טוב, אז מה היה לנו פה?
90 מייל ימיים (מייל ימי = 1.8 ק"מ)
65 ק"מ של ריצה סביב האי, כולל עלייה אחת לגובה של 800 מ', שזהו גובהה של ירושלים, למי שזה לא ממש ברור לו. העלייה, אורכה כ- 4 ק"מ, או שיפוע ממוצע של 20%. סה"כ טיפוס ביום זה – 1200 מ'.
עוד 130 מייל ימיים,
ועוד ריצה של 35 ק"מ (בלילה) עם טיפוס מצטבר של 1600 מ'.
110 מייל ימיים אחרונים,
וריצה אחרונה "קצרה" (בלילה) – 33 ק"מ עם טיפוס להר בגובה של 1200 מ'

רן טזמניה מגדלור בדרך

ובסיכום:
3 ימים, 10 שעות ו 42 דקות, מתוכן 22 שעות ו 31 דקות של ריצה.
סך כולל 400 מייל ימיים. איך? מפרשיות לא מפליגות בקו ישר. הן צריכות להתחשב ברוח.
ו.. 133 ק"מ ריצה (כי לא התברברנו) עם סך כולל של כ 4000 מ' טיפוס.
כבר אמרתי שרצנו עם תרמילים במשקל של כ- 8 ק"ג?

התחרות כוללת 3 קטגוריות –
Main – סירות מהירות, צוות של 5, מתוכם 2 רצים
Fully Crewed – כל סוגי הסירות, צוות של למעלה מ- 5
Cruising – סירות איטיות יותר (ונוחות יותר?), צוות של 5 מתוכם 2 רצים.
אנחנו התחרנו בקטגוריה האחרונה.

אז.. מה זאת השטות הזאת?
התחרות הזו היא רק אחת מיני תחרויות רבות ומשונות בקטגוריה של Adventure Racing.
תחרויות אלה הופכות פופולריות יותר ויותר בעולם היום, והן כוללות מגוון רב של ענפי ספורט המשולבים לתחרות אחת – ריצה, רכיבה, רכיבה על סוסים, טיפוס הרים, סנפלינג, קייאקים ועוד רבים אחרים.
תחרויות אלה נמשכות בין מספר שעות מועט (2-4 שעות), דרך תחרויות יומיות (עד 24 שעות) וכלה ב Stage race הנמשכים מספר ימים.

תחרות שלוש הפסגות, היא למעשה סדרה של 3 תחרויות – אנגליה, סקוטלנד ואוסטרליה. אלון פלד ש"גרר" אותי לתחרות זו, הוא למעשה האדם הראשון בעולם שהשלים את כל השלוש!

איפה הקושי בתחרות?
הקושי מחולק לשילוב של מספר גורמים:
 הקושי הפיזי בריצה
 ההתמודדות עם הים
 עבודת הצוות

התוכנית המקורית של אלון היתה להביא צוות שלם (של 5) מישראל לתחרות. בגלל בעיות לוגיסטיות (הוא לא הצליח לשכור סירה), החליט אלון לצמצם את הצוות, פנה למנהלי התחרות שעזרו לו למצוא צוות של שייטים ממלבורן שחיפשו רצים.
את הטלפון מאלון קבלתי פחות מ- 3 חודשים מהתחרות, כך שלא נשאר זמן רב לאימונים.

כפי שכתבתי מאוסטרליה, הים באיזור הוא אחד הימים הקשים בעולם ועד יומיים לפני נסיעתנו, עוד היה ספק לגבי כשירות הסירה שלנו. הצוות, שהעביר את הסירה ממלבורן לביוטי-פוינט בטזמניה, דרך מיצרי בס, נתקל בים קשה עם גלים של 4-6 מטרים וכאשר הגיעו לבסוף למחוז חפצם, פחדו השייטים שהסירה לא תחזיק מעמד בתנאים הקשים פעם נוספת. אחרי בדיקות ואישורים של בוניה, “אושרה" הסירה.

