בסוף השבוע האחרון (11-12/6) השתתפתי במחנה אימונים.
מטרת המחנה – התאקלמות, הסתגלות לאימון בתנאי חום קשים.
תחילתו של הקיץ הישראלי ומזג האוויר מקדם את פנינו בסבר פנים יפות – שרב כבד. רן מרוצה. יש תנאים אידיאליים. אני קצת פחות…
אוכלוסיית המשתתפים – טריאתלטים מנוסים, מרתוניסטים ואנשי ברזל. ואני…
כולם חטובים, שזופים ובכושר שיא. ואני…
כמה שבועות קודם…
המאמן שלי, מני, שלח מייל. מצטרפת למחנה? "מה יש לי לעשות שם" השבתי. "כולם כל כך הרבה דרגות מעלי."
"זה יעשה לך טוב מכל הבחינות", השיב וכאשר הסתכלתי על תוכנית האימונים החודשית שלי מצאתי שמני כבר שילב את זה בתוכה.
השמעתי עוד כמה קיטורים והתנגדויות. המחנה ל-3 ימים. אני לא יכולה לקחת חופש בחמישי. חשבתי שזה טיעון מנצח שישחרר אותי מהמחנה.
תבואי לשישי שבת, אמר מני. נרשמתי.

שלושה ימים לפני נתקפתי חרדה עמוקה. חיפשתי מוצא. מה עכשיו אגיד כדי לחמוק מזה.
שלחתי מייל נואש לרן – חייבת גלולת הרגעה.

רן הבטיח לי שלושה דברים:

1) ממש תיהני

2) ממש תיהני

3) יהיה בסדר וממש תיהני.

4:30, בוקר שישי.
התעוררתי וכדי לא לתת לפחד לשתק פעלתי כמו אוטומט. ארזתי את כל ציוד הספורט הנדרש ויצאתי לדרך.
אספתי קפה בארומה, אם הדרך. ב- 7:20 הגעתי לנהריה. אימון ראשון שלי ב-8:30.
נכנסים למכוניות ונוסעים לפארק גורן. יעדי האימון – 3 שעות של ריצה והליכה, כל אחד לפי יכולתו, בתנאי שטח קשים.
מתחילים בירידה רגלית מפארק גורן עד למטה. מסלול טרשים תלול בו לא ניתן לרוץ. הירידה לא הייתה קשה והחום עוד לא היה כבד. מעת לעת עוברת בראש מחשבה – את מה שירדנו עכשיו נצטרך לעלות בעוד שעתיים… מגיעים למטה, חוצים נחל שנשארו בו עוד מעט מים עומדים מלאי ירוקת. והטיפוס מתחיל. עולים למונפור. הנוף מדהים ומרחיב את הלב. החום כבד. C°37. והעלייה … איזו עלייה!

היו שרצו, היו שהלכו – אבל מאוד מהר. לא עבר זמן וכבר לא ראיתי אף אחד. ממשיכה לטפס, הדופק ממריא. רוצה לעשות הפסקה. פתאום שומעת את רן. הוא חיכה לי. לא עוצרים. קדימה. שעון הדופק מראה מספר שעוד לא ראיתי. הלב עומד להתפוצץ. בחילה איומה. וממשיכה. כולם כבר למעלה. כשכבר סוף סוף מגיעה למעלה, מסדירה נשימה 3 דקות ויאללה יורדים בחזרה. ואם לרגע נדמה היה שלמטה זה הסוף… לא ולא.

קובעים נקודת איסוף וכל אחד בקצב שלו רץ על שביל הכורכר לאורך הנחל. עוברת עוד שעה. אני לא מהמצטיינים ובאישור המאמן יושבת קצת בצל.
זוכרים את הירידה מפארק גורן, זו שהיה לא קשה לרדת בה? כמה קשה היה לעלות! החום – כמו כבשן. משקה האיזוטון כבר נגמר והטיפוס נוראי. אין ברירה. אין דרך אחרת לצאת מהמקום הזה. קרובה כבר לקצה, מפספסת מדרגה גבוהה במיוחד ומשתטחת אפיים ארצה. גרנד פינאלה.
אימון ראשון להיום הסתיים. פחות 2029 קלוריות ורק עם נפילה אחת.
לא אמשיך ואפרט על שאר האימונים, רק אומר שהיו עוד כמה.

סוף שבוע של מבחן התמודדות אמיתי עם הפחדים ועם פריצת גבולות. הרגשתי לא שייכת לקבוצת האלופים הזו ובכל זאת הכרחתי את עצמי להיות שם. כי אין דבר מעורר השראה יותר מאשר להוכיח לעצמך שעברת עוד שלב בדרך ארוכה. כי אם התמודדת עם זה תוכלי להתמודד עם הקושי הבא.
משום שעדיף להיות זנב לאריות – זה תמיד יוביל לפריצת הגבול הבאה.

אסנת גוליק, אנדיור.