הכול התחיל באחה"צ מהביל על מרפסת אצל חברים. לאחר שכנועים ואיומים רבים (יעני בקלות) הוחלט ללכת על האתגר האולטימטיבי בעולמנו הצר, אירונמן כשהמטרה סומנה כאירונמן פרנקפורט.כל מה שנשאר לעשות עכשיו זה נו, איך קוראים לזה….אה כן להתאמן מעט.
מכיוון שאני מתגורר בעיר צפונית ולא שייך לקבוצה זו או אחרת התחלתי להתאמן בליווי תכנית של מאמן.אין מה להרחיב יותר מידיי על תקופה זו מכיוון שקראנו כבר הרבה סיפורים מעין אלו. לדעתי הדגש בתחרות הוא לא יום התחרות עצמה אלא הדרך . האתגר הכרוך באימונים ארוכים, ובמקרה שלי גם ברובם אימונים לבד בשעות שאחרי העבודה והילדים הוא עצום וזה היה הקושי העיקרי.
נכנסתי לשגרת האימונים, שחיה, ריצה וטריינר באמצע השבוע, רכיבות ארוכות בסופי שבוע תוך ניסיון להיצמד ככל האפשר לתכנית (ניסיון בלבד).
הכול התקדם כמעט כשורה עד לישורת האחרונה ומכאן ועד הזינוק כמעט כל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש.
זה התחיל ממחלה שקטעה מספר אימונים ודרשה אנטיביוטיקה בתחילת תקופת ה"צמצום". מיד לאחר מכן התחילה המלחמה שהצריכה אותנו לעזוב את הבית ולהתחיל לנדוד והשפיעה קשות על שיגרת האימונים, האוכל והשינה (למעשה קטעה אותם באופן ברוטאלי). האריזה נעשתה בחופזה תוך אינטרוולים ברחבי הבית ,זריקת חפצים למזוודה פתוחה וזינוקים מרשימים לתוך הממ"ד כשהקטיושות מתקרבות יותר מידי. הדבר גרר "זניחת" פריטים הכרחיים שהושלמו לאחר מכן בכסף. גם אריזת האופניים שתוכננה להיעשות בנינוחות נזנחה לטובת אריזה של "ספיד אופן".
נטישת הילדים אצל הסבתא בוטלה לנוכח המצב וכך מצאנו את עצמנו תשושים ועייפים עם הילדים בדרך למטוס.
פרנקפורט
חום אימים, דירה ללא מיזוג וללא חלונות.לילה אחד ועברנו לבית חברים בתנאים משופרים בהרבה.
את הכרת המסלול לא עשיתי (סמכתי על זה שלא אהיה ראשון), פספסתי את התדרוך בגלל ריב עם ה- GPS, פנצ'ר באופניים ועוד. ניסיתי לאכול כמה שיותר אבל אני לא יכול להגיד שממש הצלחתי. ביטול החליפות בשחייה היה רק המשך טבעי בהשתלשלות העניינים העגומה (אחרי שרכשתי חליפה במיוחד לאירוע זה).
נטשתי את האופניים יחד עם שאר הציוד ביום שלפני התחרות בנקודת הזינוק וחזרתי למנוחה אחרונה.
יום התחרות
קמתי מוקדם ויצאתי לנקודת הזינוק. כביש חסום (שיט, איך לא חשבתי על זה), שוטרת דוברת גרמנית בלבד (כמובן). אין בעיה ואני נוסע אחרי מתחרה נוספת שבטח יודעת את הדרך.מסתבר שהיא לא, והיא (ואני) מתבלבלים בדרך. האמת שכמעט ציפיתי לזה. מה יכול להיות יותר הגיוני מלתת לאחרים מקדמה בזינוק?
למרות הכול הגענו ונותר עוד זמן עד לזינוק, התארגנות אחרונה ויאללה למים.
