בשתי הריצות הארוכות האחרונות שלי התרסקתי, עובדה.
באולטרה מרתון קיבלתי אלרגיה (מי צריך את כל התפרחת הטבעית הזו, מה אני, שפן סלעים?) ובמרתון תל אביב סתם קיבלתי התקף חרדה החל מהקילומטר הראשון. אז מה?

בדרך כלל כותבים פה אנשים שהצליחו לעשות משהו ייחודי או ראשוני. ובכן חברים, לפעמים "כישלון" הוא הצלחה. אבל רגע, בואו נחזור כמעט שנה אחורה. בשנת 2008 החלטתי לקחת על עצמי שתי מטרות: טריאתלון אולימפי ומירוץ מרתון. ביוני 2008 עשיתי טריאתלון אולימפי. רק. עכשיו אני טריאתלט אולימפי לשעבר…(נראה, אולי נחזור)

במסגרת אימוניי למרתון, החליט רן שילון להפגין TOUGH LOVE ולהשאיר אותי במעבה יער בן שמן, לבדי. כשסוף סוף חזרתי לנקודת ההתחלה, מגיח מהשיחים אדום ורועד מעצבים, שאל אותי ידידי צחי (רוח) "מה אתה, כיפה אדומה? נאבדת ביער?"

כיפה אדומה
בשביל מה יש חברים, לא?!
מאז אומץ השם ע"י גוון בחום רב. מובן שלאחר אין סוף ריצות עם מיכל ביער בן שמן, שנינו יכולים להיות מדריכי ידיעת הארץ, אך השם דבק.

את המרתון הראשון שלי החלטתי לעשות בברלין. למה?
40,000!!! משתתפים, מרתון מדהים וגם רגע של רצינו:. כבן דור שני לניצולי שואה חשבתי שמה יותר טוב מאשר להניף ידיים בהתרסה אל מול שער ברנדנבורג.
יום לפני המרתון התבשרנו שחמי נפטר, החלטתי לרוץ למרות זאת וסיימתי בהתרגשות מרתון ראשון.

השנה החלטתי לעבור רק לריצה, וכתל אביבי חשבתי שמה טבעי ונכון לי יותר ממרתון ת"א? הכרתי כל ס"מ במסלול, כל שינוי זווית וכל שיח, היכן ניתן לשתות, איפה יש שירותים, הכל, מה גם שהמרתון עבר ליד ביתי 4 פעמים.

ביום המרתון התרסקתי אבל לא ויתרתי, החלטתי לסיים את המרתון בריצה וכך היה.
שנה לא פשוטה עברתי, אבל זכיתי במספר תובנות:
אני לא סתם מרתוניסט, אני מרתוניסיט מנוסה.
אני טריאתלט אולימפי!
יש ימים שלא יעזור כלום, אני עף, במיוחד אם זה באצטדיון, ויש ימים שלא יעזור כלום, לא זז, אז מה!
גם פרה רזה היא לא איילה. בכל זאת אני שוקל מעל 100 קילו…..בלי נעליים.
בעולם מושלם, בתחרות שלשות נהיה ארבעה: ניר ישחה, צחי ירכוב, זוהר ירוץ, ואני אעמיס את הפחמימות לפני התחרות ואשלים קלוריות אחריה. מישהו הרי חייב להקריב למען הקבוצה.
צודקים אלו שאומרים שהרוב בראש והיתר בראש.

יש שפה חדשה שמכונה אנדיוריזם, ולהלן מספר דוגמאות ותרגומים בגוף הטקסט:

טייפר: תקופה בה מתאמן, גם אם הוא גבר, נמצא בנידה, ויש אישור מהמאמן לנוח יומיים בשנה. כעיקרון, מילה גסה.

משפר מהירות: לא התחייבתי לתחרות כלשהיא ואולי כשאהיה רציני, אתחייב. גבולי.

כשאתה נשאל "מה, אתה לא עושה מרתון/ 80ק"מ/ 160ק"מ/ איש ברזל וכדומה'" עליך להרגיש אי נעימות קשה. חשוב טוב לפני שאתה עונה. אסור לך לענות בתגובה "אני משפר מהירות". ראה הוזהרת.

קצב 10: אם חשבת, בטעות, כי זה הקצב שבו תרוץ ריצת 10 ק"מ, הרי שזו טעות. הכוונה היא לקצב שבו עלייך להתחיל ואח"כ להגביר ולהגביר.

