רן שילון: קורסיקה 2009

סוג התחרות אליה יצאנו, צח, תמיר אחיו ואנוכי נקראת מרוץ הרפתקאות ובלעז – adventure race
כשנרשמנו לתחרות, לא ממש ידענו מתי תתחיל ההרפתקאה.
והיא התחילה מוקדם, לאורך תקופת האימונים, דרך המסע לקורסיקה, התחרות עצמה והחזרה.
רק ביום שישי האחרון בבוקר, כשנחתנו בבן גוריון, יכולנו לנשום לרווחה.

קורסיקה, אי בים התיכון, צפוני לסרדיניה, ליד חופי איטליה. נשמע פשוט?
אז זהו, שלא כל כך.
איך מגיעים לשם?
טסים לאיטליה או לצרפת ומשם לוקחים מעבורת לבסטיה, עיר הנמצאת כ- 180 ק"מ צפונית לאז'קסיו, בה התחילה התחרות.
כמה זמן אורכת נסיעה כזו?
כיומיים לפני יציאתנו, ובבדיקות חוזרות ונשנות עם המארגנים, הסתבר לנו שאין לנו כל סיכוי להספיק להגיע למעבורת בזמן ביום חמישי.
טסנו לנו לרומא, העמסנו את הרכב, הגדול ביותר שהצלחנו לשכור, ויצאנו לנו שמחים צפונה, לכיוון לבורנו, עיר נמל בצפון איטליה, ממנה נעלה על המעבורת.

את היום בילינו לנו בפיזה (כן, המגדל עדיין עקום) ובבוקר יצאנו לדרכנו.

כשעה מאוחר יותר הגענו לנמל והצטרפנו לתור הארוך של המכוניות היוצאות לאי
ההפלגה שאורכת 4 שעות, עברה עלינו ברגיעה, מה שלא רמז כהוא זה, על הבאות.
"נחתנו" בבסטיה בסביבות 13:00 ושעה וחצי (כן, לקח שעה וחצי להוציא את כל הרכבים!), יצאנו לנו לדרך.
חיכו לנו 180 ק"מ של נהיגה לאורך כל האי, מהקצה הצפון מזרחי שלו ועד לקצה הדרום מערבי. נשמע פשוט.

קורסיקה היא אי שנרכש על ידי הצרפתים במאה ה- 18, ומאז, השתנה, כך נראה, רק מעט מאוד. תשתית כבישים כמעט ולא קיימת באי, והאוטוסטרדה המרכזית המחברת את הערים הגדולות (או הכפרים הגדולים) היא כביש בן שני נתיבים (סה"כ), המתגלגל בין ההרים.
נסיעה שבמדינות מתוקנות אמורה לקחת כשעתיים, התארכה, ולאז'קסיו הגענו אחרי כ- 4 שעות, רק כדי לגלות שצח שכח את חליפת השחייה שלנו בבית והחנויות בעיר נסגרות בתוך פחות משעה.
מיהרנו למלון וצח ותמיר יצאו לחפש חליפה, בעוד אני נשאר לפרוק את המזוודות ולהרכיב את האופניים.

התכנסנו פעם נוספת קצת לפני 20:00, עייפים אחרי היום הארוך. להזכירכם, התחרות עדיין לא התחילה. ארוחת ערב, (פיפי) ולישון. החלטנו להתארגן בבוקר.

קמנו מוקדם מספיק, יצאנו לריצת שחרור, התחלנו בתהליך ההכנה ויצאנו בדרכנו לתחרות.
בהתכתבות האחרונה שקיבלנו מהמארגנים ביום חמישי (שגמרה לי את כל חבילת ההורדות שרכשתי מסלקום), נאמר שההתכנסות תהיה בין 10:30-11:30 ושהתדריך יחל  ב- 11:30
ב 10:40, כ- 30 דקות ממקום ההתכנסות, צלצל הטלפון.
"איפה אתם?” שאלה וונסה באנגלית עילגת
"בדרך”. עניתי
"אתם מאחרים. כל הצוותים כבר פה ואנחנו מסיימים את ההסברים עכשיו". ענתה וונסה. “תגיעו הכי מהר שאתם יכולים"
האם היה זה רמז לבאות? ברור!