הצוות רן טזמניה

הקשר שלנו עם הצוות נעשה דרך הבעלים של הסירה – ד"ר ג'ררד סורמן, רופא מנתח יהודי ממלבורן, בעל זיקה חמה לישראל. ג'ררד חיכה לנו עם נחיתתנו, ובימים הקודמים לתחרות, אירח אותנו בביתו, באחד הפרברים היוקרתיים של העיר, בברייטון ביץ'.

הצוות כלל גם את ריצ'רד, הסקיפר (רב החובל). בחייו הפרטיים ריצ'רד הוא סקיפר של סירת משטרה במשמר החופים האוסטרלי. אליו הצטרף גורדון, חברו להפלגות.

ביוטי פוינט, טזמניה
התחרות החלה בעיירה קטנטונת על נהר תמר (Tamar river). העיירה כל כך קטנה, שיש בה פאב אחד בלבד ובו ניתן לפגוש את רוב תושבי העיירה כל ערב.
אין לי ספק שהתחרות מתחילה שם מכיוון שמשם אפשר רק לברוח (וכמה שיותר מהר).
לאט החלו להגיע הצוותים והסירות ובערב לפני התחרות נפגשנו עם כולם לארוחה (בלי פסטה) ולתדריך.

הלג הראשון
התחרות החלה ביום שישי Good Friday שלפני חג הפסחא, בשעה שתיים בצהרים. על הרציפים חיכו מאות צופים ובנהר שטו עשרות רבות של סירות. ההתרגשות הייתה גדולה ותנאי ההפלגה מצוינים – רוח צפונית של כ 15-20 קשר, שגרמה ליציאה מהנהר, מסלול של 3 ק"מ בלבד, להיות כשעה או יותר של הפלגה. הרוח המצוינת המשיכה עוד מספר שעות ואז, בבת אחת פשוט נפסקה לחלוטין! כל הסירות נעמדו במקומן.
מפאת איטיותן של סירות הקרוזינג, , ניתנה להן הקצבה של שעות מנוע ולכן התנענו והגענו ללג הראשון של הריצה ראשונים, לפני כל הסירות האחרות.

הלג השני
בבוקר יום שבת ימאנו לריצה בהתרגשות. מכיוון שהיינו הצוות הראשון, הרי שהעיתונאים והצלמים "התנפלו עלינו". בכלל רואיינו רבות אולי משום שהגענו ממרחק כל כך גדול לתחרות.
הריצה הראשונה מורכבת משלושה חלקים (כמו כל דבר בצבא) – ריצה של כ 30 ק"מ במסלול חולי + עלייה וירידה להר של כ- 8 ק"מ ו- 26 ק"מ של "גבעות מתגלגלות".
המסלול מעגלי, ולצוותים ניתנת הבחירה של ריצה עם\נגד כיוון השעון.
אנחנו בחרנו בריצה עם כיוון השעון. הסיבה – להשאיר את החלק הקל לסוף. זו הדרך בה בוחרים רוב הצוותים, אך להערכתי היא הייתה שגוייה. למה? מכיוון שהגענו עייפים לתחילת הטיפוס להר.
את 30 הק"מ הראשונים עברנו ב 3:10 וכאשר הגענו לתחילת הטיפוס הופתענו לגלות שצוות אחד כבר נמצא בדרך למטה. הם רצו בכיוון השני ולכן לא ראינו אותם כלל.

ההר הראשון רן טזמניה

בשלב הזה בצענו את הטעות השנייה שלנו בתחרות – החלטנו שמכיוון שיש לנו "רק" 8 ק"מ של ריצה למעלה ולמטה, נסתדר עם שאריות המים ולא נסחוב משקל מיותר בעלייה.

