בס"ד

אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע. קשה לעכל, אפילו עכשיו כשכבר נמצאת בבית, יש לי ציפורן אחת פחות ברגל… אבל בס"ד אני סיימתי אירונמן!

אם היו שואלים אותי לאחר לידת בתי הצדיקה, אם אני מאמינה שבעוד שלוש שנים אסיים אירונמן (והאמת, אפילו אם היו שואלים אותי את השאלה הזו לפני שנה), הייתי ודאי שואלת את עצמי "מה הקשר לשאלה זו ולי?"

את דרכי בעולם המטורף הזה התחלתי עם מאמני הראשון, מני פלד. כבר בתחילת דרכי היה לי ברור שמאמן הוא חלק משמעותי וחשוב ביותר בהכנה למאמצים קשים כל כך. אך משום שביצעתי יותר מהנדרש, עניין של טעויות של מתחילים, את מרתון טבריה 2007 סיימתי בכאב רב.
לא האמנתי שאמצא את עצמי מתכוננת למרתון ברלין כל כך מהר. לאחר חצי שנה של החלמה וכמה ק"ג שנוספו למשקלי, חזרתי לרוץ ריצות ארוכות עם חברי הטוב גולן ועם המאמנת בעלת לב הזהב – זהבה שמואלי.
במהלך "ריצות גולן" הארוכות בסופי השבוע, זכיתי לא רק לפרטנר מושלם לאימונים שסבל את ההתבכיינות שלי במהלך כל הריצה, אלא גם לשותף מושלם לתכנונים ותכניות, ביניהם- הקמת קבוצת הריצה של צה"ל ותחרות אירונמן אוסטריה 2008.

חודשיים לאחר שמרתון ברלין הסתיים בבריאות ובחיוך גדול, מכרתי את רכבי וקניתי אופניים וציוד ראשוני לטריאתלון. חבריי לאימונים, משפחתי והאמת שגם אני עצמי, לא האמינו שניתן להתכונן לתחרות אירונמן במשך שבעה חודשים בלבד, במיוחד עניין 180 ק"מ רכיבה על אופניים. לעומתם, אני אמרתי לעצמי, "זה בסדר, יש לי עבר של שחייה ו- 2 מרתונים מאחוריי, ככל הנראה אני אשתתף בעוד מספר טריאתלונים ותחרות חצי איש ברזל לפני התחרות המלאה באוסטריה".
מובן שהמחשבות החיובייות הללו עברו בראשי לפני שהבנתי שכל הרכיבות הקבוצתיות, תחרויות הטריאתלון בארץ ותחרות חצי איש הברזל בעמק הירדן נערכות בשבת קודש.

שלושה שבועות לאחר רכישת האופניים נסעתי לטריאתלון אילת. לא העלתי על דעתי שתהייה זו תחרות החצי ספרינט הראשונה והאחרונה שלי לפני האירונמן. לכל טריאתלט זכור הטריאתלון הראשון בו השתתף. המכות במים, ההחלפות המוזרות, המפגש עם שלושת הענפים שלכאורה לא קשורים אחד לשני ופתאום מתחברים להם יחדיו, ויותר מזה – ההתמודדות הראשונה עם הכל יחד.
טעיתי. במקום לרוץ 2 סיבובים, רצתי רק סיבוב אחד ומשם המשכתי ישר לקו הסיום. שעה אחרי סיום התחרות בישרו לי שהתוצאה שלי טובה מדי ואז שמתי לב לטעות. כמה דמעות, איזה בכי…

התקשרתי לאחי. אלון סיפר לי על ביקור שהיה לו אתמול בבית לילדים מיוחדים בשם "עלה". הוא סיפר לי על ילדה קטנה שלא יכולה לדבר, לא מסוגלת להביע רגשות, להבין וללכת. כשאביה, שבא לביקור, פנה ללכת, החלה הילדה לצעוק, לבכות ולהכות בשולחן בהתרגשות.
"תסתכלי על עצמך באמת", אמר לי אחי, " את כרגע סיימת לשחות, לרכוב ולרוץ. את בריאה ושלמה, את מרגישה, את עצמאית, על מה את בוכה? לפנייך עוד אין ספור תחרויות ופעילויות.. תעריכי את מה שיש לך ותשמחי בחלקך". הפסקתי לבכות.

"האם זה נכון להשתתף בטריאתלון מלא ראשון שהוא גם, במקרה, אירונמן? האם שבעה חודשי אימון מספיקים לתחרות בסדר גודל שכזה? האם אחזיק מעמד בכל הרכיבות הארוכות לבד? איך אוכל להתמודד עם שאר הבעיות ההלכתיות? האם טירוף האימונים לא מספיק מורכב וקשה?

אבל זכיתי. זכיתי בשליח הכי טוב שיכולתי לבקש. מאמני היקר, רן שילון או בשמו הפרטי – "המפקד".
יותר מכולם הוא היה שם בשבילי ולא הפסיק להאמין בי לרגע, למרות כל הקשיים הפיזיים, הנפשיים והרוחניים שבדרך. בכל תקופת ההכנה הוא אימן אותי בכשרון מופלא, בדיוק במידה הנכונה, עם הבנה אין סופית, מקצועיות, חום והמון רצון לתת, מכל הלב והנשמה.

