| על אימון ואֵמוןלא כולם האמינו שאוכל לרוץ מרתון, עשרה חודשים בלבד לאחר שהתחלתי להתאמן בריצה. היו שסברו שאני נחפזת מדי, מסתכנת בפציעה, אבל רן, שהסביר לי שאימון הוא גם מלשון אֵמון, בהחלט האמין ביכולתי לעשות זאת, והמשיך להאמין גם כאשר אני איבדתי את האמון בעצמי, והוא נדרש, מספר פעמים לאורך הדרך, לבצע פעולות החייאה בהולות לביטחון העצמי שלי. התהליך הצריך אמון הדדי – גם מצדי, במיוחד בגלל שהשיטה שרן עבד אתי כלל לא תאמה לציפיותיי. חשבתי שארוץ ריצות ארוכות יותר ויותר, שתגענה כמעט למרחק מרתון, ולא ציפיתי לריצות הקצרות מדי, לטעמי, שקבע לי רן, וכן לא ציפיתי שאצטרך לעשות כל כך הרבה תרגילי חיזוק. "אבל איך הגוף שלי יהיה מוכן בזמן לריצת מרתון אם הריצות הארוכות שאתה נותן לי אינן אורכות יותר משעתיים וחצי?" שאלתי אותו בדאגה כחודש וחצי לפני המרתון, והוא הפתיע אותי כאשר השיב, שהגוף שלי כבר מוכן לריצת מרתון, בגלל שתרגילי החיזוק והקילומטראז' השבועי שאני עוברת הם אלה הבונים אותו, ולא אורך ריצה בודדת. בחרתי להאמין בדרכו ובשיטתו של רן. הרי יש לו "קצת" יותר ניסיון מאשר לי. ועם זאת, כאשר קבע שאוכל לרוץ את המרתון בארבע ורבע שעות, ואפילו בארבע שעות – לא האמנתי לו. המשכתי לא להאמין לו גם כאשר שמעתי אותו אומר לאילן פריש באצטדיון הדר יוסף, יומיים לפני היום הגדול: "היא עומדת לרוץ את המרתון בארבע שעות". העונש שלי על אי-האמון המוחלט הזה היה שכאשר חציתי את קו הסיום לאחר 3:59:13 שעות, איש לא חיכה לי, כי הודעתי ליקיריי שאם הכול יתנהל כשורה ייקח לי בין 4:30 ל-5 שעות לסיים את המרוץ, והם, שהאמינו לי, כיוונו את בואם בהתאם לתחזית שלי.המרוץ עצמו – בשבח מנטרות שאין להן כיסוי תחילת הריצה לא בישרה טובות – הרגליים היו כבדות, ושרירי התאומים דאבו למן ההתחלה. אולם כעבור כמה קילומטרים, לאחר שפגשתי לפתע את אילן פריש, הפייסר של 3:45, ואתו עוד כמה חברים מאנדיור, ונהניתי מחברתם הנעימה, החלו הרגליים לרוץ בקלילות ובהנאה, ללא כאבים. רצתי עם אילן והחבורה מחצית הדרך, עד שהתעכבתי מעט כדי לקבל משקה איזוטוני וכאשר הרמתי ראשי גיליתי שכבר נשאה אותם הרוח והם שעטו לדרכם. "בדד בדד נשארתי", כתב ביאליק בשירו "לבדי", וכך גם אני נותרתי שוב לבדי (אף שאני דווקא כן לקוחה של מזרחי טפחות. לתשומת לבך, דביר! מדוע הבנקאי ההיברידי שלי לא רץ לצדי?). אך למזלי אני מורגלת לרוץ כאשר רק אני מארחת לעצמי לחברה. משום שהייתי מכוונת כעת כלפי השיח הפנימי שלי, ובאין לי מוטיבציה לרוץ מהר כדי להיות חלק מחבורה, קצב הריצה שלי הואט בשלב הזה. האזנתי למחשבות הפוקדות אותי, וניהלתי אותן ביד רמה, כסלקטורית