הגענו, באיחור אופנתי קל, מסתבר. קיבלנו הסבר קצרצר באנגלית העילגת של כריסטוף ונשלחנו להשלים ציוד – מפות חסרות (שלחו לנו מפות שגויות), משרוקית חרום (צח קנה חליל) וגפרורים (לערכת הקפה).
ב 14:30 התחיל התדריך הטכני ואחריו נשלחנו להקים את המאהל (כמו בצבא)

משעה 16:00 ועד 20:00, התבצעו בדיקות הציוד שלנו – הטלפון הלוויני, האוהל, ציוד חרום וכמובן ציוד הטיפוס והגלישה (על אימונים אלה עוד אספר).
מסתבר שה- Y שקנינו (רצועת בד בצורה של האות האנגלית) לא טוב. “מה לעשות"? שאלתי.
“לא יודע". ענה הבודק "לא תמצא או תקנה".
“אבל החנויות כבר סגורות" עניתי
"אז תחפש אצל הקבוצות האחרות" הוא ענה (פתאום הוא יודע לדבר אנגלית)
אחרי פינג-פונג של מספר דקות, בו הצלחתי להבהיר לו שהקבוצות האחרות לא ממש דוברות כל שפה אחרת חוץ מצרפתית, הוא "הסכים" לשאול בעצמו.
"תגיע", צעק אלי אחרי כ 15 דקות. “מצאתי".
והבחור הנחמד בקבוצה זו הסכים להשאיל לי 2 רצועות (אחת לצח ואחת בשבילי) עבור סכום סימלי של 60 יורו. “רק בשביל המאמץ", הוא הסביר. שילמתי עבור הרצועות והודיתי לו מקרב לב. רצועות כאלה לא עולות יותר מ- 10 יורו.
אנחנו מוכנים

נהלים וחוקים

התחרות מחולקת למספר מקטעים, אורכו של הקצר ביותר כארבעים וחמש דקות ושל הארוך ביותר, כשבע שעות.
כל מקטע מקבל ניקוד שונה, וכל צוות יכול לצבור נקודות מכל אחד מחלקי התחרות.
הניקוד נקבע על-פי נוסחא לא מסובכת בעלת שני איברים. מיקום הצוות בסיום כל מקטע מינוס נקודות "עונש", המתקבלות על ניווטים שגויים.
כל חלקי התחרות מנוהלים בקפידה לפי "ספר דרך", אותו קיבלנו בתדריך הראשון לפני ההזנקה ולפני כל מקטע. בסיומו של כל מקטע על הצוותים להחתים את המארגנים ולאסוף את הנקודות שהם צברו במהלכו.

יוצאים לדרך

יום שבת 21:00, התחרות מתחילה, ניווט לילה ראשון.
בשעה שמונה וחצי בערב, יצאנו יחד עם כל הצוותים האחרים אל עבר נקודת ההתחלה של ניווט הלילה.
בתשע בערב הוציאו המארגנים את מפות הניווט עם נקודות הציון, ואנחנו העתקנו אותן למפות שלנו.
מדובר ב- 20 נ"צ שאותן עלינו לאסוף במהירות הרבה ביותר, ובכל מקרה, אנחנו חייבים לסיים את הניווט לאחר 4 שעות.

כמו כל הצוותים האחרים, הצטופפנו גם אנחנו מסביב למפות ועמלנו על העתקת הנ"צ במהירות, כך שנותרו כ- 20 דקות לתכנון ציר האיסוף. לא חלפו יותר מעשר דקות עד שהודיעו לנו המארגנים שהם "התבלבלו" ו"נא להעתיק את הנקודות החדשות".
בתשע וחצי בערב יצאנו עם עשרים ושלושה צוותי התחרות לריצת אמוק.

שעה חמישים ושתיים (01:52) מאוחר יותר, סיימנו ב"מקום טוב באמצע". הניווט הראשון לא יכול היה להכין אותנו לקראת המשך התחרות.

יום ראשון: בוקר
פתחנו את הבוקר בריצת חוף, או, אם תרצו – Coasteering
רצנו קצת פחות מ- 10 ק"מ, חלק קטן מהם על החוף עצמו אך החלק העיקרי של הריצה היה על סלעים הקרובים לחוף ובתוך המים. החוק היחיד בריצה מסוג זה הוא שאסור להתרחק מעל 15 מטרים מקו המים. לא מדובר בריצה קשה במיוחד, אך בהחלט מדובר במיומנות רבה של ריצה "יעילה" בינות לסלעים.

כאן כבר הבנו שהצוותים האחרים "לא באו לשחק" ושהם בהחלט מאוד תחרותיים (בזה לא ניתן היה להבחין בניווט הלילה החשוך). צוות לא משוחח עם צוות אחר שמתחרה בו (נו טוב, צרפתים!) וכולם רציניים עד מאוד.