שבוע לפני הנסיעה, מבועתת מפחד, רועדת מהתרגשות, נסעתי לפגישה אחרונה עם המפקד, מצוידת בקרוב לעשרים שאלות של ילדה מבוהלת.
עוד לפני שהתחלתי לשאול את השאלות שהכינותי מראש ואחרי שהוא ענה לכל השאלות שתכננתי לשאול ולאלה שלא, אמר לי המפקד מה יהיו הזמנים שלי בתחרות, לפי דעתו ומתוך נסיונו רב השנים – 1:15-1:20 שחייה (אני האמנתי שאני מסוגלת לסיים בזמן של 1:20-1:30) , 6:30-7:00 אופניים (אני מאוד חלשה באופניים ולכן לא האמנתי שאוכל לרכוב בפחות מ 7:30), 5:00 שעות מרתון (בזה אני יחסית חזקה, 4:30 שעות נשמע יותר הגיוני)..
אבל את המחשבות שלי שמרתי לעצמי, וטוב שכך, שכן התוצאות החזויות של המפקד היו מדויקות עד כאב…

תהיתי על מה חושבים במשך תחרות שאורכת כל כך הרבה זמן? שהרי מעולם לא קיימתי אימון רצוף שאורכו מעל 7 שעות. איך אוכל להחזיק מעמד הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית בזמן כפול? אך כמו לכל שאלה שאני שואלת בחרדה, גם על זו ענה לי המפקד בנועם: "אל תדאגי, זה עובר מאוד מהר, ואל תשכחי שאת האימונים הארוכים שלך ביצעת על רגליים עייפות, כשאת כבר אחרי שעות רבות של אימון לאורך כל השבוע"..

מפאת קוצר היריעה לא אכביר במילים על הימים ההזויים שלפני התחרות עצמה..
רק דבר אחד חשוב לי לומר – הגיע הזמן ש"טיים טרייל" ירימו את הכפפה (מרב, קדימה לעבודה) ויארגנו השתלמות אופניים לילדות שבינינו. הגיע הזמן שנבחין בין חלקי האופניים השונים, נדע כיצד לפרק, להרכיב ולטפל בזוג החביב הזה שמזה זמן רב משמש כרהיט סלוני בין האימונים, ושנפסיק לחשוש מהחלפת פנצ'ר, בדגש על הגלגל האחורי המקולל.

השחייה
2500 איש מזנקים יחד לתוך אגם עצום של מים מינרלים צלולים והופכים אותו לאזור מלחמה!
אגרופים, בעיטות, מרפקים. דחפו אותי לכל כיוון אפשרי, אחד השחיינים פשוט תפס אותי, הרים אותי והזיז אותי הצידה, ואחד השחיינים הגדולים במיוחד פשוט החליט לשחות עלי. (רציתי לצעוק להם שאני שומרת נגיעה, אבל זה לא כל כך הסתדר..) הבנתי שעומדות בפני 2 מטרות. האחת – לשרוד, והשנייה – לסיים כמה שיותר מהר. כ 500 מטר לפני הסיום עברנו דרך תעלה. נזכרתי שהמפקד אמר שבשלב זה ניתן לשכב על הגב ופשוט להתקדם מכוח השאיבה שנוצר במכונת הכביסה האנושית הזו.
האמת, הייתי כל כך עסוקה בהישרדות שלא חשבתי אפילו לרגע להפסיק להתקדם.

האופניים
אחרי עשרים הדקות הראשונות של הרכיבה, הכל נראה לי נפלא, אף על פי שלפני עוד לפחות 12 שעות של תחרות. אבל אז נתקבל האיתות הראשון למה שעתיד לבוא…כמה טיפות קטנות על האף ואני אומרת לעצמי "אין מצב שזה קורה לי", אז זהו.. שהיה מצב, עשרים דקות של מבול הספיקו להרטיב את כולי ואת המסלול כולו. הגשם פסק בזמן, כך שבסיום שלוש העליות, שנראו לי כמו הצוקון שאינו נגמר בבה"ד 8, הכביש הספיק להתייבש לכבוד הירידות המופלאות. בסיבוב השני הרגשתי חזקה מאוד, זה החזיק מעמד חמש דקות בלבד, בדיוק עד שהחל שוב המבול… חשבתי לעצמי שזה נחמד לרכוב בפעם הראשונה בגשם, רעמים וסופת ברקים, דווקא בתחרות האירונמן הראשונה שלי…

הריצה
אני זוכרת שבמרתון הראשון שלי סבלתי החל מהקילומטר ה- 33 והתבכיינתי חודשים שלמים כמה היה לי קשה. הפעם, סבלתי 42 ק"מ שלמים..
42 ק"מ של כאבים עצומים, שהחלו בגב התחתון, רק אחרי יותר מעשרים דקות הצלחתי לרוץ זקוף ולא להיראות כמו שולחן רץ. אולם הגרוע מכל היה עוד לפני.. כאבי בטן איומים, הרגשתי שיש לי צירים.. 6 פעמים עצרתי לשירותים בצדי הדרך ופשוט צרחתי מכאבים ומגלים כואבים של התכווצויות. ממש לא מוי כיף!