רן טזמניה הטיפוס הראשון

למה טעינו? מכיוון שהטיפוס להר הפתיע אותנו לחלוטין – הוא התבצע כולו בתוך יער, על פני סלעים ומדרגות רבות. למעשה, ארבעת הק"מ של הטיפוס לקחו לנו 1:50!!!
ועוד 1:20 לרדת. לזה לא ציפינו!
כשהגענו למטה, הבנו ששילמנו מחיר כבד על שני החלקים הראשונים של הריצה ובשלב זה כבר היה ברור ש- 26 הק"מ האחרונים ירגישו כנצח.
למעשה גם הם לקחו לנו נצח נצחים – למעלה מ 3:15 ולתוך החושך הראשון שלנו בתחרות.

ריצה ראשונה רן טזמניה

הלג השלישי
כבר לקראת סוף הריצה, הייתה לי הרגשה שהצוות הסירה שלנו לא יהיה תומך, במיוחד לאור העובדה שהריצה הראשונה היתה ארוכה במיוחד. כשיצאנו ראשונים, הם גם ציפו שנגיע ראשונים ולמעשה היינו הצוות השביעי שסיים. בדרך כבר הכנו את עצמנו להתמודדות איתם.
אכן צדקנו. חברי הצוות, שלא הבינו כלל את הקושי הגדול בריצה (אף אחד מהם לא רץ), אכן היו מאוכזבים ופשוט התעלמו מאיתנו לחלוטין. הם הכינו את הסירה להפלגה ויצאנו במהירות.

מעבר בתעלה רן טזמניה

אלון ואני, תשושים ועייפים, ירדנו פנימה, “התקלחנו" עם מטליות לחות והכנו לעצמנו (!!) ארוחת ערב, שאותה נאלצנו לאכול לאור פנסים, על מנת לא להפריע לניווט המסובך ביציאה לים.
המקלחת – בסירה קיימת מקלחת מצוינת, אך מכיוון שהייתה מלאה בציוד, אי אפשר היה להיכנס אליה ולשם כך קיימת "המקלחת הצרפתית".
הארוחה – בהכנות להפלגה קנה ג'ררד כמות גדולה של אוכל גורמה, שכנראה עלה מאות דולרים. מכיוון שגם לנו (ואפילו לי) יש נסיון בהפלגות מסוג זה, השלמנו את האוכל בסירה עם מנות חמות, דגנים, גבינות וקרקרים, וכמובן הרבה קולה. בפועל, זרקנו למעלה מ 90% מהאוכל המפואר וכל הצוות הסתפק באוכל קל יותר לעיכול.
ארוחת הערב שלנו כללה 2 מנות חמות לכל אחד + פחית קולה ולישון.

וככה זה נראה בתוכו רן טזמניה

בבוקר, אחרי כמעט 10 שעות שינה התעוררנו וגילינו את שלושת השייטים שלנו שרועים על הסיפון חולים במחלת ים! מסתבר שהלילה היה קשה ושלושתם פשוט נפלו!
למי שלא מכיר, גם הימאים המנוסים ביותר עלולים לחטוף מידי פעם את המחלה הארורה הזו.
בשלב הזה, שלושתם היו מוכנים לקפל הכל ולוותר על התחרות. כמובן שלא הסכמנו. לא טסנו לצד השני של העולם כדי לוותר!
השכבנו אותם לישון ועזרנו להם להתאושש על ידי אכילה ושתייה. בשעות הצהריים המאוחרות, חזרו שלושתם לחיים ואנחנו התקרבנו לקראת הריצה השנייה והקשה ביותר.

רן טזמניה גם את זה אני יודע לעשות

הלג הרביעי
על פי גוגל, האי אליו הגענו עוצר נשימה ביופיו. ואכן, כאשר הקפנו אותו בהפלגה, עוד הספקנו להתרשם ממנו באור אחרון.
הגענו לרציף בביום ראשון ב- 8 בערב.
בשלב זה כבר היינו "במקום טוב באמצע" ולכן ציפינו לראות רצים נוספים במסלול.

