השאלות מדוע ככל שאנו מתבגרים אנו שוכחים דברים, כמו למשל, היכן החנינו את הרכב, והאם פעילות גופנית יכולה לחדד את זכרונינו, הן המניע לסדרת ניסויים חדשה ויוצאת דופן שבוצעו על ידי חוקרים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס והמרכז לנוירוביולוגיה של הלמידה והזיכרון באוניברסיטת איירווין בקליפורניה, במהלכם מתנדבים צעירים ומבוגרים צפו בתמונות על גבי מסך, בעוד המדענים צפו במוחם.

נציין תחילה שיצירת זכרונות וגישה אליהם, הינם תהליכים מורכבים, עם מנגנונים פיזיולוגיים ספציפיים שעדיין ברובם אינם ידועים. אבל, באמצעות סריקות מוח, מדעני מוח קבעו כי לא מעט מהפעילות החשמלית וזרימת הדם, קשורה לעיבוד הזיכרון המתרחש בתוך הפיתול הדנטייט (dentate gyrus), חלק מהמוח בההיפוקמפוס המעורב עם חשיבה ולמידה.

במחקרם האחרון, שפורסם החודש בפרוטוקול של האקדמיה הלאומית למדעים, השתמשו החוקרים במכשיר MRI מתקדם כדי לסרוק את פיתול הדנטייט ואזורים אחרים במוח, ממש ברגע שהם נמצאים בתהליך של יצירה ואחסון זיכרונות חדשים.

המתנדבים חבשו חיישנים על הראש והוצגו בפניהם סדרת תמונות של חפצים יומיומיים, כמו מחשבים, טלפונים, אננס, פסנתרים טרקטורים, והם התבקשו ללחוץ על כפתור המראה אם כל אובייקט נמצא בתוך הבית או בחוץ. הם לא התבקשו לזכור את התמונות. לאחר מכן הוצגה בפניהם קבוצה נוספת של תמונות והם נשאלו האם הם זוכרים שראו תמונה זהה או דומה לפני כן, או שהתמונה הייתה חדשה לגמרי. החוקרים עקבו אחר הפעילות המוחית במהלך המשימות הללו.

התברר כי הצעירים ידעו די טוב למיין את התמונות לכאלו שהיו חדשות לגמרי, כאלו שכבר ראו, או דומות אך לא זהות. פעילות המוח בכל פיתול דנטייט של הצעירים הגיב בהתאם. "היתה הרבה פעילות, כאשר הצעירים ראו גם חפצים חדשים או דומים", אמר מייקל א יאסה, פרופסור לפיסיכולוגיה ולמדעי המוח באוניברסיטת ג 'ונס הופקינס, והמחבר הראשי של המחקר. פעילות זו מצביעה על כך שהמוח של הצעירים למד ואיחסן את התמונות החדשות כתמונות חדשות, גם כאשר הם היו די דומות לתמונות שראו קודם לכן.

מוחם של המתנדבים המבוגרים, בגילאי 60-80, לא תפקד באותה רמה. פיתול הדנטייט שלהם בדרך כלל הראה פחות פעילות כאשר הוצגו בפניהם תמונות דומות אך לא זהות. המוח שלהם לא יצר זיכרון חדש לחלוטין כדי להבחין שהתמונה מעט שונה, הם בדרך כלל התייחסו לתמונות שהיו דומות לכאלו שראו קודם לכן.

הסימנים הללו אינם חמורים, אך הם מראים, על פי ד"ר יאסה, כי המבוגרים היו פחות מוצלחים בדפוס ההפרדה, או ביכולת להבדיל בין דברים דומים למדי.

כמובן שישנם סוגים שונים ורבים של עיבוד זיכרון, אבל אחד התהליכים החשובים יותר בתפקוד היומיומי הוא דפוס ההפרדה. "קחו למשל את ארוחת הבוקר," אמר ד"ר יאסה. רובנו באופן שגרתי אוכלים בדרך כלל את אותה ארוחה, באותה שעה בכל בוקר. אבל כל ארוחת בוקר היא ייחודית ומצריכה ייצור מערך ייחודי של זיכרונות. " צריך להיות מסוגלים להפריד בין הזיכרונות הללו ולהשאיר אותם נפרדים" אמר ד"ר יאסה. "אחרת הם יכולים לעלות אחד על השני וליצור בלבול."

עבודתו של ד"ר יאסה מראה כי התבגרות מקהה את היכולת שלנו להפריד בין הקורנפלקס של אתמול בבוקר לבין דגני הצימוקים של יום רביעי שעבר, או מקום החניה של היום וזה של יום שני. הבעיה לדעתו, בין השאר, היא מבנית. בחלק נפרד מהניסויים שלו, באמצעות שימוש בפיתוח חדש של סורק MRI, הוא מצא כי פיתול הדנטייט של המתנדבים המבוגרים, לא היה מחובר לשאר המוח כמו אצל אנשים צעירים. הודעות לא זרמו בקלות ממקום אחד במוח למרכז הזיכרון של הפיתול הדנטייט ולהיפך.

אבל יש תקווה, אומר ד"ר יאסה. "פעילות גופנית היא אחד הדברים שעשויים ישירות לשנות את התהליך הזה". בניסויים אחרים, פעילות גופנית נמצאה כמתניעת ניורוגנסיס , או יוצרת תאים חדשים, במיוחד בפיתול הדנטייט, ומשפרת את בריאותו ותפקודו שלהאזור.

התהליך עבד אצל מכרסמים. מחקר מעודד מהשנה שעברה, שנערך במכון הלאומי להזדקנות, גילה כי עכברים שהתרוצצו מרצונם על גלגלים הציגו יכולת "משופרת" להפריד בין ריבועים מעט מרווחים על מסך התצוגה, המקבילה החיה של זיהוי תבניות, לעומת חיות לא פעילות. לרצים היו גם הרבה נוירונים חדשים יותר בפיתול הדנטייט שלהם מאשר לעכברים לא פעילים.

עדיין לא ידוע באיזו מידה פעילות גופנית משפרת את תהליך זיהוי הדפוסים בקרב בני אדם, אבל ד"ר יאסה שכולל מדדים של כושר גופני והסטוריית הפעילות הגופנית במסגרת מחקר המשך שלו, אומר שהתוצאות עד כה נראות מעודדות.

"אנחנו לא יודעים האם פעילות גופנית יכולה להפוך נזקים שכבר יש בזיכרון. אך ישנן ראיות לכך שהיא עשויה להאט או אולי למנוע את הידרדרות הזיכרון, אם תתחילו להתאמן מספיק מוקדם – פירוש הדבר, שהפעילות עשויה לעזור לכם להיזכר איפה השארתם את הרכב.

תרגום המאמר A Memory Tonic for the Aging Brain מאת GRETCHEN REYNOLDS