תחרות איש הברזל באוסטריה

יום ראשון, 4.07.2010 7:00 בבוקר, נשמעת ירית הזינוק לתחרות איש הברזל באוסטריה.
2600 מתחרים מזנקים למים, אני נשאר על קו החוף.

המחשבה הראשונה שעברה לי: מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשנרשמתי לתחרות… איך בדיוק אני אמור לשחות עכשיו 4 ק"מ… כן, כן אני יודע שאמורים לשחות 3.8 אבל כשאין לך את הנסיון ואת היכולת של שחיין, אתה לבטח שוחה 200 מ' נוספים.

שכחת שיש לך ניוון שרירים בידיים אמרתי לעצמי…
מה עושים עכשיו? הרי כולם אומרים שמה שחשוב זו הדרך, זה ההכנה, האימונים הרבים… זה מה שחשוב.
מה אני אחזור חזרה לשטח הזינוק ואגיד שהחלטתי לוותר?

החלטתי להפסיק להתעסק במחשבות ופשוט להתחיל לשחות… יהיה מה שיהיה אמרתי לעצמי.

בכל מהלך השחיה הטריד אותי דבר אחד, איך אני מסיים את השחיה בפחות משעתיים ועשרים דקות.

המצוף נראה כל כך רחוק מהחוף…. 1500 מטרים.
אחרי 48 דקות, הגעתי למצוף הראשון, הבנתי שאני איטי אבל הבנתי שאני עדיין עומד בזמן הגג.
ואז התחלתי להרגיש שיד ימין שלי משתתקת… לא ממש מגיבה ואני רק גורר אותה על המים.
אני ממשיך עם מספר תנועות נוספות ועובד חזק יותר עם יד שמאל.

500 מטרים נוספים עברו ושוב הגעתי למצוף.

1.8 ק"מ לסוף…עברתי יותר מחצי דרך… יש מצב שאני מסיים בזמן…
800 מטרים לסיום אני נכנס לנהר שמוביל לקו הסיום ואז אני רואה את אביב (אח שלי) שמעודד אותי במהלך ה-800 מטרים האחרונים.

יצאתי מהמים והדבר הראשון שהבטתי בו היה השעון.. 2:09 ידעתי שאני עומד בזמן הגג. אפשר להמשיך בתחרות.
בשלב של המעבר בין השחיה לשטח החילוף, ניסיתי לבדוק מה מצב הידיים שלי, הבנתי מהר מאוד שהמצב לא טוב ואני בקושי מרגיש אותן. הטריד אותי הרגע שבו אני אצטרך להחליף בגדים (החלטתי ללבוש בגדי רכיבה). הגעתי לשטח החילוף וניסיתי ללבוש את מכנסי הרכיבה, לא ממש הצלחתי, לא היה לי יותר כח בידיים.
המתנתי שתי דקות וניסיתי שוב, הצלחתי בקושי, לבשתי את חולצת הרכיבה ואת הקסדה.
ניסיתי לשים את כפפות הרכיבה, את יד ימין הצלחתי את יד שמאל לא. החלטתי לצאת כך לרכיבה, גם כך בזבזתי יותר מדי זמן.

הגעתי לאופניים וראיתי שאני בין האחרונים שיצאו מהמים, זה לא ממש הטריד אותי, אני רק רוצה לסיים.

התחלתי לרכוב, הייתי כל כך מאושר שהשחייה מאחוריי, סיימתי את התחרות אמרתי לעצמי. אם לא יהיו תקלות טכניות, אין מצב שאני לא מסיים.

אחרי 40 ק"מ של רכיבה, עקפתי את המתחרה שהיה לפני ואז במהלך 180 הק"מ של הרכיבה עקפתי כ- 100 רוכבים.
הגעתי לעליה הראשונה ופתאום ראיתי קבוצה גדולה של מעודדים, הם אפילו צועקים בשם שלך.
הופ, הופ, הופ, Super , הרגשה מדהימה… התרגשתי כל כך וחשבתי על איילת ועופר (אישתי המדהימה והבן שלי) שיחכו לי בקו הסיום.
אחרי 90 ק"מ התחיל לרדת גשם, שוב התחלתי לדאוג, מפני שאני לא יכול ללחוץ על הברקס בירידות תלולות.
למזלי, פסק הגשם אחרי כחצי שעה ולא היתה לי בעיה עם הירידות.

כן אני יודע שזה נשמע מוזר שרוכב אופניים לא אוהב ירידות. ככה זה שאתה מתקשה ללחוץ על הברקס.

בסיבוב של ה- 90 שוב אני פוגש את אביב ששוב מעודד אותי. פשוט לא להאמין כמה העידוד הזה עוזר.
ואני כל כל כך מחכה כבר לראות את איילת ועופר.
הסיבוב השני היה איטי יותר… אני מגיע קילומטר לפני הסיום של האופניים ושוב אני פוגש את אביב שנשאר אחרון בין מעודדי האופניים… אני מסיים את הרכיבה קצת אחרי 7 שעות ובסה"כ אני אחרי 9 שעות מתחילת התחרות.

אני מגיע לשטח החילוף וחושב על כך שזהו, כל מה שנשאר לי זה לרוץ מרתון… מרתון אמרתי לעצמי, איך לעזאזל אני רץ עכשיו מרתון… המחשבה עוברת במהירות ומיד אני יוצא לריצה, שוב אני פוגש את אביב ששוב מעודד (מאיפה יש לו כל כך הרבה כח לעודד אותי…?)
הריצה מתחילה בקצב יחסית טוב, הרגשתי טוב בקילומטרים הראשונים וכל כך חיכיתי לראות את איילת ועופר… כל כל רציתי לראות אותם.
ידעתי שהם מחכים לי בעיר, יש לי לרוץ כ- 17 ק"מ עד שאני פוגש אותם.

