"אנחנו מבדילים את עצמנו מאחרים. אם אתה רוצה לנצח, רוץ 100 מטר. אם אתה רוצה לחוות, רוץ מרתון".
אמיל זטופק, הקטר הצ'כי.
דו השיח שלי עם בוהן שמאל התחיל בסביבות הקילומטר השלושים וחמש. הרגליים כואבות, כל צעד הוא מאבק, ופתאום החצופה מחליטה שגם לה יש מה להגיד ושהציפורן לא כך כך מבסוטית. מיד הבהרתי לה שאין לי עכשיו כוח לשטויות שלה ושכדאי שתחכה בסבלנות עד שאתפנה אליה אחרי סיום הריצה. בעצם כדאי שתחכה עד שאגיע לאמבטיה במלון היות ואני לא מעז להוריד את הנעל לפני כן שמא אגלה שם מחזה שיהיה קשה לעיכול.
כדי להבין איך מצאתי את עצמי על מסלול המרתון בהלסינקי, צריך ללכת קצת אחורה. בצעירותי לא טיפחתי יחסי קירבה עם פעילות גופנית, או למעשה יותר נכון להגיד שהעדפתי לא להפגש איתה. בשיעורי ההתעמלות בתיכון הייתי מאלה שכולם חיכו להם שיסיימו כבר את הריצה, ובצבא המצב היה יותר עגום. בשנים האחרונות היחסים התחממו, אולם בכל פעם שניסיתי לא הצלחתי להתמיד יותר מכמה חודשים. לפני קצת יותר משנה, נסיבות החיים גררו אותי להחלטה שאני רוצה לרוץ, אבל הפעם מכיוון שאני רוצה להתמיד, הייתי חייב למצוא לעצמי מסגרת. בפרץ ספונטניות יצרתי קשר עם רן, מכאן לפגישה עם המאמן מני, ואי אפשר היה כבר לחזור אחורה. הצטרפתי לשורות מתאמני אנדיור.
תוכנית האימונים הראשונה כללה בעיקר הליכה בעליות ורכיבה על אופניים. ככה זה התחיל. אחרי ארבעה חודשים השתתפתי במרוץ הראשון שלי למרחק חמישה קילומטרים. אני עוד זוכר את הבוקר ההוא, מסתובב במגרש החניה בין כמה מאות רצים, מתרגש כמו ילד קטן ותוהה מה לעזאזל אני עושה כאן. אני זוכר את מני מתאר לי את המסלול וכשראה שאני שואל יותר מדי שאלות תהה אם אני מנסה לזכור את המסלול כי אני חושב שאהיה ראשון, אבל מה שניסיתי לעשות זה לוודא שאני יודע להגיע חזרה אם אאבד קשר עין עם הרץ הלפני אחרון. אחרי המירוץ הזה היה מירוץ לעשרה קילומטרים ועוד כהנה וכהנה עד לריצת חצי מרתון. לא ברור איך הגעתי מהליכה בעליות למירוץ שיש בו את המילה "מרתון", אבל גם את החום המתיש של עין גדי עברתי.
אחרי שחצי המרתון היה מאחורי, התקבלה ההחלטה ללכת על ריצת מרתון. בחרתי את מרתון הלסינקי, נרשמתי והתחלתי באימונים. חשבתי שכמו בעבר, כל שאני צריך לעשות זה לבצע את תוכנית האימונים המצויינת שמני הכין לי. למרות שבעקרון זה נכון, לקח לי זמן להבין שעכשיו זה קצת אחרת. אלו לא עוד סתם ריצות אימון לקראת מירוץ, אלא שהחוויה של המרתון מתחילה עכשיו ולא רק על המסלול. אז בהתחלה לא נכנסתי לקצב ולא זרמתי כמו שצריך, אבל כאשר החלטתי להתמסר זו היתה תקופה משכרת. שבועות עמוסים בעשרות קילומטרים של ריצות שהשאירו אותי בהיי מתמשך. במקביל, בעזרתה האדיבה של התזונאית אירית, ניהלתי מלחמת חורמה בעודף המשקל שלי. השלתי עוד קילוגרמים לא מעטים עד לנקודה שבה אני כעשרים וחמישה קילוגרמים פחות משהייתי לפני קצת יותר משנה כשהתחלתי לרוץ. בתוך כל זה ראויה לציון ההירתמות של אשתי, שפינתה את המרחב ואת הזמן בחיינו המשותפים לנפח האימונים הגדל. לצערי, עקב הריונה המתקדם היא לא יכלה ללוות אותי כל הדרך להלסינקי ונשארה בבית לטפל בבנינו הפעוט.
