הריצה באפולוניה הייתה הריצה המסכמת לקראת המרתון הראשון והריצה הראשונה לקראת המרתון השני. פעמיים זכיתי לרוץ שם בקיץ, כאשר החוף המה בנופשים, השמש חיממה והמים היו כחולים ורגועים, מנוקדים בראשי הרוחצים ובשלל צבעים של כובעי שחייה.
הפעם, בריצה שעתידה הייתה להיערך בשלהי פברואר ידעתי שאזכה לנוף אחר. ואכן, אחרי חצי שנה של מגורים בעיר נטולת חוף שמתי פעמי בהתרגשות רבה לחוף השרון. מביתי אשר בקריית יובל יצאתי הרבה לפני קרן שמש ראשונה, ערפל כבד מקשה על הדרך, ברד, גשם חזק ותחושה כללית של סוף העולם. עם ההתקדמות בדרך השתפר מזג האוויר ואפילו השמש הראתה סימנים ראשונים של זריחה. כשיצאתי מהמכונית, במגרש החניה לא היה זה ריח הגשם אשר היכה באפי אלא ריח חזק של ים, ריח אותו לא פגשתי קרוב לחצי שנה. מחכה לחברי לקבוצה רצתי בהתרגשות לחוף, מחכה לראות מה השתנה (וגם לחפש שירותים אחרי הנסיעה הארוכה), אך להפתעתי לא היה זה החוף אותו זכרתי. שלד התפאורה נותר זהה אך נדמה היה שמישהו החליף את הבדים ואת התאורה. השמש החמה אותה זכרתי, החוף המלא ברוחצים, כל אלה נעלמו כלא היו. במקומם פגשתי במגרש חניה שומם ומלוכלך, המוביל לחוף עזוב ועצוב, חוף מוכה סערה.
פגשתי את שותפי לריצה וירדנו לחוף, הכנות אחרונות לקראת הריצה ותיאום זמנים. לא הבאתי איתי שעון מהבית כי לא ראיתי בכך צורך – בריצת חוויה קבוצתית במילא זה המאמן שאחראי על הקצב ועל אורך הריצה, ולמי בכלל אכפת כמה קילומטרים רצתי? באתי בשביל ליהנות. כמו ילדה קטנה שלא יודעת לדחות סיפוקים רצתי לתוך המים. הים היה סוער, השמים אפורים, כל המסביב זועק "חורף" אבל הזיכרון של הריצות ההן שלח אותי להרטיב את הרגליים. בריצות מהסוג הזה במוקדם או במאוחר נרטבים, אז עדיף "במוקדם" (חוץ מזה שריצה ברגליים רטובות היא אחת ההנאות הגדולות שלי, סוג של מרד נעורים פרטי).
התחלנו לרוץ צפונה ואני הרגשתי כמו אורחת בציור של טרנר. ים סוער, שמים אפורים, אך אין גשם והטמפרטורות חמימות. ממש "להיות בלי להרגיש עם" – להרגיש בלב הסערה אך לדעת שאנחנו בטוחים. איזו דרך נפלאה לפתוח את הבוקר.
roni