10 ק"מ הראשונים עברו בהרגשה טובה ופתאום לקראת הקילומטר ה-12 התחלתי להרגיש סחרחורות.

לא עכשיו אמרתי לעצמי, תמשיך לרוץ, אחרי קילומטר כבר בקושי ראיתי את הדרך… עברתי להליכה.

מה עושים עכשיו שאלתי את עצמי? מוותרים? זה יכול להיות מסוכן להמשיך והבטחתי לאיילת שאם לא ארגיש טוב, אפסיק את התחרות.

ידעתי שיש לי חמישה קילומטר עד שאני פוגש את איילת ועופר, המשכתי לרוץ, בתחנת השתיה הקרובה לקחתי קולה שמיד שיפר את ההרגשה… הגעתי לעיר ופתאום בצד ימין אני רואה את איילת ועופר, כדי להסביר לכם את ההרגשה, הרגשתי כאילו אני מתחיל עכשיו לרוץ, אושר גדול היה לראות אותם בצד הדרך, נתתי לאיילת נשיקה והמשכתי לרוץ… איילת שחשבה שמצבי טוב שלחה הודעה לשי (המאמן שלי) שאני נראה טוב…
אחרי 2 דקות יש סיבוב ושוב אני פוגש את איילת ועופר.

25 ק"מ לרוץ נשאר לי אמרתי לעצמי,אין מצב שאני לא מסיים.
בקילומטר ה-21 אני פוגש שוב את אביב, הפעם הוא כבר נותן לי כדורי מלח ואנרגיה, כל כך הייתי צריך אותם.

חצי מרתון עברתי, נשאר לי עוד חצי ואני מסיים….כך דידיתי לי 20 ק"מ נוספים שבדרך אני מקבל עידוד מרגש מקבוצת ישראלים שעמדו בדרך.

וכך עוברים להם קילומטרים ושעות עד שאני מגיע לקילומטר ה-41 ואז אני פוגש שוב את אביב שאומר לי שיש לי קילומטר לסיום ואיילת ועופר כבר מחכים.

השעה היתה 10 בלילה עברו כבר יותר מ-15 שעות ונשאר לי קילומטר וקצת לסיום התחרות.

מהרגע שפגשתי את אביב התחלתי לרוץ בקצב מדהים, אביב אמר לי שהוא רץ לקו הסיום ונפגש שם..
חושך מוחלט היה בדרך לקו הסיום אבל את הרעש והמוסיקה שמעתי מצוין.
אני מגיע כ-300 מטר לפני הסוף ואני רואה את איילת עומדת בצד ועופר בתוך העגלה.
לא היה לי אושר גדול מזה, התרגשתי מאוד לראות אותם, עברתי על פניהם ונכנסתי למשפך הסיום.
אין לי דרך לתאר במילים ובכתב את ה-100 מטר האחרונים.
עידוד של מאות אנשים, צפצפות, מעודדות ומה לא, אפשר לרגע לחשוב שסיימתי ראשון, הרגשה מדהימה.
ואז הכרוז מודיע, איל לוין – You are an IronMan .

זהו הסתיים לו מסע ארוך של אימונים קשים ותחרות מדהימה. 226 ק"מ בקצת פחות מ-15 וחצי שעות.

אתה לא יכול לסיים תחרות כזו לבד ואני רוצה להודות לכל כך הרבה אנשים.

הראשון ברשימה זה אביב (אח שלי) שליווה אותי במהלך ההכנות ובמיוחד בתחרות עצמה.
הוא היה בכל מקום שאפשר היה לעודד אותי וחיכה בסבלנות 15 וחצי שעות עד שאסיים.

לשי פיפמן שבנה לי תכנית אימונים מאתגרת, שידע להתאים אותה לצרכים שלי (והם לא היו פשוטים)
לרן שילון שברגעי המשבר שלח לי אתה המייל ואני מצטט " בוא נתרכז בדברים הבאמת חשובים בחיים, למשל.. לאפשר לאשתך כמה שעות שינה רצופות כשהזאטוט מתלונן! זה איירונמן!"

לגווין, שהגעתי לאימונים שלו בימי רביעי… ובמשך כמעט שנה, הצליח לגוון כל רביעי אימון אחר – מדהים.

לאור טייברג ואבי לגסי, שלימדו אותי לגרור את היד מעל המים…הצלתם אותי בשחיה.
ליובל פרידמן שרכב איתי בהכנות ונתן לי טיפים של מקצוענים.

למשפחה שלי שסבלה אותי במשך שנה שלמה, עודדה אותי ופירגנה לי במהלך האימונים.
לאמא שלי שחינכה אותנו לדבקות במטרה.

ואחרונים שהם לעולם ראשונים שלי. אישתי המדהימה והבן שלי – נסיך עולם,
יפה שלי, תודה ענקית לך שסחבת איתי את המסע הזה, פרגנת לי ועודדת אותי ברגעים הקשים, היית איתי לאורך כל הדרך, גם בהכנות וגם בתחרות עצמה, כל ק"מ. נתת לי לישון בלילות כשעופר בכה וויתרת על הרבה דברים בשביל שאני אגשים את החלום.
את אשת הברזל האמיתית בבית שלנו, אוהב אותך מאוד.

עופר שלי, אתה רק בן שלושה חודשים וכבר נתת לי כל כך הרבה כח, אבא אוהב אותך מאוד ומחכה לספר לך איך עשינו יחד, אתה, אמא ואני, איש ברזל באוסטריה.

איל לוין