רן לוי: 70.3 איירונמן אנטוורפן

רן לוי, אנדיור

במקום שאין אנשים,
היה אתה (חצי) איש (ברזל)
פרקי אבות, גרסה שלא התקבלה

Antwerp IronMan 70.3 – התנסות ראשונה בברזל

בסופו של דבר זה נגמר. בערך שלוש מאות ושמונים דקות אחרי יריית הפתיחה אני נכנס, בפעם החמישית היום, לכיכר הגדולה של אנטוורפן. הפעם הזו, להבדיל מארבע הפעמים שלפניה, אני נכנס לנתיב השמאלי המוביל לשער הסיום. בפניה האחרונה מצטרפים אלי תומר וכפיר, דגל ישראל בידיהם, וביחד אנחנו חוצים את קו הסיום בזמן סופי של שש שעות, עשרים ושתים דקות וחמישים ושמונה שניות. סיימתי תחרות חצי איש ברזל ועכשיו, על פי הטענה המקובלת, אמורים חצי מגלאי המתכות לצפצף כשאני עובר דרכם…

"להגנתי" אני יכול לטעון שהרעיון לחצי איש ברזל לא היה רעיון שלי. למרות שבקבוצת endure בה אני מתאמן ובאתרי האינטרנט בהם אני גולש יש ענין רב בתחרויות "איש ברזל" – אני לא חשבתי שהמיומנות שלי בטריאתלון רלוונטית למרחקים הגדולים הללו. כשחווה אימנו נשאלה מדוע אכלה מפרי עץ הדעת היא טענה להגנתה "הנחש הישיאני ואוכל"; "הנחש" במקרה שלי היה רן שילון שהתקשר, פחות מ – 24 שעות אחרי המרתון האחרון שרצתי, והציע שהיעד הבא יהיה חצי איש ברזל. הוא הבטיח שניתן להתאמן לתחרות שכזו בלי לחרוג ממספר שעות האימון שהקדשתי לפני המרתון (טענה שגויה לאור העובדה שהוא הזחיל באופן קבוע את כמות שעות האימון שרשם לי) ושהתחרות היא חוויה גדולה (מה שהוכח כטענה נכונה). בקיצור – קיבלתי את עצתו, נרשמתי לתחרות ורק אז התחלתי לחשוב איך מתארגנים לכך….
החודשים שחלפו מינואר עברו באימונים המכוונים לתחרות שכזו. הרבה מאוד אימוני אפנים (על טריינר ובחוץ), אימוני שחיה וכמובן – לא מעט אימוני ריצה. גיליתי ששגרת אימונים זו דומה לכל שגרת אימונים – הבעיה המרכזית היא איזון האימונים עם שאר מטלות החיים; מרגע שאתה יוצא לאימון כבר ברור שהוא מאחריך וכי ניתן לסמן וי נוסף ביומן ואין הבדל גדול בין העיפות שאתה חש בסוף ריצה ארוכה ובין זו שאתה חש בסוף שחיה או רכיבה משמעותית.
מה שהסתבר כמשהו שונה בתכלית אלו המנהלות והלוגיסטיקה הכרוכות בתחרות שכזו. ראשית – המדובר בתחרות בחו"ל מה שחייב מציאת סידורי מגורים, טיסה, רכב וכד'. בחרנו בחבילה המבוססת על כפר נופש בדרום הולנד, 80 ק"מ מאנטוורפן והחלטנו שנגיע ביום שישי, נעשה את השבת בכפר ונצא מוקדם ביום ראשון למקום התחרות.
השלב הבא היה קבלת מייל הנחיות מהתחרות. הגיע מסמך בן חמישה עמודים הכולל הסברים על שקיות שמקבלים במשרד התחרות, על הצורך להניח את ציוד הריצה בשקית שחורה המסומנת במספר המשתתף (אותה יניחו המארגנים בנקודה המתאימה באתר ההחלפה), לסמן את מושב האופניים בסרט צהוב שגם הוא נושא את מספר המשתתף ועוד הנחיות שונות ומשונות. עברתי על המסמך הזה פעמים רבות ועדין לא היה לי ברור איזה פריט ציוד אמור להימצא באיזה מקום.
השלב האחרון, והמפחיד ביותר, בהכנות הלוגיסטיות לתחרות היה אריזת האופניים. בחנות בה רכשתי את האופניים שלי ראיתי שיש שירות השכרה למזוודות אופניים והחלטתי כבר אז להשתמש בשירות זה לקראת התחרות. בבואי להזמין את המזוודה ביקשתי גם שהם יפרקו לי את האופניים. הייתי בטוח שזה יהיה משחק ילדים – אחרי הכל המזוודה הזו נועדה לאופניים. הגעתי לחנות וביליתי שם שעתיים תמימות בהם שני אנשים מנסים, מתחבטים ובאופן כללי עובדים קשה מאוד ומפרקים את האופניים לחלקים שלא ברור היה לי שאוכל להרכיב מחדש בחו"ל. גם המזוודה התגלתה כמשהו גדול ומרשים יותר ממה שזכרתי…

