תאומה עם נאמנות של ברזל

מעולם לא כתבתי, אני לא בטוחה שאני יודעת איך, אבל אני חייבת לשתף אתכם בסיפור תחרות איש הברזל שלי.
אני לא מתכוונת לספר לכם כמה כיף היה לי, למרות שהיה, ולהלל את כל מי שהביאנו עד הלום, למרות שמגיע להם. אני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי מהתחרות.

אחותי התאומה, מיכלי, ואני מתאמנות כבר שנה ו-8 חודש לתחרות איש הברזל שהתקיימה שילשום באוסטריה. החלום שלנו היה לעשות אותה ביחד. ידענו שנורא קשה להישאר במים ביחד, כי מי מביניכם שעשה איזשהו טריאתלון יודע שהתענוג הכי פחות גדול הוא הכניסה למים. גם לא קל להיות ביחד בריכה כי אסור דרפטינג אבל איזה כיף יהיה לרוץ ביחד!!! חלום!!
וסיפור שהיה כך היה…

עמדנו על קו הזינוק, מיכלי סידרה לי את המשקפת שלא יכנסו לי מים ואני אמרתי לה שאני חושבת שאני אצליח להישאר איתה. נשמע הצופר, קופצים למים. אחרי 5 דקות כבר איבדתי אותה, באסה! לא נורא ממשיכים… אני שוחה עוד קילומטר וחצי למצוף, ופתאום מכל אלפי האנשים במים, אני מרימה את הראש לקחת אויר, ואת מי אני מזהה שוחה לידי?! מיכלי שלי! איזה חיוך חייכתי, היא קלטה אותי אחרי שנייה והחזירה לי חיוך, ידעתי שתהיה תחרות מדהימה. שחינו יחד עד לתעלה ושם שוב היה נורא קשה להישאר ביחד בגלל העומס אבל מדי פעם הבטתי אחורה וקלטתי אותה עם המשקפת הכחולה.

יצאתי מהמים לשטח ההחלפה של האופניים, מיכלי התעכבה כמה דקות מאחור אז לא יצא לי לראות אותה לפני תחילת הרכיבה.
התחלתי את הרכיבה. אני יותר חזקה ממיכלי באופניים , כמעט תמיד אני מסיימת לפניה בין עשר דקות לרבע שעה. אחרי כמה דקות רכיבה אני שומעת "נושקה, זו אני מאחורייך" איזה כיף, שוב! היינו ביחד כמעט כל ההקפה הראשונה, מיכלי מאחורי כמה דקות לא יותר. אני מתחילה את ההקפה השנייה, הבטן התכווצה לי, לא הצלחתי לאכול, בקושי לשתות ונאלצתי להוריד משמעותית את הקצב. אחרי 50 קילומטר של ההקפה השנייה הייתי שבוזה חבל על הזמן, את ההקפה הראשונה עשיתי בקצב ממש טוב (קצת יותר מדי טוב מסתבר) ועכשיו אני בקושי מסובבת רגליים. פתאום כמו בהזמנה, מיכלי מגיעה "נושקה שלי, הכל בסדר?" (היא רגילה לא לראות אותי בקטע של הרכיבה), אני מספרת לה קצרות שהבטן שלי התכווצה והיא מספרת לי שגם לה זה קרה, לעזוב את החטיפים להקפיד על איזוטוני ולנסות לאכול לאט לאט בננה. אני כמובן שומעת בעצתה, מתאוששת אבל אין סיכוי שאני מחזיקה בקצב שלה, היא פשוט מעולה! לא ראיתי אותה רוכבת ככה אף פעם, היא סובבה רגליים כמו שצריך ונתנה עבודה בירידות. זהו נעלמה לי מהעיניים.