עומס האימונים גדל משבוע לשבוע, עד שפתאום הפסיק. הכניסה לתקופת הטייפר, כשבועיים לפני המירוץ, הרגישה כמו השקט שמשתרר כשהמקרר מפסיק לעבוד. השקט הזה, שמבשר שהמרתון מסביב לפינה, נהיה פתאום קצת מלחיץ. אני מוצא את עצמי מחפש תירוצים למה אני לא יכול לרוץ – פציעה בירך שצצה לה שבוע לפני, כאב גרון שחטפתי יומיים לפני ו"גל חום" של 26 מעלות שהיה צפוי בדיוק ביום שבת. ההשלמה הגיעה כשקלטתי שאני בהלסינקי, יום לפני המירוץ, אחרי עשרות שעות קשות ומיוזעות של אימונים, אז איך לא ארוץ? לא חשוב מה עוד ייפול עלי אני הולך לעמוד על קו הזינוק ולרוץ מרתון.
יום המירוץ הגיע. השעות המייגעות עד שלוש בצהרים – שעת הזינוק – עברו באיטיות מחרידה. החודשים של ההכנות מתכנסות לעכשיו וההתרגשות גדולה. מלווה באחותי התיישבתי על המדרגות בצד הכניסה לשטח ההתכנסות, צופה בכמויות לא נתפסות של אנשים העוברים על פני. קצת יותר מאוחר, כאשר אני עומד בצפיפות מחרידה בין אלפי הרצים בשרוול הזינוק, אני שומע את יריית הזינוק. זה התחיל. טוב, רק כחמש דקות אחר כך זה באמת התחיל כי לא ממש ניתן היה לזוז בהתחלה.
בתוך הריצה אני זוכר שאני חושב לעצמי מדי פעם שזה לא סתם עוד מרוץ, שאני רץ עכשיו מרתון, וזה מדהים שאני בכלל נמצא בסיטואציה הזו. המסלול היה מאוד יפה, וכלל ריצה בין בנייני העיר, קטעי ריצה לא קצרים לאורך קו המים, ריצה על גשרים, ומעבר בתוך פארקים ירוקים. האוירה היתה מדהימה, ואלפי הצופים שעומדים ומעודדים גורמים לך להאמין שאתה באמת עושה משהו גדול, שמצדיק את המאמצים שלהם. אנשים שמעודדים מצידי הדרך או מחלונות ביתם, ילדים קטנים שמושיטים ידיים לרצים, או קהל שיושב בפאבים על כוס בירה ומוחא כפיים.
אבל אולי אני מצייר תמונה פסטורלית מדי ויש לזכור שזו בכל זאת היתה ריצת מרתון. מתישהו שמתי לב שאני כבר לא כל כך מסתכל בחדווה על הנוף או מתרגש מהצופים, שגם עליהם כבר התחילו לראות סימני עייפות ואחרי שעתיים של מחיאת כפיים הם כבר לא עושים את זה באותה התלהבות. כצפוי, רגעי המשבר והקושי הגיעו, רק בעוצמה הרבה יותר גדולה ממה שדמיינתי. היתה נקודה שבה חשבתי לעצמי שאני לא מבין איך מי שכבר חווה את הסבל הזה מוכן לעשות את זה לעצמו שוב. אז עשיתי את מה שהתאמנתי עליו כל החודשים האחרונים והמשכתי לרוץ. במשך כל הזמן הזה מהדהד בראשי משפט אשר מני כתב לי בתדריך "זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה יגמר".
רצתי ורצתי ורצתי.
עד שחציתי את קו הסיום.
עשיתי את זה! ברגע מרגש אחד הכל הגיע לסיום ותחושת הסיפוק אדירה. מה שהפך את הרגע ההוא ליותר עוצמתי הוא האמביוולנטיות שגרמה תחושת העצב והאובדן שהתגנבה לאיטה לתודעתי עם ההבנה שהכל נגמר.
בדרך למלון חזרה בוהן שמאל לדרוש תשומת לב, אבל המשכתי להתעלם ממנה. בסופו של דבר הגיע הרגע בו ישבתי על שפת האמבטיה ואין ברירה – צריך להוריד את הנעל. נשמתי לרווחה כשראיתי שבסך הכל מדובר בשטף דם מתחת לציפורן וחוץ מזה בכללית הכל נראה תקין. עברתי את המרתון הראשון בשלום, ואפילו לא שרטתי ציפורן.
Leave A Comment