שִיר הַמַּעֲלוֹת

פרק א' – הקדמה

חמש עשרה מעלות (מדרגות) היו בו בבית המקדש שבירושלים. על כל מדרגה ומדרגה עמדו הלויים ובידם מנענעים ומצלצלים, כלי זמר וכלי שיר והם משוררים בקולם הערב את חמש עשרה "שִירֵי הַמַּעֲלוֹת" שבסוף ספר תהילים.

וכך דמיין זאת ש"י עגנון בנאומו המפורסם בטקס קבלת פרס נובל (זה, אגב, רשום סגול על גבי לבן על כל שטר 50 ₪ שבכיסכם);

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו…"

היה זה ממש לאחרונה כשהתוודעתי למקצה ה"אוורסט" במסגרת מרוץ המדרגות של חיפה. לתדהמתי הבנתי – ולמען האמת, רק אחרי שקראתי זאת כמה וכמה פעמים – שכוונת המארגנים היא, שהמתחרים יטפסו את הכרמל 29 (עשרים ותשע!) פעמים ברציפות וזאת על מנת להגיע לגובה הר האוורסט הלא הוא 8,800 מטר לערך.

האינסטינקט ו"החיידק" האתגרי הָמְפָעֵם בי מעת לעת, לחש לי בלאט, שאסור לי להחמיץ אירוע שכזה. "מהכ'פתלי, זה לא אירוע לנצֵחַ או לשבור שיא, זה אירוע לנסות ואולי, אם יתמזל המזל – לסיים" שכנעתי את עצמי.
שיערתי וקיוויתי ובעצם דמיינתי, כי אצליח "יותר מחצי". לאמור, חמש עשרה פעם, כפול 1,075 מדרגות המפוזרות להן על פני כשלושה קילומטר בכל עליה. הירידה חזרה, אגב, תוכננה להיות בסאבווי החיפאי הלא היא ה"כרמלית" וזו חוויה בפני עצמה.

יום ה' 24.5.12 18:00 ככר פריז, העיר התחתית חיפה – קו הזינוק.
חימום ומתיחות, בדיחות תפלות של הפגת המתח, סקירת שרירי המשתתפים האחרים ומבטים משתוממים של העוברים והשבים הגבירו את דפיקות הלב שעתידות לנסוק ממילא. "הפרפרים" מצדם – לעזאזל עם הלא-נודע הזה – ממאנים לעוף.

"שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" כך בדיוק לחשתי לעצמי והתבוננתי, מבועת משהו, בכרמל המזדקר מולי, כשאני אי שם בגובה פני הים.

ברם, מרגע שניתן האות ושמונה גברים נחושי מבע וכלב ציד אחד טהור גזע, יצאו-נפלטו נוכח פני המעלה של רח' חטיב בעיר התחתית, לא מש החיוך מעל פני, גם ברגעים הקשים מאוד שהיו שם על ההר. ממש כְּאֵחָי הלווים בבית המקדש, לא פסק ליבי מלשיר ומלהתרונן בכל 15 השעות הבאות על פני מעלות הכרמל.

פרק ב' – ההכנות

את הפרסום לתחרות ראיתי בבאנר באינטרנט רק שלושה שבועות לפני המרוץ.

תחרות ה"אולטרה אוורסט" משכה את עינָי במיוחדות שבה, בטירוף שבה. בעיקר מצאה חן בעיני העובדה שמדובר בתחרות שאיננה רק כושר גופני, אלא בכך שהיא בעלת אספקטים מנטליים חזקים וזה כידוע דבר שלא קונים במכולת.
מעל הכול, שמחתי לגלות שמדובר בדיוק ביום ההולדת ה-45 שלי. וכי לא ראוי לחגוג תאריך שכזה במעט "סבל"?. סבל "מזוקק" שכזה, מענג, מבית היוצר של ספורטאֵי סבולת.

בהתחשב בכך שאני לא מתאמן באופן שיטתי ומובנה, אני בכל זאת נמצא בכושר סביר. דווקא לאחרונה יצא שהתאמנתי למרוץ מצדה שנערך כמה חודשים קודם לכן והוא למעשה טיפוס מהיר למצדה דרך שביל הנחש. מאמץ אנאירובי עצים,  ALL OUT.

17-20 דקות מסויטות שדורשות בעיקר תרגול בטיפוס מדרגות, שרירי ארבע-ראשי כבירים וקצת טקטיקה וחוסר פחד "לתת הכול".

התאמנתי ברצינות למרוץ מצדה וטיפסתי מדרגות רבות בשכונת מגורי ובכל בנין משרדים גבוה אליו נקלעתי ודמיינתי עצמי כיעל עין גדי. בדבקות רבה הגרתי זיעה והעליתי דופק לגבהים שכמעט אף פעם אינני מגיע. אימונים "אכזריים".
ואכן, מרוץ מצדה עבר לי באופן נפלא. אבל יחד עם זאת ועם כל אימוני העליות והטיפוסים שעשיתי, שום דבר לא הכין אותי באמת, למקצה האוורסט.