ההכנות לתחרות נשלמו בתדרוך ארוך ומפורט מפי רן שילון. קיבלתי שם נזיפה על בחירתי באתר לינה השונה מאתר התחרות, הסברים על תזונה לפני, במהלך ואחרי התחרות, הכנה מנטלית – וכל מה שצריך כדי להיות מוכן לתחרות מעין זו. יצאתי מהתדריך הזה עם הרבה ידע – ועליה ניכרת במפלס ההתרגשות לקראת התחרות.
ביום שישי ה – 3/8 הערנו את הילדים ברבע לארבע בבוקר, נכנסנו לרכב העמוס לעייפה ויצאנו לדרכנו. להפתעתי – מסירת מזוודת האופניים עברה בצורה פשוטה וכך גם קבלתה באמסטרדם. הרכב השכור שלנו (מיניואן מדהים של ולוו) התאים להכנסת המזוודה שלנו ברמה של סנטימטר, כאילו תכננו אותו במיוחד בשבילנו. הגענו לכפר הנופש ללא בעיות מיוחדות, הרכבנו את האופניים כשאני מופתע מהצורה בה הכל מתחבר בלי בעיה ואפילו הספקתי לצאת לרכיבה בעיירה הסמוכה לפני כניסת השבת. הרבה שעות של דאגה בדבר שינוע האופניים והרכבתם התגלו כמיותרים להפליא.
עברנו סוף שבוע נינוח ונטול אירועים מיוחדים וביום ראשון בבוקר שוב השכמנו את הילדים (הפעם בשש), יצאנו בדרכנו לאנטוורפן ופחות או יותר פתחנו את משרדי המירוץ. שם קיבלנו את מעטפת הציוד, ארזנו את ציוד הריצה בשקית השחורה ומשכנו את המתנה למשתתפים (תיק גב ובתוכו אוסף שטויות שלא יאמן). לפני היציאה מהמתחם ציירו שני מתנדבים את מספר המשתתף שלי על הזרועות והלכנו לנקודת הזינוק שהיא גם נקודת ההחלפה לאופניים. הרכבנו מחדש את האופניים ואפילו ביצענו רכיבת מבחן קצרה לפני שהפקדנו אותן בנקודת ההחלפה.

מכאן זה משחק המתנה עד לתחילת התחרות. יש לנו עוד שעתיים "לשרוף" ואנחנו נוסעים לצד השני של הנחל על מנת לזהות את הנקודה בה מוריה אמורה להחנות את הרכב בהמתנה לסיום (בסופו של דבר היא לא תצליח להחנות שם כיוון שהכניסה לחניה תיסגר בגלל המירוץ…), לעשות סיבוב הכנה בנקודת ההחלפה אופניים – ריצה (כדי שלא אבזבז זמן בחיפוש אחר המקום שלי) ולתת קצת אוכל לילדים. עבר מספיק זמן – ואפשר לחזור לנקודת הזינוק ולהתחיל בהכנות: לבישת חליפת הטריאתלון, התמרחות בסיליקון וכניסה לחליפת השחיה ולכובע הים.