אין יותר מידיי מה להרחיב, שחיה ללא מאמץ חריג, קצב סביר ויציאה מהמים בערך בזמן שחשבתי לעשות (1:16). ריצה לאזור ההחלפה והשקית כבר מחכה בידי מתנדב מסור. בחרתי לרכב בבגדי הרכיבה הרגילים שלי (אז עוד שלוש דקות להחלפה, ביג דיל). רץ לאופניים ומוצא קסדה ובנדנה ספוגות מים מהסערה של אמש והבוקר (שיט, למה לא שמתי אותם בשקית ההחלפה?).יוצא לרכיבה ומוטרד מזה שהמהירות נראית לי גבוהה מדי יחסית לתוואי השטח והמאמץ שאני משקיע (בדיעבד זה היה שיפוע יורד). התחלתי להטריד את החולפים על פניי כדי לאמת מהירות מול הספידומטר שלי. התוצאות אכן משביעות רצון.
מחליט לקחת כדור נגד כאבים (יש לי מקרה גב ואני מעדיף להקדים תרופה למכה). פותח את הקופסא, עולה על בור בכביש ואופס,חצי מהכדורים (מלח + אדוויל) עפים להם.
וכן, כמובן שהתחיל לרדת גשם, הרי אנחנו מתורגלים מאוד ברכיבה בגשם עז, וכך מצאתי את עצמי (יחד עם כולם אני מניח) רטוב קומפלט ועם שלוליות בנעליים. המסלול עצמו חולף בעיר ויוצא מיד לאזור הכפר, עובר בעיירות האזור ולא מהווה אתגר ממשי למי שמתאמן הרבה בכבישי הצפון.
למרות הכול הזמן חולף בנעימים, הגשם פסק לבסוף והתחיל להיות חם. תחנות התדלוק היו בדיוק היכן שהובטח, היה מספיק מהכול לכולם (גרמנים או לא) וחוץ ממשברון קטן וחולף בק"מ ה-120, הרכיבה עברה בנעימים. השתדלתי לשתות ולאכול כפי שתכננתי ובאמת הגעתי לשטח ההחלפה במצב סביר ביותר לאחר 6 שעות רכיבה.
מה עכשיו….אה כן ריצת שחרור.
שוב החלפה באדיבות מתנדב, זוג גרביים יבש (איך היה לי שכל לשים את זה) ויצאתי לריצה עם כפפות הרכיבה על הידיים. נו מילא, שמתי אותם בכיס החולצה ויאללה לרוץ.
בהתחלה הרגליים קצת כבדות אבל ככל שחולפים הקילומטרים הריצה הופכת להיות משוחררת יותר ובעזרת תחזוקה נכונה בתחנות השתייה הפזורות כל קילומטר (קרח, שתייה, מלח וג'לים) אני מתקדם בקצב סביר. מכיוון שלא היה לי ניסיון בתחרות כזאת לא לחצתי יותר מידיי במחשבה על ה"קיר" כך שהגעתי לבסוף לקו הסיום ללא מאמץ פיזי או נפשי חריג (למעשה הייתי במצב סביר ביותר וקצת הצטערתי שלא לחצתי יותר בריצה).
וזהו – קו הסיום מתקרב ואני חוצה אותו בפחות מ- 12 שעות (11:46:15) בהרגשת הקלה ואושר או משהו כזה (מי זוכר ברגעים כאלה). מכאן והלאה הכול קצת מטושטש. מה שאני דווקא זוכר היטב זה מסאג' בארבע ידיים משתי צעירות גרמניות (או שאולי זה היה סרט שראיתי?).
בערך יומיים אח"כ עוד הלכתי קצת מוזר אבל עד שהגענו הביתה (דירת הפליטים בת"א) גם זה כבר נעלם.
ההרגשה קצת מוזרה, החלום הגדול והיום הגדול כבר מאחוריי ויש קצת ריקנות מוזרה כזאת שהתרופה היחידה הבדוקה היא סימון מטרה נוספת לשנה הבאה.
Leave A Comment