Joseph Mallord William Turner “Slave Ship” 1840

היופי של ים סוער הוא משהו שהתחלתי להנות ממנו בשנים האחרונות. כילדה היה לי קל לשמוח עם טבע חורפי ירוק, מפרחים בשלל צבעים ומטריות נפלאה של גשם ליל אמש. בניגוד להם יופי של סערה, ביחד עם יופי המדבר, היו שני צבעים אחרים של יופי שלא יכולתי להתמודד אתם. אומרים על המדבר שהוא זכוכית מגדלת של רגשות. אומרים זאת גם על ירושלים וניתן להשליך זאת גם על ים סוער. בניגוד ליופי הירוק "הפשוט" עם פלטת צבעים בחום בינוני, האסתטיקה הצבעונית של הסערה עם העומק של גווני האפור ושלל הצבעים הקרים ככחול וסגול יוצרים אופק מתכתי ובכך מקשים על המתבונן.
כשהגענו לעלייה של אפולוניה, זאת שנהגנו לעשות עליה חזרות, מעט התעצבתי לעזוב את החוף. מה הטעם בריצה "סתמית" בשטח? חשבתי לעצמי; מאחר ששותפי לריצה מכיר את האיזור החלטתי ללכת בעקבותיו, אין דרך טובה מזאת להכיר חלקים יפים שלא ידעתי על קיומם.
התחלנו לרוץ בשבילים מלאי שלוליות, לפעמים מנסים לעקוף מסביב ולפעמים נכנסים "בלית ברירה" (ועם חיוך של ילדים שובבים) עם המים עד הברכיים. השדות מסביב פורחים וחיבתי לעצמים החורגים מגדלם הסטנדרטי באה על סיפוקה עם פריחה שמגיעה עד המתניים. נזכרתי בציור שהיה תלוי מעל מיטתי בשנות ילדותי – "שדה כלניות" של מונה.

roni a

Claude Monet. Red Poppies at Argenteuil. 1873

מונה האמפרסיוניסט הושפע מהמצאת המצלמה ומהתמורות שחלו בהתפתחותה, והבדיל את עצמו מהציור הריאליסטי תוך מתן דגש לתפיסת האור בציוריו. בציור בו נזכרתי אין דגש רק על האור אלא גם על הרגע החולף, ולא במשמעותו הפואטית אלא בתנועה הממשית – תנועת האם והבת ההולכות במורד הגבעה, הצופה מלווה אותן מראשית הליכתן עד לסופה, עוד רגע ילכו מחוץ לציור.
המשכנו לטייל בשבילים ולהנות מאתנחתא בנוף בצורת "הנוף הירוק" והקל לעיכול, ומשם לארסוף, מהציור המודרני לארכיטקטורה המודרנית, עם בתים שמזכירים כמה מיצירותיו של לה-קורביזייה.
ארכיטקטורה לא ממש עניינה אותי אבל לה-קורביזייה כן, תפיסתו המתמטית והשימוש בחתך הזהב לקביעת הפורפורציות של המבנים שיצר, המודעות לחלל והשימוש בחומרים מודרניים הפכו אותו לאחד הארכיטקטים המעניינים. האם עניין זה ראוי שיימצא ממש על החוף – זאת כבר שאלה אחרת.
לאחר הריצה באתרי הבנייה ובין הבתים שבנייתם נסתיימה חזרנו לשבילים. רגע לפני שנפתח צעדים לקראת החזרה למגרש החניה עצרנו למבט אחרון על הנוף (ולג'ל), מבט פנורמי על השדות, החוף, ובתי המגורים שבאופק.
טפטוף קל החל, למספר רגעים בלבד, ולרגע ניתן היה לשכוח שאנחנו נמצאים על גבעה בלב השדות. אם הייתי שם לבד אולי הייתי פורסת ידי לצדדים וזועקת (בלב, שלא ישמעו) שאני מלכת העולם.
פעם חשבתי שמעטות הריצות שאקח איתי הלאה, אלה שיש להן ערך מוסף מעבר לאימון עצמו, אולם בשנה האחרונה כאשר כמעט בכל סוף שבוע אני זוכה לריצה מיוחדת שכזו אני מבינה שטעיתי. אז נכון, כשרצים בטבע ובנוף נפלא שכזה לא קשה לראות את הערך המוסף, אבל גם כשכבר חזרתי לריצות מסביב לשכונה בגשם ובחושך משהו מהריצות האלה נשאר איתי. אולי אלה המטרות, החברה, המסלולים, ואולי זוהי הבגרות שגורמת לי להעריך מחדש כל ריצה ולשמוח על הזמן שבו אני רצה, כי אין מגרש מפלצות טוב ממנה, מהריצה – בלי דאגות, בלי כאבים, חופשיה.

————————————————–

מאת: רוני ארבל