הזינוק מתוכנן לאחת עשרה לפני הצהרים. עשרים דקות לפני השעה היעודה אני נפרד ממוריה ומהילדים ומצטרף לאלף טריאתלטים בדרכם לחצי איש הברזל של אנטוורפן. ה – 999 האחרים לבושים בחליפות המעידות על ניסיון קודם ונראים די נינוחים. כולם סוגרים את חליפות השחיה שלהם (אני נדרש לסיוע מאתלט העומד מאחרי וער למאמצים הנואשים שלי לרכוס את החליפה) ומתחילים "להתבשל" בחום היום. בכלל מסתבר שחום הולך להיות הסיפור של היום – כבר עכשיו חם הרבה יותר ממה שצריך היה להיות.
עשר דקות לזינוק אנחנו מקבלים אישור להיכנס למים. האגם קריר ונעים מאוד. המים מתמלאים במאות אנשים השוחים במקום אחרי שורה של קיאקים המסמנת את "קו הזינוק". אני מנסה להתמקם דווקא בחלק האחורי של החבורה על מנת להימנע מהערבוביה הידועה של זינוקי טריאתלון. בחוץ הכרוז אומר משהו שאינו נשמע והקהל מתחיל להריע. עוד כמה שניות – ונשמעת ירית הזינוק. יוצאים לדרך.

המהומה ההתחלתית היא מה שסיפרו לי על הזינוקים – מאות אנשים שוחים אחד לתוך השני בסבך של ידים ורגליים בועטות. הנטיה הראשונית שלי היא לתת לגל האנשים לחלוף אבל אני מפתיע את עצמי ומנסה להתקדם בתוך הגל האנושי. נדחף על ידי כמה אנשים אני דוחף חזרה ומצליח להתקדם בתוך המהומה ואפילו לעשות תנועות שחיה.
כמה דקות אחר כך העסק נרגע ואני מוצא את עצמי בתוך חבורה של כמה שחיינים שתלוה אותי עוד כברת דרך לא מבוטלת. בזכות חליפת השחיה הגוף צף טוב על המים ואני מרגיש טוב מאוד עם השחיה – מצליח לשחות בתנועות ארוכות, לחשוב על סגנון, לנשום כמו שצריך ואפילו מרגיש שאני צובר מהירות. השחיה מתאפיינת גם בהרבה התנגשויות ביני ובין חבורת השחיינים שלצידי – פעם אני מוצא עצמי שוחה ושולח יד קדימה לבטנו של שחיין אחר ובפעם אחרת אני חוטף בעיטה בלסת משחיין ה"חותך" אותי (הכאב בלסת יתחיל להעסיק אותי איפשהו באמצע הרכיבה). ההתנגשויות הללו גורמות עצירה רגעית, הוצאת ראש מהמים כדי לקבל אוריינטציה – וממשיכים לשחות.
48 דקות אחרי הזינוק אני מנסה לטפס במדרגות היוצאות מן המים ומגלה שהרגליים רועדות וקצת בוגדות בי. בריצה הקצרה עד לאופניים אני מסתבך עם פתיחת רוכסן החליפה אבל מצליח בסופו של דבר לתפעל אותו תוך כדי ריצה מתנדנדת. מגיע לאופניים ומתחיל בהחלפה: מסתבך מאוד עם רגל שמאל שמסרבת לצאת מהחליפה, מכניס את החליפה ואת משקפי השחיה לשקית הכחולה (זו שסופקה ע"י הנהלת התחרות), גורב גרביים, נועל נעלי רכיבה, מכניס ג'לים וכדורי נורופן לכיסי החולצה, חוגר את חגורת המספר, לובש כפפות רכיבה, קסדה ומשקפי שמש – ומתחיל לרוץ עם האופניים ליציאה משטח ההחלפה. הרגליים עדין רועדות – אבל פחות. בסך הכל לקח משהו כמו חמש וחצי דקות לבצע את ההחלפה. על פי אתר התוצאות הרשמיות גיליתי שהשחיה אינה המקצוע החלש ביותר שלי (אני במקום ה – 702 בתוצאת השחיה) אלא ההחלפה לאופניים (מהירות ההחלפה שלי היתה ה – 712 בטיבה).
ביציאה משטח ההחלפה מחכה המשפחה עם דגלים ושלטים. הרגשה טובה.