סיימנו את הריצה על חוף הים וכאן המתינה לנו משימת המקטע הבא, נראה שהמצחיקה בתחרות כולה.
התבקשנו להיכנס לים ולצלול עם שנורקלים מעל ריף. בסיום השחייה\צלילה הזו, נדרשנו לענות על שאלון בנוגע לדגה ולצמחייה שראינו. נו, באמת! נראה לכם שהיה לנו מושג?!

צהריים
המשך היום כלל שני מקטעים של רכיבה על אופני הרים. את מפת המסלול מצאנו כשעה לפני היציאה, העתקנו אותה למפה שלנו וחזרנו למאהל להתארגן לקראת המשך היום.

בשעה היעודה הגענו, הצוות הדני ואנחנו, לאזור הכינוס, רק כדי לגלות ש… המארגנים החליטו להעביר את נקודת תחילת הרכיבה למקום אחר, ומשום מה "שכחו" להודיע לנו.
עשר דקות לפני ההזנקה, מצאנו את מקום הכינוס, התארגנו בזריזות (כמובן ששכחנו המון דברים בגלל הלחץ) ויצאנו לרכיבה.

אם לרגע חשבנו שניווט הלילה הקודם וריצת הבוקר היוו איזושהי אנדיקציה למה שעומד לפנינו, הרי שטעינו בגדול!

הרכיבה החלה בטיפוס מגובה פני הים לגובה של 700 מטרים, במסלול שאורכו אינו עולה על 8 ק"מ (המתמטיקאים שביניכם ודאי כבר חישבו שמדובר בשיפוע ממוצע של 9%). המסלול כלל קטעים "קלים" לאורך שבילים לבנים, קטעים "קצת יותר קשים" בהם נאלצנו לדחוף את האופניים בעליות התלולות, וקטעים טכניים בסינגלים, שחלקם הגדול לא היה רכיב בעליל.

כדי להפוך את הרכיבה למעניינת יותר, הטמפרטורה הייתה למעלה מ- 30 מעלות (ושוב, שום נתון או עובדה לא היוו כל רמז להמשך התחרות ולהתנאים שישררו בעתיד הקרוב לבוא).
בסיום העלייה המפרכת, חיכתה לנו, כמובן, ירידה תלולה, טכנית וקשה (ניתן לראות מזכרות ממנה על ידי השמאלית, כתוצאה מהחלקה) ובסופה ניווט מורכב עד לנקודת הסיום. סיכום רכיבה ראשונה: כארבע וחצי שעות. אחר הצהריים, נתבקשנו לרכוב את המסלול, כמעט ללא שינויים, בכיוון ההפוך 🙂
בסיום יום זה, נכנסנו לרכבים ונסענו להרים, שם תמשיך התחרות למחרת, יום שני.

יום שני
התעוררנו בשעה ארבע בבוקר לרעש הגשם על פני האוהל. מה שהחל כזרזיף קל, הפך בהמשך היום למטר סוחף שפסק רק ביום שלישי אחר הצהריים!
בתוכנית המקורית, היינו אמורים לטפס לגובה של למעלה מ- 2000 מטרים, אך בגלל תנאי מזג האוויר הגרועים, ביקשו מאיתנו המארגנים להמתין. בתשע בבוקר, בערך, התבשרנו שהמסלול שונה ושהיציאה המתוכננת נדחתה לשעה אחת עשרה.
הגענו לאזור הכינוס ושם גילינו את המסלול הבא – מסלול "הליכה" של כ- 30 ק"מ, בהרים.

וגם עכשיו, כמו לקראת כל מקטע בתחרות, למדנו את ציר התנועה, התלבשנו חם (כבר אמרנו שהגשם לא פסק?), הכנו אוכל ושתייה ליום הארוך והתכוננו ליציאה.

המסלול היפהפה החל בגובה של 500 מטרים מעל פני הים, טיפס ל- 1700 מטרים (אחרי 6 ק"מ הליכה כבר הגענו לגובה של 1400 מטרים. מישהו מעוניין לחשב את השיפוע?), ירד ל-1100, טיפס מחדש ל -1700 מטרים (הר נוסף) ומשם למדרון ולסיום בגובה 900 מטרים.

