את כל המסלול ומסיימת את התחרות!!!! זו היתה ההחלפה המהירה ביותר בחיי. תוך פחות מ 4 דקות התחלתי לרוץ. סוף סוף הגעתי לחלק שיחלתי להגיע אליו מתחילת היום הארוך הזה- המרתון!!!! לא יאומן, אבל זה היה החלק הכי קל, יחסית, של התחרות ההזויה הזאת.
4 סיבובים היו שם. בתחילת הסיבוב השני ראיתי את רוני מאושר שה"אבידה" נמצאה ורצה כבר… חלפתי על פני הרבה רצים אחרים בשלב הזה. בשני הסיבובים הראשונים היו הרבה מעודדים לאורך המסלול. בתחילת הסיבוב האחרון כבר החשיך היום. המסלול שעבר ברובו בשביל בפארק הפך חשוך לחלוטין. רק מקלות אור קלושים על צווארי הרצים נראו פה ושם. חששתי שאמעד או אלך לאיבוד וחס וחלילה, ואחרי הכל, לא אצליח לסיים. בלית ברירה הלכתי כמעט את כל הסיבוב האחרון . כשהגעתי ל 40 ק"מ,שמעתי את רוני קורא לי באושר: "זה שלך מותק! התחרות שלך! רוצי , סיימי ותראי לאנטישמיים האלה שעם ישראל חי!!!!
דליה מיכאלי |







Leave A Comment