עוד כמה רוכבי אופניים לצידי אבל בגדול עושה רושם שרוב המתחרים כבר מזמן עזבו את המקום. קצת אחרי תחילת הרכיבה יש כמה פניות של תשעים מעלות שמחייבות האטה ואחריהן אנחנו מוצאים עצמנו במנהרה שמתחת לנהר ה – schelde. חוויה מיוחדת של רכיבה במנהרה – מעט מאוד תאורה, אין התנגדות רוח ואנחנו בקלות מפתחים מהירות. ביציאה מהמנהרה פונים צפונה לתוך איזור התעשיה והנמל של אנטוורפן. רכיבה שגרתית, מהירות טובה ובגדול הרגשה טובה. חושב כל הזמן על האמירה של רן שילון לפיה ברגעים הקשים הוא מקפיד לחשוב על כך שבסך הכל הוא עוסק במשהו שהוא אוהב. בינתיים –הרגעים אינם קשים ולכן אין בעיות.
אחרי כ – 15 ק"מ מגיעים לנקודת המזון הראשונה. נקודה שכזו היא אוסף אנשים, במרחק כמה מטרים זה מזה, שכל אחד מהם מחזיק פריט מזון או משקה אותו הרוכבים "חוטפים" מידיהם תוך כדי רכיבה. מהירות הרכיבה אמנם איטית יותר מהמהירות המירבית אך עדין המדובר במבצע לא פשוט מבחינתי. היעד שלי בכל תחנה כזו הוא לאסוף בקבוק שתיה וחצי בננה (התחנה מכילה גם משקאות וחטיפי אנרגיה). אני אוסף בקבוק, מגלה ששכחתי לזרוק את הבקבוק המקורי שלי על מנת לפנות לו מקום ולפני שאני מספיק להתארגן אני מגיע לבחורה עם הבננות. "חוטף" חצי בננה ומנסה להמשיך ולהחזיק את הכידון ביד אחת, את הבננה ביד השניה ואת הבקבוק החדש מתחת לבית השחי… עוד כמה עשרות מטרים של נהיגה די מסוכנת עד שאני מעיף לצדי הדרך את הבקבוק המקורי שלי, ממקם את הבקבוק החדש במנשא המיועד לכך ומתפנה לקלף את הבננה. בהמשך אתייחס יותר ברצינות לשלטים המתריעים על קרבה לתחנת מזון.