במחצית הדרך, לערך, מצאנו את עצמנו אחרונים, ואיתנו הולכים מאספי התחרות. המשכנו ללכת בקצב המהיר ביותר בו יכולנו להתקדם, בידיעה שנסיים את היום הזה כמאספי המחנה.
להפתעתנו, לקראת סיום המסלול, קיבלו המאספים הודעה במכשירי הקשר, שצוותים נוספים שהיו מהירים מאיתנו, עדיין נמצאים עמוק בשטח. מסתבר שהם הלכו לאיבוד בגלל הניווט המורכב.
איך אמר פעם אריק איינשטיין במערכון על חידון התנ"ך? שילבנו את "כוח הרוח וכוח הכח"
מסקנה – it ain't over until it's over
בסיום המסלול, נתבקשנו ללכת עוד כ- 4 ק"מ לנקודת המפגש עם רכבי האיסוף. יופי!

האמת שהמסלול עבר בנופים מדהימים, כולל אזורים בהם יש עדיין שלג. בדרך עברנו בנחלים ובנהרות, טיפסנו בתוך יערות עבותים עד מעבר לקו העצים timberline, אל ההרים הגבוהים ובחזרה. יום מרהיב וקשה.

לילה
ניווט הלילה היה שונה במעט מהניווט של ליל אמש. הפעם קיבלנו מהמארגנים מפות בקנ"מ שונה מהמפות הרגילות. למותר לציין שהמפות ותאור הנ"צ היו בצרפתית!
בזמן הקצר שנותר עד היציאה לניווט, עזר לצוותים הזרים בתרגום המפה, אחד מהמתחרים (הצרפתית שלי השתפרה פלאים אחרי הניווט הזה!).
3 שעות של ניווט, ווגם כאן התבקשנו לאסוף את מספר הנ"צ הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר.
כמו בניווט הלילה הראשון, גם הלילה גילינו שדווקא חלק זה של התחרות אינו קשה לנו כלל.

וד"א, אם אתם שכחתם, הגשם עדיין לא פסק.

יום שלישי
בוקר
התעוררנו לבוקר רטוב נוסף, וגם היום ביקשו אותנו המארגנים להמתין לשינויים במסלול התחרות.
לאחר המתנה לא קטנה הודיעו לנו שנתחיל את הבוקר ברכיבה, זו שהייתה מתוכננת לאחר הצהריים.
בשלב זה כבר הבנו שאין כל קשר בין הדרך שהרכיבה מצטיירת על-גבי המפה ובין המציאות בשטח, ופשוט התכוננו לגרוע ביותר, שאכן הגיע.

כמו ברכיבות הקודמות, גם רכיבה זו החלה בטיפוס ארוך ומתמשך. כאשר הגענו אחרי כשעה וחצי לגב ההר, גילינו שהשביל הלבן עליו רכבנו, בגשם, מכוסה בגזעי עצים אדירי מימדים לאורך כ 500 מטרים.

באין ברירה, ירדנו מהאופניים והתחלנו לפלס את דרכנו בסבך – עלינו, ירדנו, הרמנו את האופניים וזחלנו מתחת למה שרק אפשר.
בסיום קטע ה"רכיבה" הזה, ממש לפני שהירידה החלה, ישב לו גזע עץ גדול. העברתי את האופניים מעליו, הנחתי את רגל ימין מעליו והתרוממתי.
הגזע היה רטוב לחלוטין (הגשם עדיין המשיך לרדת בעקשנות) ואני החלקתי. ברך ימין שלי "נבלמה" על ידי ענף קטן ועקשן בקצה הגזע, המכה הייתה חזקה ותוך דקות ספורות התנפחה ברך ימין למימדים של "ברך נוספת".

מכאן, עברנו לחלק ה portage, דהיינו – נשיאה.
בחלק זה, שאינו רכיב כלל וכלל, ירדנו 150 מטרים בשיפוע של כ 20% בתוך סבך של קוצים.
בסיומו, קפצנו (בשלב זה אני כבר לא יכולתי לקפוץ) מחדש על האופניים והתחלנו את לרכוב לכיוון נקודת הסיום.
באחד מהעיקולים האחרונים, הסתתרה לה שלולית גדולה, שאותה הספקתי לעבור מהצד, אבל צח, שהגיע במהירות, איבד שליטה. כשניסה להוציא את הרגל מהפדל, ניתק הקליט מהנעל ונשאר תקוע בפדל.

בכשרון רב, הצליח צח ליפול לתוך השלולית וברכו נשרטה משיח פטל שעמד בצד הדרך.
כל מי שמכיר אותי יודעים שעצם האמפתיה הוצאה ממני כבר לפני שנים, כך שנעמדתי בצד ולא הצלחתי להפסיק צחוק!

המשכנו ברכיבה איטית וכשהגענו למחנה, חבוטים ושרוטים, התארגנו להמשך היום.

