אז נתחיל בסטטיסטיקה המעניינת אותנו – משתתפי אנדיור למרחק המלא:
ליאור
גוון
מרטין
אושרי
שגיא
ואנוכי
משתתפי אנדיור לחצי מרחק:
ארז
אליאב
דוני
מקסים
אבי
פז
אילן
טל
מואיז
צחי
ניר
צחי
פליקס
איזי
מנש
ליהי
תמי
דורון
טל
אהרון
אמיר
דידי

ולמה הייתה זו תחרות נפלאה?
קודם כל כי היא הייתה כאן, בבית, ולא צריך היה לטוס לשום מקום, ושנית, המסלול מעניין, מאתגר ויפהפה.
ישנם שני סוגים של תחרויות:
תחרויות ענקיות של 2000 משתתפים, חצי מליון צופים, ארגון מופתי, אווירה של וואו. הכל גדול ומרשים. וותחרויות בוטיק שהן קטנות ומשפחתיות, משפחות המתחרים הן המתנדבות, האווירה נינוחה, “כולם מכירים את כולם".
התחרות באילת שייכת, כמובן, לסוג השני, אין לצפות ממנה להפוך להיות תחרות ענקית ובזה יתרונה.
התחרות הייתה מאורגנת למופת, מסומנת כראוי, וניכרה האיכפתיות וההשקעה הרבה. לכל תחנה אליה הגענו, הרגשנו "בבית".

מזג האוויר – מי שהקשיב לפודקאסט שלי העוסק בתחרות, שמע כי מזג האוויר הוא הגורם המשפיע ביותר בתחרות זו, מה שהופך אותה למעניינת יותר וטכנית יותר, כי כמה שעות אפשר לשבת סתם בתוך האירובר?

ומה היה לנו הפעם?
הפעם אכן קיבלנו הרבה יותר ממה שציפינו או קיווינו לקבל.
כן, ידענו שמזג האוויר יתעתע בנו ואכן הגענו מוכנים – לבושים כראוי, מנוסים ברכיבה עם הרוח ונגדה, לא מפחדים מטיפוס או מירידות ומוכנים לכל דבר שהתחרות והטבע "יזרקו" לכיווננו.

גם זקני אילת (ולא רק זקני צפת), אינם זוכרים תנאים כל כך אחרים וקשים כמו שחווינו בתחרות ביום שישי.
אני מניח שכבר הספקתם ללקט פיסות אינפורמציה מ"ניצולי" התחרות – הגשם, הרוח, הברד (כן, ברד ירד בדרום אילת הערב), אבל אני מאמין שהנצחון בתחרות זו היה ניצחון הנפש, ולא נצחון הגוף. לי, כמשתתף, קל היה לזהות את אלה שהתמודדו ואת אלה שנשברו.

במסלול הארוך, רכבנו עד לנאות סמדר (78 ק"מ), חזרנו על עקבותנו (20 ק"מ), פעם נוספת לנאות סמדר ו… 62 ק"מ חזרה למעבר נטפים.
בירידה מההרים לכיוון נאות סמדר אפשר היה להבחין כי "שקט מדי בחוץ", ז"א שאנחנו רוכבים עם רוח גבית (כנראה שזו לא אגדה אורבנית). כאשר הסתובבנו חזרה נתקלנו ב"קיר" של רוח. אני מעריך שבשלב זה הרוח עדיין לא הייתה מאוד חזקה, אך נשבה מספיק חזק כדי שהרכיבה חזרה כנגדה הייתה במהירות ממוצעת של למטה מ 15 קמ"ש!

זו הייתה נקודת המפנה בתחרות –
רבים נשברו רק מהמחשבה כי לפנינו עוד למעלה מ 100 ק"מ ורכיבה במהירות כזו תיקח שעות רבות.
הגעתי לנקודת הסיבוב וחזרתי במלוא המהירות לנאות סמדר. ניסיתי להרוויח זמן ככל שניתן היה. הגעתי לנאות סמדר והתחלתי את הדרך חזרה לנטפים. בדרך ראיתי את "הנזק" שעשו התנאים – רוכבים רבים פשוט סובבו רגליים באין אונים (במקום למהר ולהרוויח זמן).
מעטים נלחמו. הרוב וויתרו!