קשוחה במועדון לילה. לא אפשרתי כניסה למחשבות מרפות ידיים ושיננתי שוב ושוב את המנטרות שלי, כמו "כל הכוח והעוצמה שבעולם מצויים גם בי" (ותודה לרובין שארמה, הוגה המשפט היומרני הזה), ו"נולדתי לרוץ", "אני מסוגלת לרוץ מבוקר עד ערב" (ותודה לחתומה מטה, שהגתה את המנטרות היומרניות לא פחות מזו של שארמה, פיזרה לעצמה הבטחות שאין להן כיסוי, אך העיקר שהן סייעו לי לצלוח את המרתון בשלום). זמזמתי בראשי שיר שכתבה, הלחינה ושרה באוזניי האימא האהובה שלי, לכבוד ריצת המרתון הראשונה של בתהּ. בנוסף, דמיינתי שאני משתתפת באולטרה-מרתון, אמורה לרוץ עד הערב, ולפתע מקבלת "חנינה" ומתברר לי שאני צריכה לרוץ "רק" עד הצהרים, כך שכל הריצה מקבלת פרספקטיבה שונה והופכת לריצה "קצרה". מלבד זאת חשבתי שוב ושוב על "הרוח הגבית שלי", כפי שאני מכנה את בני המשפחה והחברים התומכים בי באהבה ובאמונה, והלב שלי התפוצץ מרוב אהבה כלפיהם (ולא, הוא לא התפוצץ בגלל קשיי נשימה. לא היו לי כאלה לאורך כל המרוץ). החל מהקילומטר ה-27 חגגתי כל קילומטר חדש שכבשו רגליי, משום שהוא היווה שיא אישי בשבילי. בדיעבד, היה יתרון בכך שעד כה לא רצתי ריצות ארוכות מ-27 ק"מ. שמחת ההישג הגיעה מוקדם יותר.
רק היום – בזול! מי רוצה לקנות ממני מטר? מאחר ששמעתי שוב ושוב הצהרות מבהילות שלפיהן "לרוץ מרתון זה לא כמו לרוץ שני חצאי מרתון", וש"המרתון מתחיל למעשה בקילומטר ה-30", דאגתי להצטייד כהלכה מבחינת חיזוקים מנטאליים. יום קודם למרתון סיפר לי רן על שיטה שהקסימה אותי – להקדיש קילומטרים מהמרוץ (ובייחוד את הקשים שבהם) לאנשים אהובים. אני עושה זאת בשמחה, וגם משכללת מעט את השיטה כי את שני הקילומטרים האחרונים אני מקדישה לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. הנה לי יש את החופש לרוץ, ואילו הן אף אינן יכולות לזוז מעט ממקומן או לפרוש את כנפיהן (צורך פיזיולוגי חזק מאוד בעבור כל התרנגולות), שהרי השטח המוקצב להן הוא בדיוק כגודל גופן (ובבטטות כורסה ציניקנים אולי יאמרו שאם הבחירה היא בין לרוץ מרתון ובין להיות תרנגולת שאינה זזה ממקומה, הם מעדיפים את האפשרות השנייה, אך זאת רק משום שמעולם לא היו תרנגולת כלואה בכלוב). אני מתפללת לעולם טוב יותר והוגן יותר גם בשבילנו וגם בשביל שאר הברואים החולקים אתנו את העולם. כאשר סיפרתי בסיום המרוץ על השיטה הזו, של הקדשת הקילומטרים לאנשים ולחיות אחרות, לאחי הצעיר, צחק בחור החמד, שהוכיח כישורים מסחריים עוד משחר ילדותו, עת מכר תולעי משי ודגיגונים לחבריו לספסל הלימודים, והציע לי, שכפי שנוהגים למכור אותיות בספר התורה, שאמכור גם אני מטרים מהריצות שלי, שאותם אקדיש לקונה, לכל