ההר השני מהים רן טזמניה

בהכנות למסלול זה הבנו כי הניווט כאן יהיה מסובך. באופן עקרוני המסלול אמור להיות מסומן, אך מנסיונו של אלון בפעמים הקודמות, הבנו שזה לא ממש כך בפועל.
יצאנו לריצה בליל ירח מלא. המסלול החל במפרץ כחול (בלילה שחור) ובריצה בחול. משם, מעבר בין שני הרים (טיפוס של 200 מטרים) וירידה למפרץ מרהיב נוסף בצד השני של האי. המשך הריצה לאורך אותו מפרץ (שוב בחול), ואז החל המסע המפרך של התחרות.
לפי המפה, אנחנו אמורים לטפס להר בגובה של 550 מטרים, לרדת "קצת" ולטפס להר נוסף המתנשא לגובה של 620 מטרים.

וככה זה נראה בלילה רן טזמניה

אחרי הניסיון של הריצה הראשונה, כבר תארנו לעצמנו איך תיראה העלייה. למעשה, המציאות עלתה על כל דמיון – “הריצה" כללה טיפוס מתמשך על סלעים, בתוך יערות בנתיבים צרים, שלעיתים רבות היתה בהם זרימה קלה של מים.
איך לא התברברנו באותו לילה? במקומות רבים לא היה כל סימון ונאלצנו לנווט\לנחש ובשלב מאוחר יותר, גם לשאול צוותים אחרים.
אחד מהרצים הסביר לנו כי בסיום הירידה קיים גל אבנים (30 ס"מ גובהו, נראה אתכם מוצאים אותו בלילה), בו פונים ימינה, משם, במגמת ירידה ואח"כ עלייה וכן הלאה וכן הלאה. ברור היה שרץ זה מכיר את המסלול בע"פ, מכיוון שזו השנה השמינית שלו בתחרות.

רן טזמניה בסיום הטיפוס השני

העלייה להר השני לא דמתה לשום ריצה שרצנו עד היום. איך אתאר אותה? טיפוס עם הידיים והרגליים בזויות לא הגיוניות כאשר השיא היו המטרים האחרונים של ההר – סלע זקוף בגובה של כ- 10 מטרים. אפשר לראות בתמונה איך נראינו שם למעלה (אוכלים סנדוויצ'ים ופרינגלס).
משם, החל החלק הקל (?) של ירידה שפשוט לא נגמרה, אל מפרץ כחלחל (או שחרחר) נוסף.
כאשר הגענו לאותו מפרץ, ידענו שאמורים להיות שם בקבוקי שתייה למתחרים, להפתעתנו נגמרו המים.
במקום היתה מונחת שקית של אחד הצוותים האחרים, היו בה משקאות איזוטונים, מים ואוכל אמיתי!
לחלק מהצוותים היה צוות חוף שתמך בו לאורך הריצות, נראה שאחד מהם השאיר את השקית.

אלון, שהיה מורעב ומיובש רצה לקחת מהשקית, ואני, כמובן, לא הסכמתי. מאוחר יותר גילינו שמדובר בצוות שפרש בתחילת הריצה והשקית, כנראה, עדיין יושבת שם ומחכה. אני לא חושב שאלון יסלח לי על זה אי פעם. בדיוק כמו שלא יסלח לי על ההקצבה של כדורי המלח.
בהמשך הריצה רצנו פעם נוספת וכמעט אחרונה לאורך המפרץ, התחברנו חזרה למפרץ השני ומשם דרך ההרים (200 מטרים ארוכים ואינסופיים) לכיוון הסירה.
למעלה מ 8 שעות ארך "תענוג" זה. הגענו לסירה ב 5 לפנות בוקר.