מבנה מסלול הרכיבה בתחרות הזו הוא 20 ק"מ מנקודת היציאה ועד לתחילתה של לולאה בת 25 ק"מ אותה נבצע פעמיים. בסיום המעבר השני – נרכב 20 ק"מ חזרה לעיר. אני מגיע לתחילת הלולאה בדיוק בזמן בו המוביל בתחרות מסיים את הסיבוב הראשון ומתחיל בשני. תזמון זה מביא לי כמה רגעי תהילה כשאני רוכב לצד אופנועי הטלביזיה המצלמים את התקדמותו ומעלי מטרטר מסוק של צלמים נוספים. הסיבוב הראשון שלי יתאפיין כולו בכך שמדי פעם יגיח מאחרי אחד הרוכבים המהירים, על אופני ה – Time Trial והקסדות המיוחדות שלהם, ובאוושת רוח יעקוף אותי בסערה. המסלול עצמו בקטע הזה פשוט יפהפה. אנחנו רוכבים באיזור חקלאי בין כפרים ציוריים. בכל כפר כזה יושבים התושבים בחוץ ומתבוננים בנו – חלקם מריעים וחלקם פשוט מבלים צהרי יום א' בשמש הקיצית כשאנחנו משמשים להם נוף מתחלף. אני מקפיד לשתות הרבה, לאכול ג'ל אנרגיה כל חצי שעה ומצליח לאסוף שתיה ומזון גם בתחנה הממוקמת באמצע הסיבוב הזה. גם מבחינת הרכיבה ההרגשה טובה – אני שומר מהירות מעל 30 קמ"ש, לא עייף מדי ומתחיל לפנטז על תוצאה של שש שעות.
באיזשהו שלב נכנסים לכפר בו במקום אספלט אנחנו רוכבים על אבנים. האופניים, נטולות לחלוטין שיכוך, ממש מרטטות בידיים והגוף כולו מקפץ בחוסר נוחות. כשזה נגמר אני חושב על כך שיש סיבוב נוסף…
הקילומטרים האחרונים של הסיבוב הראשון מתחילים לאותת עייפות. עליה קלה המלווה ברוח נגדית מורידה את מהירות הרכיבה שלי ומעלה את הדופק. אני מתחיל להרגיש את כפות הרגליים – רגל ימין "סתם" נרדמת אבל כף הרגל השמאלית מתחילה לכאוב. אני מכיר את הכאבים הללו כשאני רץ אבל הם די חדשים ברכיבה.
שילוט על צד הדרך מראה חץ ישר בכיוון הסיום ופניה שמאלית לאלה ש"חייבים" סיבוב נוסף. אני פונה שמאלה ומתחיל את ההקפה הבאה. ההתחלה בסדר אבל המהירות בערך ב – 5 קמ"ש נמוכה יותר מהסיבוב הקודם. אני מבין שבסיבוב הזה כל אלה שרוכבים איתי הם רוכבים מהליגה שלי (אין כאלה שמשיגים אותי בסיבוב שלם) ומתעודד מכך שאני עוקף כמה מהם. הנופים מוכרים מהסיבוב הקודם למרות שחלק מהאנשים כבר נטשו את עמדות התצפית שלהם ועברו מן הסתם לשנת צהרים בביתם הממוזג. אני שם לב לחום המעיק בעיקר בשלבים בהם אנחנו יוצאים מקטע מוצל אל השמש הקופחת.
הזמן עובר. אני מגיע לשלט המציין 70 ק"מ לרכיבה ומבין שאם אצליח לשמור על 30 קמ"ש אסיים את השחיה והרכיבה בארבע שעות ואז יש סיכוי לריצה של שעתיים ולזמן הקסם של שש שעות. הבעיה שבשלב הזה 30 קמ"ש היא כבר מהירות לא ריאלית. אני רוכב נגד הרוח, נגד העליות, נגד השמש ובעיקר נגד הכאבים בכף הרגל השמאלית.
קצת אחרי שלט המרחק מגיעים לנקודת סיום ההקפה. הפעם אני ממשיך ישר – לכיוון אנטוורפן. אני בערך חצי שעה לפני סיום הרכיבה ולכן את הג'ל הבא שלי אני אוכל, על פי התוכנית, יחד עם שני כדורי נורופן שנועדו לעמעם את הכאב בשלב הריצה. אני תופס הרבה מאוחר מדי שיכולתי לקחת אותם לפני שעה שכן הכאב שהם נועדו למנוע הצטרף אלי כבר מזמן.
אני רוכב באיזור הנמל של אנטוורפן לגמרי לבד. הרוכבים שעקפתי נעלמו הרחק מאחרי והרוכב שלפני רחוק מאוד ומדי פעם נעלם מן העין באחד העיקולים. הסדרנים כבר לא מצביעים על הכיוון הרצוי בצמתים השונות ואני מחפש ומוצא את שלטי ההכוונה.
בתוך העיר אני רוכב ברחובות ראשיים ומוצא הנאה רבה בכך שבכל צומת יש כמה שוטרים שעוצרים את התנועה הסואנת (רכבים, חשמליות, אופניים ואנשים) כשהם רואים אותי מתקרב. אני חושב שכך מרגיש נשיא מדינה כשהוא נוסע בעיר.
עוד סיבוב, עוד קטע כביש שמורכב מאבנים ומקפיץ את האופניים – ואני מגיע לאיזור ההחלפה לריצה. אני יורד מהאופניים לפני הקו המחייב זאת והרגליים כמעט קורסות ומסרבות לעבור להליכה. אנחנו נלחמים קצת ומתקדמים בכיוון הנקודה בה אני אמור להפקיד את האופניים ולאסוף את ציוד הריצה. בזכות ההנחיות של רן שילון סימנתי לעצמי בבוקר דגל אדום הנמצא בסוף השורה אליה אני אמור להגיע – והוא אכן שם ולידו גם המספר 492 ו… הפלא ופלא – גם השקית השחורה אותה הפקדתי לפני אינסוף זמן במשרדי התחרות ובה נעלי הריצה, כובע ועוד כמה ג'לים. אני מחליף נעליים, ממיר קסדה בכובע, גומר את המים בבקבוק שנשאר באופניים – ויוצא לריצה. שעון הזמן בשער היציאה מאיזור ההחלפה מראה על ארבע שעות ותשע דקות מתחילת התחרות.
הריצה היא ארבעה סיבובים של חמישה ק"מ ואח"כ עוד קצת. בכל סיבוב עוברים דרך הכיכר בה ממוקם קו הסיום – אבל בסיבובים הראשונים לוקחים מסלול ימני שמקיף את הכיכר ויוצא להמשך הדרך. משמאלך אתה רואה מתחרים שכבר סיימו את הסיוט…
כשאני יוצא לריצה הכביש מלא רצים – כל אחד מהם בשלב אחר של הריצה. אני מבחין שחלק מהרצים עברו להליכה, מבין שזה קרה להם בשלב מאוחר (חושב שהם כבר בהקפה האחרונה) ומקווה שאצליח להימנע מכך. אני עובר את הקילומטר הראשון ומתחיל לסבול באופן בולט מהחום. היה חם גם ברכיבה אבל זרימת האויר גרמה לתחושה נסבלת; בריצה אין את התחושה הזו, אין רוח בין המבנים הגבוהים במרכז אנטוורפן – ורק השמש קופחת מעל. אני שורד את הקילומטר הזה, נכנס להקפה ראשונה של הכיכר, מתאכזב מכך שאני לא מוצא בקהל את מוריה והילדים, יוצא משם ו… עובר להליכה. הרגלים פשוט אינן מוכנות להמשיך ולרוץ. אני הולך ורץ לחלופין את מה שנותר מה"הלוך" של הסיבוב הראשון, מסתובב על השטיח האלקטרוני המצפצף לאות שקלט את הצ'יפ שעל רגלי, ומנסה לרוץ את ה"חזור". בניגוד להבטחות – אין תחנת מים בצד הזה של המסלול ואני מרגיש מיובש לגמרי ומצליח רק לעשות משהו שבין ריצת זחילה ובין הליכה עד לסוף ההקפה הראשונה. בנקודת הסיום יש תחנה המחלקת ספוגים ואני אוסף שנים כאלה לקרר את הגוף, שתי כוסות מים לשתיה ורבע תפוז לתדלוק. בכיס האחורי של החולצה יש לי שלושה ג'לים שאני אמור לקחת כל חצי שעה אבל אני שוכח מהם עד סוף המירוץ. אחרי תחנת החלוקה יש בחור עם זרנוק ענק שמשפריץ מים קרים על הרצים. אני מתעכב שניה בזרם, מרגיש קצת הקלה וממשיך. קצת אחריו שני סדרנים המעניקים גומיה לכל מי שעובר דרכם כדי לציין סיום של הקפה. אני חושב איך הנהלת התחרות יודעת שאנשים לא מרמים ומביאים גומיות מהבית ואז אני מבין שהגומיות לא נועדו להוכיח להנהלה שביצעת את כל הסיבובים שלך (הצ'יפים האלקטרוניים והשטיחונים בשני צדי ההקפה הם שעושים זאת) – הם באים לאפשר לרצים, הנמצאים ברמת פעילות מוחית בסיסית ביותר, לזכור כמה סיבובים הם ביצעו ולדעת מתי להיכנס לנתיב הסיום בכיכר. קצת אחרי הבחורים הללו יש ארבעה שלטים שעל כל אחד מהם כתוב מספר – 5 ק"מ, 10 ק"מ, 15 ק"מ ו – 20 ק"מ. אני גמרתי כבר את כל הכוחות שלי ובעצם הצדקתי רק את המספר הראשון.