זו הייתה ללא ספק נקודת המפנה בתחרות, ועדיין לא הגענו לאזורים הבעייתיים של רוחות הצד המשתוללות בהרים.
לאורך כל הדרך חזרה, היה לי ברור שברגע שניכנס להרים, ניתן יהיה לרכוב מהר יותר.
למה? מכיוון שברוב המקומות קיימת הסתרה מהרוח וניתן למזער נזקים. אין ספק שקיים יתרון אדיר לניסיון וליכולת לקרוא את המפה ואת התנאים. באותה נשימה היה לי ברור שנצטרך להתמודד עם רוחות הצד.
איך עושים זאת נכון?
יצאתי לתחרות עם גלגלי ZIPP 808, דהיינו גלגלים שלרוח יש השפעה גדולה עליהם, ולכן הייתי חייב להיות בריכוז גבוה. הסכלתי קדימה וניסיתי להבין את תנאי הדרך בהמשך ולהתכונן אליהם בהתאם.
לדוגמא, צפונית להר חזקיה, נמצאת ירידה מהירה ביותר. ירדתי במהירות שעלתה על 80 קמ"ש וכשהסתכלתי קדימה, ראיתי את הוואדי שנפתח למטה. בואדיות מסוג זה, הרוח מאיצה מהכניסה העליונה של הוואדי ועד המעבר לכביש, בו הוואדי הופך לצר יותר. קיים כאן אפקט משפך (צינור ונטורי) ולכן היה ברור שלמטה המצב יהיה מסוכן באמת. נעלתי את מרפקיי, החזקתי בכידון הכי חזק שרק יכולתי, חיכיתי למכה וקיוויתי שלא אפול.

כשהגעתי למטה, בבת אחת וללא כל אזהרה מוקדמת, נכנסתי לאזור הרוח, מה שדמה לנחל שוצף במים. איבדתי חלק מהשליטה והכידון נכנס לוויברציות. החזקתי חזק והצלחתי להתגבר על הרוח. בנקודה זו נפלו חלק מהרוכבים וחלק אחר עבר להליכה!
על מנת להישאר "על האופניים" בהמשך הרכיבה, נאלצתי להוריד מהירות כמעט לחלוטין. בגלל מבנה ההרים, הרוחות הגיעו מכל הכיוונים (טורבולנציות) והמצב נעשה מסוכן ממש.
אין לי ספק, שההחלטה להוריד את הרוכבים האחרונים מהאופניים ולהעבירם לנקודת ההחלפה לריצה, הייתה החלטה נבונה ואחראית של מנהלי התחרות!
הריצה בתחרות זו קלה יותר מאשר בתחרויות אחרות, מכיוון ש 15 הק"מ הראשונים הם במגמת ירידה, והדבר נכון עבור אלה שהתאמנו על ריצה משוחררת ויעילה בירידות.
בשלב זה ליוו אותי דובי ואבירן, מה שעזר לי מאוד אחרי היום הארוך.
את רוב המסלול רצנו ובאזור תחנות השתייה עברנו להליכה, על מנת לאכול בנוחיות, להתאושש ולחזור לרוץ. גם כאן, הרגשנו את הרוחות העזות והתנאים הקשים.

הסיום
מרגש
מזמן לא נהנתי כל כך מתחרות איירונמן. ההתמודדות העצומה והריכוז לאורך הדרך גרמו לתחרות להרגיש קצרצרה. בכלל לא הרגשתי את השעות עוברות להן.
וכמו שליאור כבר כתב, ההגעה לשטח הסיום והמפגש עם חברי אנדיור הרבים שחיכו לנו, רק העצימו את החווייה.

מה הלאה?
טוב, אז אמנם לא ממש תכננתי לחזור ולהתמודד בתחרויות איירונמן נוספות בזמן הקרוב, אבל בשנה הבאה, אני חוזר ומתייצב על קו המים של תחרות זו!
גם השוויצרי השני שהשתתף (שהופתע שעברתי אותו ברכיבה), הודיע שהוא חוזר בשנה הבאה "לסגור חשבון" עם התחרות

איזה כיף להיות אנחנו!
רן שילון