|
אני לא צריכה לספר על אנני, על הנחישות ועל כח הרצון הבלתי מנוצחים שלה. אנני הציבה לעצמה מטרה, מרתון טבריה – חמש שנים אחרי המרתון הראשון בו נפצעה. היה פיזיוטרפיסט שהבטיח לה שהיא תוכל לחזור למרתון והיא חיכתה בסבלנות, עבדה יפה, נשמעה למאמנים והיום הזה הגיע. הוא הגיע אחרי אימונים ארוכים ולא פשוטים ובשלושת הימים האחרונים, היא הייתה חולה והתעלמה מכך. "אני רק צרודה. הגוף חזק, אני לא חולה". טוב, על מי היא עובדת? אבל אפשר להבין. אנני ביקשה ממני ללוות אותה במרתון, את עשרת הק"מ האחרונים, בריצה. התעוררנו לבוקר קפוא של מרתון. בטוח יגידו שזקני טבריה לא זוכרים קור כזה בחמישים השנים האחרונות. היה קר, נורא קר והיה מאוד מרגש. עמדנו עם המתחרים לצד קו הזינוק, התחבקנו והתרגשנועד דמעות. והם יצאו לדרך. את פמליית הליווי המלכותית של אנני, הובילה ליהי, וגם, נסעה כל הדרך מהמרכז, יעל אחות של אנני ואנוכי. יעל ואני עמדנו ליד קיבוץ דגניה וחיכינו. גם לחכות ולעודד את הרצים שמגיעים אחרי שלושים ק"מ זו חוויה. אנשים מכונסים בעצמם, בסבל שלהם, ורצים, מונעים בכוח הראש בלבד וממשיכים. להסיר את הכובע. ואז היא הגיעה, המלכה שלנו, בראש אדום לוהט, התקרבה אלינו- איזו התרגשות!! ועכשיו לחוויית הליווי המדהימה, זה התנהל ככה – ליהי בראש, בשלווה מדהימה ומרגיעה, עודדה, תמכה, הציעה לספור עמודים, צעדים, לרוץ עוד קצת, עד העמוד, עד השלט, ראתה מרחוק את השלטים שמציינים את מספרי הק"מ, הבינה את הכאב. עם ליווי כמו שלה אי אפשר להפסיק, פשוט לא נעים. יעל, אחות של אנני, דאגה מאוד. כשאנני אמרה שהיא רוצה להפסיק ולא לסיים, אז היא אמרה: אז תפסיקי, ואמרה שאם כואב, למה להמשיך. אבל יאמר לזכותה שתוך כמה שניות היא הבינה שאת תפקיד האחות הדואגת היא משאירה בבית והשאירה לנו את העבודה. ואנ,- שהייתי "הברברית" יותר בליווי ולא הפסקתי לדבר, לעודד, לצעוק (במקומה, כי היא התביישה), לתת יד, כתף ולהעריץ, פשוט להעריץ את החברה המדהימה הזו שלי, שנלחמה כמו לביאה, להמשיך, ולהמשיך, גם כשהכל כאב לה, גם כשהרגישה ממש רע, גם כשהיה ברור שהיא רצה "על כלום", רק על הראש. עוד צעד ועוד אחד, עוד שלט ועוד אחד, ונכנסנו לטבריה. שם חיכו לה חברים מוכרים, עודדו אותה. את שלט 40 ק"מ אני לא אשכח ואח"כ, הלך והתקרב שער הסיום והיא, כמו מלכה אמיתית, הרימה רגליים ורצה ואנחנו צעקנו וצרחנו אחריה והיא רצה ורצה וחצתה!!!!
החיבוק הענק בסיום, של כולם, והדמעות. אנני עשתה את זה, סיימה את מרתון טבריה בענק!!!! ולכל רצי המרתון שחלפו על פני: שירלי המדהימה, שחייכה בנחישות והעבירה לי חולצה ארוכה למשמורת, לאילן, שנופף לי ועוד בחיוך, לגליה, שחלפה על פני בחיוך ענק ועוד רצים שאני לא מכירה בשמותיכם (סליחה). אני מעריצה אתכם, כולכם בעיני ענקים ונפלאים, כדי לרוץ מרתון נדרשות תכונות אופי בלתי רגילות ואתם התברכתם בהן. אני מסירה בפניכם את הכובע ושמחה, שיש לי הכבוד להיות בקבוצה כזו שיש בה אנשים כל כך "גדולים" ונפלאים. ובנימה אישית: תודה לליהי, שהיה לי לעונג לרוץ איתה "בפמליה"- יש לי כל כך הרבה דברים ללמוד ממך. את "משענת" אמיתית !! ליעל, אחות של…. קשה לראות את אחותך סובלת, לדאוג לה מאוד ולהמשיך איתה. היית נפלאה. רותי רוזלי, ינואר 2008 תמונות באדיבות טלי שיאצו |
Leave A Comment