פעמיים עברתי בשער הסיום! כשלפני עוד 21 ק"מ, טעיתי בפנייה ובמקום לרוץ ימינה פניתי שמאלה. לאחר מספר דקות הבחנתי בטעות. שער הסיום לפניי, הצילו! היסטריה.

מה אני עושה פה? יש לי עוד 21 ק"מ, לא יכול להיות שצריך לעבור דרך כאן. איפה טעיתי? האם טעיתי בכלל? התחלתי לצרוח לכולם סביבי באנגלית עילגת "יש לי עוד חצי מרתון, לאן לרוץ, לא סיימתי, תעזרו לי", אבל כולם היו באקסטזה מטורפת, חשבו שאני מסיימת ופשוט צעקו לי go,go,go,super… התחלתי לבכות. כשקלטתי שישועה לא תגיע מהמקום הזה, עשיתי אחורה פנה ופשוט המשכתי לרוץ. אחרי מס' דק' קלטתי את הפנייה בה טעיתי והמשכתי את החצי השני עד לקו הסיום. 13:15:09 שעות חלפו והפעם חציתי את שער הסיום בכל כוחי ועם חיוך ענק של אושר.

הרגע שאחרי
הזוי, הכל הזוי.. הכל כואב, הכל תפוס. "מה זה היה?" זה לא נקלט. זהו? נגמר? הגוף מותש, אבל הראש כמו מכונה בירידה רוצה להמשיך לחלק הבא… איסוף הציוד, בדיקת תוצאות, כאב עמום בכל הגוף, שרירים כואבים וכבדים, אבל הנשמה מרחפת.

אחת החידות הבסיסיות בעולם היא שאלת החיים האם חיי האדם הם כלי ואמצעי להשגת מטרה מסוימת, או שמא האדם הוא בסך הכל יצור חי ללא משמעות המכיל אוסף מולקולות אקראי וחולף?
אחת התכונות הייחודיות של המין אנושי היא תכונת הייעוד והמטרה. כל תינוק שנולד נושא עמו מרגע היוולדו את תחושת בקשת הייעוד, והוא לא ינום ולא יישן, עד שיציב לעצמו מטרה כלשהי וינסה לעמוד בה, וכל חייו יעמדו בסימן הצלחה או כישלון לפי אותו יעד או מספר יעדים.
בחיי זכיתי לגלות שכל ההנאות החומריות שחיזרתי אחריהן, איבדו מהר מאד את הסיפוק והאושר שהן העניקו לי וכך הגעתי להכרה הברורה שהן לא היעד האמיתי שלי.

אז מה הלאה?
אמנם בתי באה אלי לפני מספר ימים ושאלה אותי "אמא, מתי עוד פעם אוסטריה איירונמן להביא לי עוד סלוס מתנות הרבה"? אבל בליבי אני מתפללת שאת הטוטאליות שהשקעתי עד כה בעבודה ובהתחזקות פיזית אשקיע עתה בהתחזקות רוחנית, בביתי ובמשפחתי המתהווה עם ארוסי, שהחזיר לחיי את ההב [שמשמעו תן] באהבה והזכיר לי שהסוד לנישואין מאושרים הוא שכל אחד מבני הזוג יתמקד בנתינה.
שכן, כמו בכל דבר אחר בחיים, ככל שניתן יותר, כך תגדל אהבתנו (בהזדמנות זו אני יוצאת בקריאה נרגשת לאחים ברדוגו – זו ההזדמנות האחרונה שלכם להסכים לעשות לי ילד )

אהבה גדולה להילה וסמואל האלופים שמנהלים מאבק אמיתי ולא פשוט במחלה קשה, אתם מהווים לי השראה ומעניקים לי כוח ואמונה.
תודה מקרב לב, למאמן הגדול מכולם רן שילון, היית לצדי בימים הכי קשים וברגעים הכי קשים שאף אחד לא האמין ביכולת שלי להצליח לסיים (אפילו לא אני..)
תודה לאימי היקרה שבמשך יותר מחצי שנה, קמה כל בוקר לפני הזריחה כדי לשמור על בתי כדי שאוכל, אני, להתאמן ותודה לאבי האוהב על העצות החכמות והדאגה האין סופית.
תודה לחבר'ה הישראלים שהצילו אותי בכל הנוגע לעניינים הלוגיסטיים (גל, לתאומים שבדרך – בבקשה אל תקרא Cannondale וorbea , וגם לא רן וגווין…)

בהצלחה לכל חברי קבוצת הריצה המטורפים של צה"ל, שמתאמנים במרץ למרתון ברלין ולמרתון טבריה, לסוזי דבוסקין בדרכך המאתגרת לחצי איש הברזל בבלגיה ולחברי הטוב גולן, שמתאמן לתחרות האירונמן הראשונה בישראמן אילת.

איזה כיף לכם!

שירלי ניקר