המרבה במחיר. ובכן, מי רוצה לקנות ממני מטר במחיר מבצע? רק היום – בזול! בחגורת הג'לים שלי מסתתר נשק יום הדין מלבד כל האמצעים המנטאליים הללו, שתוארו בפסקה הקודמת, בחגורת הג'לים שלי מסתתר נשק יום הדין, שיעזור לי לצלוח כל קושי בדרך: שני פתקים קטנים עם מסר מעצים, שנכתבו, לבקשתי, בידי אימא שלי ובידי חברתי הטובה רונית, ושתוכנם עדיין אינו ידוע לי. הבהרתי להן שכאשר אתמודד עם משבר במהלך הריצה – אשלוף את הפתקים הללו ואקרא בהם לראשונה, כדי לעודד עצמי. הידיעה שנשק סודי כזה עומד לרשותי, עודדה אותי לאורך כל הדרך. אולם הקילומטרים הלכו והצטברו והמשבר החליט לא לשתף פעולה עם כל התחזיות הקודרות שבישרו שהוא עוד צפוי להגיע, ואף על פי שיתמהמה – בוא יבוא, וסרב להופיע. למעשה, הרגשתי שככל שעברתי מרחק גדול יותר, הריצה הופכת לקלה יותר, גם משום שאני יודעת שהסוף קרוב וגם משום שיותר ויותר אנשים עמדו בשלב הזה בצד הכביש, צעקו קריאות עידוד וחיברו אותי לכוחות שבי. "כל הכבוד לנשים המופלאות" ו-"כל הכבוד לרצות" צעקו לפחות שתי נשים, ואני חייכתי בהנאה אל מול אחוות הנשים הזו, והחשתי את צעדיי. ובכל זאת, אימא שלי וחברתי הטובה טרחו וחשבו מה לכתוב לי, והכינו לי פתקים מעצימים, ולא ייתכן שאגיע לקו הסיום בלא שאקרא אותם, כך שלבסוף החלטתי שגם בהיעדר משבר לרפואה, אני זכאית לפתוח את הפתקים ולקרוא בהם. פתחתי את הפתק של רונית בקילומטר ה-38, ושל אימא שלי – בקילומטר ה-40. הפלא ופלא – שתיהן כתבו לי, בלא שתתאמנה ביניהן: "אין דבר העומד בפני הרצון". חייכתי בהסכמה, והחלטתי לאתגר עצמי: לעשות את מה שלפני כן הייתי בטוחה שאינו אפשרי בעבורי, ולסיים את המרוץ בארבע שעות, כפי שחזה רן, ואם אפשר להיות חמדנית אף יותר, אפילו לרדת מכך מעט, ולו גם בשנייה. המסר שבפתקים, כמו גם קריאות העידוד מהקהל, ולקראת הסיום גם מהרצים של המקצים השונים, שכבר סיימו את המרוץ, נתנו לי זריקת עידוד וצעדיי הפכו למהירים יותר. והנה לפניי שלט: "עוד 500 מטר". "מה, כבר הגעתי?" הופתעתי, איך שהזמן עובר מהר כאשר נהנים! "שלום ליעל המרתוניסטית!" עשיתי זאת! הכול כבר מאחוריי! הגעתי לסיום בתוצאה שלא האמנתי שאפשרית עבורי – 3:59:13, והעיקר – בלי זיכרונות טראומטיים (האם אני מדחיקה?), עם חיוך וטעם של עוד (בשנה הבאה, בע"ה, בירושלים הבנויה). "שלום יעל. סליחה, שלום ליעל המרתוניסטית!", ברך אותי בחמימות רן לאחר המרוץ, והתואר החדש הזה שנוסף לי גרם לי להתחיל לעכל את הדרך הארוכה שעשיתי מאז אותה ריצה בת שש דקות, שרצתי לפני עשרה חודשים. דרך שאורכה עולה בהרבה על 42.195 ק"מ.
בחברת שלושת האחים, הרוח הגבית שלי.
יעל שמש |
Leave A Comment