איירונמן וחצי של מטרץ

הכל התחיל שנה קודם כשנרשמתי, בהמלצת מאמני רן שילון, לתחרות ההזויה הזאת בפרנקפורט, גרמניה. שנה זה המון זמן ונדמה שמועד התחרות אף פעם לא יגיע… זה היה מאד משעשע בחודשים הראשונים לחשוב שאני, מי שהתחילה לרוץ רק אחרי שמלאו לה 50 ושרק אז למדה לרכוב ולשחות, תוכל לעשות אותה. הלחץ התחיל רק זמן קצר לפני…
אבל, זו היתה שנה קסומה.עשירה ומגוונת בפעילות.כמה חלומות נרקמו וצמחו בשנה הזאת ! היות והרבה מתאמנים נרשמו אליה היו אימוני קבוצה ארוכים FITTED… היה תמיד עם מי לרכוב, לשחות ולרוץ.
בחצי השנה הראשונה האימונים נמשכו כרגיל, ללא תוספות מיוחדות. בינואר עשיתי חצי איש ברזל באילת "על הדרך"… בהמשך רצתי הרבה חצאי מרתון, בארץ ובעולם. היה שבוע מטורף אחד שבו רצתי חצי מרתון בניו יורק ביום ראשון, ואת חצי מרתון ירושליים ביום שישי… נוספו רכיבות ארוכות עם הקבוצה, גם של 6 שעות, ושחיות ארוכות בים ובבריכה… הגעתי ל 16-19 שעות אימונים שבועיות !! מי היה מאמין שאוכל לעשות דברים כאלה? הדבר היחיד ממנו חששתי היתה השחיה. אני שוחה לאט וחוששת משחיה במים פתוחים. קיוויתי שבמהלך השנה אשתפר הרבה והחשש יחלוף. אבל החשש נשאר כמלווה נאמן.

מודה שבצער רב הגעתי ל"טייפר", 3 שבועות לפני התחרות קצת חששתי מזה שלא הרגשתי שעבדתי נורא קשה, ושאולי לא עשיתי מספיק…

החלטתי לעשות "חזרה גנרלית" על מסלול התחרות שבועיים קודם. נסעתי עם בן זוגי רוני לפרנקפורט לסוף שבוע ארוך ו…דגמתי חלקים נבחרים מהמסלול. עדיין הרגשתי לחוצה מאד מגודל האירוע ולא ממש מוכנה. לא הצלחתי לקלוט ולהבין איך אפשר להתמודד עם 3 מקצועות ספורט שונים, לאורך כל כך הרבה זמן וברצף.
ואז… אחרי כל שנת ההכנות הארוכה,התחרות היתה כישלון! היה קר מאד וגשום. השחיה באגם הקררר ארכה הרבה יותר ממה שציפיתי.הרכיבה בגשם ורוח האטה אותי. אחרי 100 ק"מ של רכיבה הורדתי מהמסלול, כי פיספסתי ב 10 דקות את זמן הביניים של הרכיבה. גודל האכזבה והתסכול לא ניתנים לתיאור. אחרי הכל, חזרתי הביתה בלב שבור, NOT FINISHER
כל חברי לספורט ניחמו וניסו לעודד. מודה לכם על כך מעימקי ליבי!!! כולם אמרו לי שאני אשת ברזל בכל מקרה. אבל, הרגשתי שהחלום הפך לדיבוק. אובדן החלום היה כאש מאכלת בליבי ובגופי. הייתי חייבת לנסות שוב, ומהר, לעשות עוד תחרות.
אבל, לתחרות כזאת ההרשמה נסגרת שנה מראש! אז מה עושים? רן הציע לארגן לי איירונמן פרטי בכנרת, רק כדי שאראה שיכולה! איזה מאמן דגול ואיכפתי! יתכן שאם הייתי עושה את זה היינו פותחים תחרות איירונמן חדשה בארץ באוגוסט… כצעד יאוש אחרון שלחתי אימייל בקשה נרגש לאיירונמן ריגינסבורג בגרמניה שהיה אמור להתקיים שבועיים אחר כך. ואז קרה הפלא! אישרו לי להירשם לשם!

היות והפעם לא סיפרתי לאיש שנרשמתי, ואף אחד לא ידע שאני מתכוונת לגשת שוב לתחרות, אז יצא שכל המדינה ידעה, כמובן, וכולם עקבו אחרי בלינק…
הגעתי לשם ללא אשליות הפעם, ועם חששות הרבה יותר גדולים. היתה פגישה מרגשת מאד עם השופטים שהורידו אותי מהמסלול בפרנקפורט ושמחו לראות שאני מנסה שוב.
התחרות הזאת היתה בתנאים אפילו גרועים יותר. גשם שוטף ורוחות חזקות מהזינוק ועד לאמצע המרתון.
גם כאן היה CUT OFF TIME ואפילו קצר בחצי שעה מהקודם, אבל הובטח מפורשות שמי שלא יספיק, יאלץ אומנם להמשיך לרכוב בכבישים פתוחים עם תנועת מכוניות, אבל לא יורד מהמסלול, ויהיו לו 10 שעות להשלים את השחיה והרכיבה עד למרתון. חצי נחמה…