הלג החמישי
כנראה שבזמן הריצה שלנו בילה הצוות שלנו עם צוותים אחרים ולאט לאט הם התחילו להבין מה אנחנו באמת עוברים.
הפעם, הם כבר עזרו לנו להכין את המנות החמות ואפילו זכינו למקלחת "אמיתית".
המקלחת – אז איך מתקלחים בסירה? לירכתיים מגיע צינור מים חמים. מתפשטים ותוך כדי הפלגה עומדים מאחור (קשורים, כדי לא ליפול לים) ומתקלחים!
נכנסנו לישון ב- 6 בבוקר והתעוררנו אחרי כ 3 שעות.
ההפלגה בחלק זה כבר הייתה שונה לחלוטין – הים היה שקט ומצב הרוח היה מרומם. עמדנו להגיע לריצה האחרונה!

רן טזמניה עם ספיניקר בדרך להוברט

הלג האחרון
הגענו להוברט, עיר הבירה של טזמניה ב 9 בערב. מספר שעות לפנינו הגיעו 3 הסירות המובילות ומאחורינו אין אף סירה באופק. אין ספק שבריצה הזו נהיה לבד לחלוטין.
יצאנו לריצה השלישית 14 שעות בלבד אחרי החזרה מהריצה השנייה. אין ספק שלא התאוששנו. כדור האדוויל עזר לנו לצאת מהסירה להתחיל לרוץ.
ריצה זו, שכללה עלייה אחת בסך הכל (לגובה של 1200 מטרים) הייתה הקלה מכולן. כשעה לפני היציאה כל הגוף עדיין כאב מהריצות הקודמות, אך עם הירידה מהסירה הרגשתי איך כל הכאבים מתפוגגים ונעלמים ויכולתי "להתפוצץ" מרוב אנרגיה. תודה לאל על האדרנלין!

בהר השלישי רן טזמניה

הריצה אכן הייתה קלה יותר – המסלול היה נוח יותר וכלל קטעים רבים של ריצת… כביש. כן, כביש אמיתי. נופיה של הוברט נראו כמעט לאורך כל הדרך והירח המלא האיר לנו את דרכנו. בריצה חזרה, מצב הרוח היה מרומם והרגשנו כי אנו יכולים להתחיל הכל מהתחלה.

הסיום
בסביבות 1 בלילה, כ 10 דקות לפני קו סיום התקשרתי לסירה (סוף כל סוף מקום עם קליטה) והזמנתי את הצוות לחכות לנו בסיום ולעבור איתנו את הקו. אלון ואני התקרבנו לרציף. בדרך עוד הספקנו להציץ בחנויות שייט בהן נבקר למחרת. פנינו ימינה והנה הם עמדו – טרוטי שינה ועייפים, אך מאושרים שכל זה מאחוריהם.
בסיום לא חיכו לנו אלפי אנשים בקהל והמשפחה, אלא אליסטר, מארגן התחרות ואשתו.

רן טזמניה תמונה בסיום

סיימנו, עברנו את קו הסיום וקבלנו.. 2 שישיות של הבירה המקומית שנעלמו מהר.
המקלחת שאחרי כבר לא הייתה בסירה. התקלחנו והתגלחנו במקלחות של המרינה.
עד שהלכנו לישון השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר. קשה היה להירדם מרוב התרגשות. ב-07:30 בבוקר כבר הלכנו כולנו לאכול ארוחת בוקר אמיתית, כולל אספרסו ראשון. וואו, כמה שהקפה היה טעים.

כל הצוות בסיום רן טזמניה

אחרית דבר
אז מה למדנו בגן היום?
 ריצת הרים שונה מאוד מריצות השבילים אותם אנחנו עושים
 גם אנחנו מסוגלים להשתתף בתחרויות הקשות בעולם
 ו.. הפעם השתתפתי, בפעם הבאה אני רוצה להתחרות באמת

מה היה החלק הקשה ביותר בתחרות? ללא ספק 30 שעות הטיסה הביתה.

תודה לאלון פלד, שעמל וטרח במשך חודשים רבים וגילה לי עולם מרתק זה.

רן שילון, אנדיור