צהריים
המשך היום התחיל בקטע ריצה של כ- 45 דקות במעלה ההר. מטרת הריצה הייתה להביא אותנו, ואת כל הציוד שלנו לתחילת מסלול canyoneering. למה הכוונה? למסלול אותו אנחנו עוברים בתוך נהר, כשבחלקו אנו שוחים ובחלק אחר קופצים או יורדים מחבלים.
הציוד שלנו כלל את חליפות השחייה וכל ציוד החרום שלנו. למה חליפת שחייה? טמפרטורת המים אינה עולה על- 12 מעלות.
הגענו למעלה, התלבשנו ויצאנו.

שחינו, קפצנו וגלשנו במשך שלוש השעות הבאות. המים היו קפואים וגם לאחר שעברנו כמחצית הדרך לא הצלחתי להפסיק לרעוד. אחרי אחת מהגלישות למים, הודיע לי צח כי "או שיש כאן מצבורים של גז טבעי, או שמיכל גז החרום שבתוך התרמיל שלי דולף".
כמובן שמאוחר יותר גילינו כי המיכל הגז נשבר לחלוטין, התרמילים שלנו נקרעו וחזרנו בשן ועין.
בסיום החלק הזה של היום, עוד הספקנו לעקוף עוד זוג מתחרים ש… התברבר בחיבור בין הנהר לבין נקודת הסיום.

ערב
יצאנו למאהל הבא, לא לפני שאכלנו ארוחת "שחיתות" אמיתית. תמיר, אחיו של צח, נסע מרחק של שעה וחצי לכל כיוון, רק כדי למצוא עוף בתנור, שצח כל כך רצה…

לילה
הגענו לניווט האחרון. המסלול התחיל באתר סקי בגובה של למעלה מ 1600 מטרים.
כשיצאנו מהרכבים רעדנו מקור. כל השכבות שהבאנו איתנו לא ממש הספיקו לנו. פשוט לא תארנו לעצמנו שיהיה כל כך קר. היום הארוך, שחלקו הגדול היה ממש בתוך מים, לא היטיב איתנו. פייר? היינו עייפים וכל מה שרצינו היה לחזור לישון!!
הניווט האחרון היה המסובך מכולם. המסלול עבר, כולו, מעל גובה העצים, כאשר ההר כולו מחורץ בערוצים קטנים שמים זורמים בהם. לא חלפו עשר דקות מתחילת הניווט, ונעלי הריצה שלנו, נרטבו שנית, או שלישית, או חמישית. מי בכלל סופר?
הניווט היה מסובך להפליא, כאשר נקודות הציון הוחבאו היטב מתחת לשיחים הבודדים שצמחו בשטח.
שמחנו לסיים את הניווט.

יום רביעי – היום המפוספס!
כשהתארגנו לתחרות, התייעצנו ארוכות עם המארגנים בנוגע להגעה לאי ולעזיבתו.
בדקנו מספר פעמים שאכן נספיק להגיע בסוף היום למעבורת היחידה שתאפשר לנו לעלות בזמן על הטיסה הביתה. לאורך כל תהליך הברורים וההרשמה הובטח לנו שלא תהייה לנו כל בעיה.
התעוררנו ביום רביעי בבוקר ושאלנו את המארגנים פעם נוספת – האם נספיק למעבורת?
תשובתם אכזבה אותנו קשות – “לא", הם אמרו, “אין כל סיכוי!”
מה עושים עכשיו?
היינו צריכים לקבל החלטה. להפסי א התחרות ולהתחיל לנוע לכיוון הבית או להמשיך את תחרות וחזור ארצה באיחור של שלושה ימים. למה שלושה? בגלל השבת שנופלת באמצע.
ביגון רב, הודענו למארגנים כי נאלץ לעצור כאן!
פספסנו יום נוסף בשלג בהרים.
כל הצוותים יצאו לדרכם, ואנחנו באכזבה מרובה, התקפלנו ויצאנו לכיוון בסטיה.

אולי היום, שבועיים אחרי שחזרנו ואחרי שכתבתי את כל שעברנו, אני מתחיל להבין את גודל הארוע בו לקחנו, צח ואני, חלק.
כשנשאלתי כל כך הרבה פעמים אם היה לי קשה, לא ממש הבנתי למה כולם מתכוונים. היום אני חושב שאני מתחיל

נחתנו בשישי לפנות בוקר בבן גוריון וחזרנו לחיים האמיתיים שלנו.

ביום שישי 22:15 בלילה הטלפון מצלצל. צח בצד השני: "מצאתי לנו את התחרות הבאה" הוא אומר בשמחה "נוסעים לסין באפריל".

רן שילון, אנדיור, יוני 2009