מה יהיה כשתתחיל לרוץ באמת?! בדרך כלל מהווה משפט המשך למשפט הקודם. שימו לב, זו לא באמת שאלה, היות ואם אתה יכול לדבר סימן שאתה יכול להגביר. אם עשית טעות וענית, זו התגובה שתקבל.

קצב רגליים: הקצב בו היית צריך להניע את רגלייך ומובן שלא עשית ועל כן זו הסיבה לכל המשפטים לעיל.
המשפט יכול להיות מחוזק בצירוף טוב שהופעת, שכל מטרתו לחדד לך את הכוונה. מובן שהמילה "טוב" מופיעה לא במשמעות המקורית שלה. (מתאים הן לרכיבה והן לריצה)

טייפר up: אתה לא חושב שהגיע הזמן להפסיק להתפנק ולחזור להתאמן. ברצינות, פינוקי.

קוצר נשימה/קושי: אם אתה לא סובל מהתסמינים הללו סימן שאתה לא באמת מתאמן. זהו השלב שבו מתחיל האימון וסימן בדוק שעלייך להגביר.

שמשון, לטרון, נס הרים ועוד: לא מדובר בטיול של החברה להגנת הטבע אלא במקומות שבהם עלייך להתחיל לטפס ולטפס ולטפס ולא לחשוב שבאת להתפנק בבר בהר…

שעון דופק/ מד מהירות: מכשיר עתיק שתפקידו להזהיר אותך מפני קצב מאמץ מוגבר ועל ידי כך משמש כמו סוכן אוייב להגבלת מהירות או מאמץ, בעיקר אם מצפצף באמצע אימון.

כמה עשית?! שאלה של מתאמנים אחרים לגבי תוצאות תחרות (המאמן יודע ובד"כ גם הם יודעים). ההמשך הוא מבט מזלזל או מבט נפגע. הכל תלוי בתוצאה. שים לב, שאלה מכשילה.

מה היית רוצה לעשות עכשיו? שאלה רטורית של המאמן. אין הכוונה לפנטזיה שכוללת חוף ים, דרינק וסיגר. הכוונה היא מה המאמן רוצה שתעשה עכשיו.

אוכל=דלק: הכוונה לדלק נקי, לא לשווראמה, עוגות וכדומה, אלא לאנרגיה נקייה לתחרות, כמו חיטה מלאה וכו'

פרינגלס והמבורגר: כעיקרון, שיא ההדוניזם האנושי מגיע לך רק מייד אחרי שסיימת תחרות משמעותית. שים לב, לא מדובר בתחרות 10 או טריאתלון ספרינט, הכוונה ל-30 ק"מ ומעלה.

לאחר שהבנת את מושגי היסוד, אם בשיחה עם המאמן הוא הסכים, מהר, באופן יחסי לתוכנית שלך לגבי תחרות או קצב, הרי שכמו במו"מ, בחרת יעד קל מדי שיהווה את הבסיס ליעד האמיתי שלך.

אם המאמן אומר לך בטוב שלדעתו אתה יכול לבצע תחרות או לרוץ בקצב מסויים, עלייך להיזהר, כיוון שאתה הולך לקבל יעד הרבה הרבה יותר קשה.

כולנו מבוגרים, כולנו חכמים, אף אחד לא מכריח אותנו לעשות דבר, אנחנו אפילו משלמים על זה, ועל כן זו הגדולה. כשאנו מודרכים אנחנו אחרים, אם זה לא היה כך, לא היינו ממשיכים להתמודד עם הקושי היומיומי.

אנחנו שרוטים ואנחנו גאים בכך.

בכל זאת תודות: לגוון המדהים שליווה אותי כל הדרך, ובמיוחד בהתרסקות במרתון ת"א.
למיכל ומאיה המלאכיות שליוו אותי במרתון ת"א ובכלל.
לצחי רוח, נתחשבן בתחרויות הבאות.
לכל קבוצת הבנות המדהימות באנדיור, שאני גאה להיות חלק ממנה, שלפני האימונים, אחריהם ובמהלכם, וכמובן במהלך התחרויות, מעודדות ותומכות.
לכל מתאמני אנדיור תודה על התמיכה והעידוד ולשאר הצוות, פשוט תודה ענקית.

רן גבריאלי, אנדיור