אחרי שעה בערך הגעתי לשטח ההחלפה של הריצה, החלפתי בזריזות, חיפשתי את מיכלי, היא כבר יצאה, אולי אני אספיק לתפוס אותה ונרוץ ביחד. אני מתחילה לרוץ וכל הזמן מנסה לחפש אותה מלפנים. לא רואה. כבר הגעתי לסיבוב הראשון אחרי ה- 7 קילומטר. עדיין לא רואה. אחרי 15 קילומטר אני רואה את אמא שלנו שליוותה אותנו, אני שואלת אותה כמה מיכלי מלפנים, והיא עונה לי שהיא חצי שעה מאחורי. אני עושה לה תנועת ביטול עם היד, מה היא מבינה אני חושבת לעצמי, היא הרבה לפני.

אחרי כמעט 20 קילומטר אני רואה אותה בצד השני וחושבת לעצמי "וואו היא ממש מהירה , היא הספיקה לעשות כמעט הקפה אחת יותר ממני. תותחית!" אני קצת מקנאה אבל מהר מתקנת לי את המחשבות, העיקר ששתינו נהיה מרוצות. אחרי חצי שעה אני מבינה שהיא אכן יותר מחצי שעה מאחורי ואמא שלי לא טעתה. איפה היא היתה כמעט 40 דקות? היא כנראה נכנסה לשירותים או משהו. אני עוצרת לשאול את אמא אם הכל בסדר עם מיכלי כי היא לא נראית לי בריצה והיא אומרת לי שכן, "את בטוחה?" אני שואלת, "כן כן". טוב, ממשיכה לרוץ, מגיעה לקו הסיום אבל לא ממש עם חיוך. משהו מציק לי, משהו לא נכון בתמונה. אני לא מצליחה לשמוח. אני יוצאת החוצה ופוגשת את אמא, מחבקת אותה ומיד שואלת מה קורה עם מיכלי , היא לא נראית לי. ואז אמא מספרת…..

מיכלי אכן הגיעה לשטח ההחלפה 5 דקות לפני, שזה לא מעט בכלל, החליפה בגדים וחיכתה לי. כן, כן, פשוט ישבה וחיכתה כי היא רצתה שנרוץ ביחד ולא ידעה אם אני מרגישה טוב. היא ישבה וחיכתה. וחיכתה. 38 דקות היא חיכתה עד שבסוף היא הקפיצה שם את כולם שיבדקו מה קורה עם מספר 318. היא ידעה שלא הרגשתי טוב ופחדה שמשהו קרה. אז כן, 38 דקות האחות התאומה שלי עם נאמנות הברזל שלה פשוט ישבה וחיכתה. אתם יכולים לחשוב, איזו טמבלית. יכול להיות, אבל אני רוצה להגיד לכם שהייתי מאחלת לכל אחד מהאנשים שאני אוהבת שיהיה לו מישהו כזה שיהיה מוכן לעשות בשבילו הכל. מישהו שאתה יודע שלא משנה מה- אתה יכול לסמוך עליו. מבחינתה זה בכלל לא משנה שהיא התאמנה לתחרות הזו כמעט שנתיים ועכשיו היא יושבת ומחכה ורואה את כל אלו שהיא עברה ברכיבה מגיעים, מתלבשים ויוצאים, עד שהיא לא תוודא שאני בסדר היא לא תמשיך.

כדי שלא תשארו מסוקרנים לדעת מה קרה, אז זה מה שקרה. אני הגעתי אחריה, התלבשתי, היא פיספסה אותי ואני אותה, אני לא ידעתי שהיא מחכה לי והיא לא ידעה שהייתי והלכתי. פאשלה חבל על הזמן. אבל איזה כיף לי לדעת שיש לי כזו אחות תאומה. אמא שלנו אומרת שהרבה יותר קל היה לגדל אותנו כשכל אחת לעצמה, אבל לא כך היא גידלה אותנו. היא האמינה שכל אחת לשנייה זה הדבר הכי חשוב בחיים, וככה חונכנו. אני שמחה על כך! מיכלי, את תאומת הברזל האמיתית שלי.

אני אוהבת אותך עד השמיים!!!
שלך, מירב.