האימייל ששלחתי למארגנים על רצוני להשתתף ובו פירטתי את "קורות חיי" הספורטיביים, זכה למענה לאקוני ולשיחת טלפון נחמדה שהזמינה אותי למעין ראיון ותדריך.

התכנסנו ובאנו כ- 15 "טיפוסים" מכל הארץ לפגישה משותפת, באולפני אחד הספונסרים של המרוץ; "רדיו חיפה". לפני המפגש עוד הספקתי לעלות בניווט את המסלול, כדי להרגיש ב"רגליים" על מה מדובר. התברר לי שזה אכן מסלול קשה ותהיתי אם אני עושה נכון שאני בכלל חושב לעצמי לעשות זאת.
תדריך, שאלות, בדיקת רופא (ד"ר וייסמן החביב – הרופא של "הפועל חיפה"), טפיחות גבריות והיכרות שטחית ואנחנו סופרים את הימים לתחרות.

מקובלני מבית אבא; כשאתה לא יודע משהו – התייעץ !!, רצוי עם מנוסים ממך. כך עשיתי. הרמתי טלפון למומחה לתחרויות אולטרה וסבולת הלא הוא רן שילון. לזכותו של רן שילון יאמר, שלא משנה איזו תכנית ספורטיבית מטורללת, או תחרות הזויה, או אימון מטורף תציג לו, הוא לעולם לא ייפול מהכיסא. אדרבא הוא ידרבן אותך ללכת על זה. בבחינת, "זה קטן עליך".

וכך, מצאתי עצמי מתכנן את פרוטוקול התחרות בדקדקנות של סופר סת"ם תימני. תזונה – כ- 200-250 קלוריות לשעה. שתיה – תלוי בחום ובלחות בכל מקרה איזוטוני. טעינת מגנזיום עד לתחרות ומגנזיום ומלחים במהלכה. תכנון הריצה בקטעים המישוריים והתלבטות האם לרוץ עם מישהו בשלבים הראשונים במעין דרפטינג. בעיקר חשוב היה לי לנצל כיאות את הירידה של כ- 10 דקות בכרמלית, למטרת מתיחות, אכילה ושינה חטופה כחי"רניק בטיולית בסדרת ניווטי לילה.

כאמור, בגלל מרכיב ה"חזרות" שבתחרות, הרי שמדובר בתחרות בעלת מאפיינים מנטליים דרמטיים. גם לזה צריך להתכונן. ילדָי ואשתי, אֶחָי וחברָי מקהילת בית הכנסת וכל מי שפגשתי קיבלו הוראה לסמס דברי עידוד ודרבון. ואכן במהלך הלילה, גם בשעות הקטנות, בכל רבע שעה בערך נשמע זמזום וחיווי המסרונים המעודדים של החברים מתוך פאוצ' הזרוע של הנייד. נראה לי בדיעבד, שלפחות בזה היה לי יתרון כביר על חברי לתחרות.

ברם, עם כל הפאסון והניסיון, עמוק בבטן עדיין מפרפרת בי תחושה של אי ודאות. ערפל של יכולותָיי במתווה של מדרגות.

למזלי, ממש שבוע קודם לתחרות, קבעתי "דייט ריצה" עם גיסי שהחל לרוץ בקבוצה כלשהי והוא מתעתד לעשות לראשונה בחייו מרוץ של 10 ק"מ בגבעת שמואל. לתדהמתו הגעתי לביתו שעה קודם לתחרות והתחלתי ל"תפור" את 250 המדרגות ב-14 קומות הבניין שלו. מהמסד עד הטפחות, 12 פעמים ברצף, עד שפשוט רעדו לי הרגלים תחת 3,000 המדרגות ובחילה קלה החלה מלווה אותי במדרון שבין הגרון לחיך.

היישר משם יצאתי למרוץ 10 ק"מ בשמש הקופחת, אותו סיימתי עם גיסי המאושר. ועתה, במקום להתרווח בפינת המסאז' והכיבוד ובמעין "התערבות" עם עצמי, עזבתי את גיסי הגאה וכפושע השב למקום הפשע חזרתי לעוד 4 מחזורים – 1000 מדרגות – ברצף ובדופק גבוה.
כשירדתי חזרה לרחוב מזיע ומטושטש ראיתי שבדיוק מקצה הילדים והעממי מזנק לריצה של 2 ק"מ והצטרפתי אליהם כריצת שחרור לאימון הנורא הזה.

זהו, אני מוכן. הכול מתלכד ומסתדר, שיגיע כבר.
בפרק הבא: "המרוץ" 
מנש הס