בשלב זה ברור לי לחלוטין שאני לא מסיים את המירוץ ואני מריץ בראש תרחישים איך אני מסביר את האותיות DNF (Did Not Finish) לכל מכרי. אני מחליט להמשיך במירוץ עד שיהיה לי הסבר טוב למה הפסקתי. בשלב זה – לרוץ קילומטר אחד ברצף. אני מתחיל לרוץ וסופר 400 צעדים שזה בערך קילומטר. יוצא שזה נגמר בערך בכיכר – ואני עושה סיבוב נוסף ושוב מתאכזב מכך שהמשפחה איננה שם. יוצא מהכיכר ומחליט לרוץ קילומטר נוסף ואז לתת לעצמי חצי קילומטר הליכה. זה מצליח ואני עובר לעוד קטע ריצה ועוד קטע הליכה. בצורה זו – עד תחנת השתיה, עוד ספוגים עם מים, עוד כוסות לשתיה, עוד תפוזים, זרנוק מים – ועוד גומיה על הזרוע. אני ניצב מול שלטי המספרים כשעברתי קצת פחות מחצי המרחק. נדמה לי שאת הסיבוב האחרון עברתי במשהו כמו ארבעים וחמש דקות (בפועל זה כנראה היה כ – 32 דקות) ואני מחשב שאם זה המצב – אני מצליח איכשהו לסיים את התחרות בקצת יותר משבע שעות. זה לפחות טוב יותר מלפרוש ואני מחליט להמשיך באסטרטגיה של ריצה עם ספירת צעדים ואח"כ פיצוי בצורה של הליכה קצרה. אני מאפס את השעון כדי למדוד זמן לסיבוב הבא.
עוד סיבוב בכיכר ושוב אכזבה מכך שהמשפחה איננה. מסתבר שהם דווקא שם והצילום הזה מגלה שהם אפילו עושים מאמצים למשוך את תשומת הלב שלי (היד של מוריה המסתירה חצי תמונה מעידה על כך) אבל אני מחפש דווקא בצד השני. עוד אפשר לראות את הגומיות על הזרוע ואת הספוגים שאני שומר (אחד ביד ואחד בכתפיית החולצה) לצד ה"יבש" של הסיבוב.