הצלחתי לשחות הפעם קצת יותר מהר. הרכיבה בגשם וברוח שלא הורגלתי לה כאן, בארץ, לא איפשרה לי לרכוב מהר. כשסיימתי 90 ק"מ הגעתי במפתיע למחסום של המשטרה. הכביש נפתח לתנועה כמה דקות קודם לכן ואין אישור להמשיך ולרכוב. איזה חוסר תיאום נוראי באירגון התחרות!!!! ו…כמו סיוט חוזר…שוב אומרים לי…התחרות שלך נגמרה…נא לרדת מהמסלול…
אבל, הפעם החלטתי שלא משנה איך, אני את התחרות הזאת מסיימת!!!! הרי הובטח ע"י השופט הראשי של התחרות שלא יורדו המתחרים מהמסלול בשלב הזה!
אני לא מבינה מאיפה באו לי האומץ והחוצפה לא לוותר למשטרה הגרמנית על כלליה הנוקשים וחסרי הפשרות.
תוך כדי ויכוח עם המשטרה הצטרפו אלי עוד כמה בחורים צעירים שטענו גם הם שאכן כך נאמר. בהתחלה השוטר היה מוכן לאפשר לי להמשיך לרכב ללא המספרים ובעצם, כמי שלא משתתפת בתחרות עצמה. כלומר ,שאעשה את כל התחרות ועדיין לא איחשב למי שסיימה. כמובן שלא הסכמתי לכך. אחרי לחץ מסיבי שלי ושיחות טלפוניות אין ספור בין המשטרה ומארגני התחרות הגענו להסכמה חלקית. אוכל להמשיך לרכוב, כשמספר החזה חבוי, בכביש פתוח לתנועה וללא מתנדבים, תחנות מים, או כל עזרה בדרך, ויותר לי לרוץ את המרתון ולסיים את התחרות.
עברה כמעט חצי שעה של עיכוב!!! נוקשה ורועדת מקור עליתי חזרה על האופניים.

אם יש בי תכונה שלא קיימת בכלל – זו יכולת ניווט. מלבד המאבק בגשם, ברוח, בתנועת המכוניות והרמזורים, הייתי צריכה גם למצוא את המסלול לפי חיצים צהובים קטנים שהרבה פעמים ראיתי רק ברגע האחרון. אבל רכבתי. הכי חזק שיכולתי, ללא שום עצירות. נחושה שאני עוברת את כל המסלול ומסיימת את התחרות!!!!
במקביל התחוללה דרמה אחרת בשטח ההחלפות, לה לא הייתי מודעת, כמובן. "נעלמתי" מהמערכת שקוראת את התקדמותי על המסלול. בשל חוסר תיאום משווע, ב 4 השעות הבאות לא ידעו המארגנים איפה אני נמצאת. משפחתי המודאגת עד להיסטריה מתרחישי אסון אפשריים לא הצליחה להיוודע מה קורה אתי.
ובינתיים,כנגד כל הסיכויים, הצלחתי לעבור את כל מסלול הרכיבה ולהגיע לשטח ההחלפות. עברו 10 שעות וארבע דקות מהזינוק.
המתנדבים כמעט בכו כשראו אותי מגיעה. את דליה מישראל???? יש לך עדיין מספיק זמן למרתון!!!!עלי על מסלול הריצה!!!!

זו היתה ההחלפה המהירה ביותר בחיי. תוך פחות מ 4 דקות התחלתי לרוץ. סוף סוף הגעתי לחלק שיחלתי להגיע אליו מתחילת היום הארוך הזה- המרתון!!!! לא יאומן, אבל זה היה החלק הכי קל, יחסית, של התחרות ההזויה הזאת.

4 סיבובים היו שם. בתחילת הסיבוב השני ראיתי את רוני מאושר שה"אבידה" נמצאה ורצה כבר… חלפתי על פני הרבה רצים אחרים בשלב הזה. בשני הסיבובים הראשונים היו הרבה מעודדים לאורך המסלול. בתחילת הסיבוב האחרון כבר החשיך היום. המסלול שעבר ברובו בשביל בפארק הפך חשוך לחלוטין. רק מקלות אור קלושים על צווארי הרצים נראו פה ושם. חששתי שאמעד או אלך לאיבוד וחס וחלילה, ואחרי הכל, לא אצליח לסיים. בלית ברירה הלכתי כמעט את כל הסיבוב האחרון . כשהגעתי ל 40 ק"מ,שמעתי את רוני קורא לי באושר: "זה שלך מותק! התחרות שלך! רוצי , סיימי ותראי לאנטישמיים האלה שעם ישראל חי!!!!
עם דגל ישראל מונף בידי, עברתי דרך שער הסיום. המדליה הולבשה על צווארי. שנה ארוכה ויום ארוך עוד יותר הגיעו לקיצם המיוחל. אני איירונמן!!!!!!

כל מארגני התחרות שהיו שותפים לדרמה שהיתה חיבקו ודאגו. היו שם הרבה דמעות וחיוכים.
באתר נכתב לי זמן סיום של:15:24:08 ו -DNF אבל, החלטתי שיכתבו מה שירצו. אני סיימתי את התחרות! אני איירונמן.
אבל אז… 3 ימים אחר כך נשלח אלי אימייל ממנהל התחרות והשופט הראשי. הוא התנצל עמוקות על הויכוח והעיכוב של המשטרה. בשל כך זיכה אותי ב 25 דקות על העיכוב וירשם לי :finnished
או כמו שרוני אומר: מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים…
תמה ונשלמה הסאגה.
לא הייתי מגיעה לקו הזינוק ללא המאמן הנאמן שלי, רן היקר, שאימן, תמך, שמר והכין אותי הכי טוב שאפשר וללא אף פציעה מראשית התהליך. מאמני וחברי לקבוצה שהתאמנו ביחד איתי, עודדו והיו נפלאים אחד אחד. ילדי הבוגרים, עד, עירית וערן שגם הם עברו שינוי גדול תוך כדי התהליך שלי ותמכו בי בכל מצב לאורך כל הדרך. והכי הכי, בן זוגי האהוב , רוני, שהיה שם כל הזמן, בכל מובן, לרע ולטוב. התברכתי בכולכם!!!!!!

דליה מיכאלי