סיבוב נוסף חוזר על אותה תוכנית ריצה הליכה אבל הפעם אני מנסה לרוץ על המדרכה מחוץ למסלול כי יש שם קצת צל. אותה פעילות בתחנת השתיה, אותו זרנוק מים (הגרביים שלי כבר ספוגות ובסוף הריצה תתגלה שם יבלת מרשימה), עוד גומיה ואני מסיים סיבוב ב – 32 דקות. ברור לי שלא מסיימים בשבע שעות אבל אני לא מצליח לחשב כמה זמן לוקחות ארבע הקפות אם כל אחת לוקחת 32 דקות. מחליט לחכות לסיום ולראות. מדדה לכיכר והפעם – אני מזהה את המשפחה בקהל !

הרגשה טובה לראות את החבר'ה ולדעת שהם יהיו שם בסיבוב הבא כשאני מגיע לגמר. נשאר רק לסיים את הסיבוב הזה… הכביש כבר די ריק כיוון שרוב הרצים סיימו את התחרות. רבים מהם הולכים בצידי הדרך עם המדליות לצווארם, חלקם יושבים בבתי קפה שאנחנו חולפים לידם. כשאני חולף בפעם האחרונה את נקודת הסיבוב אני שמח לראות שיש כמה רצים שיוצאים מהכיכר רק עכשיו – מה שאומר שאני לא אחרון.

ממשיך מכוח האינרציה, עובר שוב את תחנת המזון ולוקח תפוז למרות שברור לי שהוא כבר לא משפיע על התחרות הזו. ממשיך עד הכיכר. ברוב התחרויות המחשבה על קו הזינוק המתקרב נותנת זריקת אנרגיה אבל פה אפילו הכניסה לכיכר לא מצליחה להוציא אותי מריצת הזחילה שלי. בסופו של דבר מגיע לשלט המצביע על כניסה לאיזור הגמר ומצליח לסיים. בבדיקת תוצאות התחרות מסתבר שאחרי הכל הריצה, אפילו הריצה האומללה הזו, היא עדין המקצוע החזק שלי. את השחיה סיימתי במקום ה – 702, את הרכיבה במקום ה – 663 ואת הריצה במקום ה – 511.
את תחרות חצי איש הברזל של אנטוורפן לשנת 2007 התחילו 763 אתלטים וסיימו 647. מתוכם אני סיימתי במקום ה – 597 בדירוג הכללי ומקום 110 בקבוצת הגיל שלי (40 – 44) בזמן סופי של 6:22:58 שעות. על המדליה שקיבלתי בסיום כתוב Antwerp IronMan 70.3 Finisher והתואר "מסיים" בהחלט עושה לי משהו.
הגוף כואב עכשיו מכדי לתכנן משהו חדש אבל הראש אומר שמתישהו צריך לגמור חצי איש ברזל בלי לעבור להליכה.