ארבעה שעונים מעוררים מצלצלים בזה אחר זה, קוטעים את חלומי בדיוק כשסוזי מעבירה לי את הצ'יפ ואני יוצאת לחלק הבא במסלול. "החלק הבא" בחלומי הוא ריצה, והיא מתבצעת ביער. בחושך. ואני לבד. הס! אני נוזפת בעצמי, טריאתלון קיסריה בכלל בשבת והבוקר אתגר גדול אחר עומד בפנינו. אני מזנקת מהמיטה בהקלה ובעין אחת חצי-פקוחה בודקת מי מחובר ומברכת לשלום אנשים "מהצד השני של הלילה". השעה שלוש וחצי, אני מזכירה לעצמי שאלו השעתיים הכי קשות בלילה ושבעוד זמן קצר יהיה קל יותר. "חוץ מזה", אני אומרת לעצמי בטון חינוכי, "כדאי שתהיי מסוגלת לתפקד ולרוץ גם בשעות אלה". לשמחתי הגוף שלי עייף מדי בשביל משחקים מנטאליים, הוא מתלבש ואורז לעצמו תיק, ואילו אני מעיפה מבט אחרון במפה לפני שאצא לדרכי.
בכל לונה פארק שמכבד את עצמו קיימות מספר "ממלכות" וכל חובב לונה פארקים מושבע יעבור בכולן. מאחר שכילדה שכאמור קשה לה דחיית הסיפוקים לא הסתדרתי עם העמידות הממושכות בתור, נהגתי להגיע למקום בימי חול סתמיים באמצע השנה ולעלות שוב ושוב על ספינת הפיראטים כשאימי עומדת בצד ומפחדת אפילו להסתכל. אני סבורה שאי שם בלונה פארק תל אביב עדיין מחכה כובע ירוק זוהר עם מיקי מאוס שהתעופף ממני באחד הסיבובים על הכיסאות המעופפים. מה רבה הייתה שמחתי כשגיליתי שאין תור בכניסה ליער בן שמן או פארק קנדה, שאת הצורך במתקנים רטובים ניתן לספק בירקון או בחוף הצוק, ושנס הרים נותן "היי" לא רע של ירידה, אם רק נותנים קצת ביטחון באופניים ובכביש.
ופתאום מצאנו את עצמינו מתחילים לרוץ מצומת נחשון לכיוון טל שחר, עם מפה ומצפן והרבה סקרנות. עם ההתפצלות הראשונה של השביל, בעוד דליה רצה בקלילות לכיוון הלא נכון, משהו בי התעורר. חלק שהיה כבוי כל עוד רצנו בשבילים מסומנים ולפי הוראות ניצת פתאום לנוכח המחשבה שאנחנו רצים לאן שנרצה. "האצטדיון הגדול של החיים" אמר גוון באחד מאימוני השוטטות בפארק, החוויות שנחווה בריצה הזאת הן פועל יוצא של הבחירות שלנו, וכנראה גם של נקודת המבט.
אני מקפצת בהתרגשות ימינה ושמאלה, אנחנו עוברים דרך ההרחבות של טל שחר הישר לתוך הממלכה הקסומה. מקשת אבטיחים מצד ימין מזכירה לי באופן בלתי נמנע את התבור והנה דליה כבר מרימה ראש חמנייה יבש יותר גדול מהראש שלה. עצמים בגדלים השונים מגודלם הסטנדרטי תמיד משעשעים אותי, אך המחזה של דליה עם החמנייה היה כל כך מצחיק והזוי שלא יישכח עוד זמן רב. אנחנו ממשיכים במסלול ובתחנה הבאה מחכה לנו ירק לא מזוהה. ירק ירוק ומוארך, כל כך גדול שבהתחלה חשבנו שמדובר בדלוריות. מבט מדוקדק מגלה שמדובר, למרבה ההפתעה, בקישואי-ענק. מרחוק אנחנו רואים קבוצה שעסוקה במלאכה כלשהי, אך רק כשנתקרב נגלה שמדובר בבציר ענבים. אנחנו חולפים על פניה ומבוססים בבוץ (אני משתדלת להשפריץ על כולם) והנה אנחנו מגיעים ליקב מוני, ריח היין באפינו. מרחוק אנחנו רואים את מנזר דיר רפת ורצים אליו בינות הגפנים, פשוטו כמשמעו. לנווט אל נקודה כלשהי וגם להגיע אליה היה מבחינתי אחד הדברים המרגשים שעשיתי. בשלב זה כבר הייתי כל כך משולהבת שאלכס שאל אם שתיתי "משהו" אבל לא, זה טבעי…
דיר רפת ונקודת הצפנת המים מבשרים את סיום החלק הראשון של הריצה ותחילתו של החלק השני בממלכת ההרפתקאות – רכבת ארוכה ומפותלת שעולה יותר מאשר יורדת. אנחנו נכנסים בחזרה לשטח וריח היין מתחלף בריח המפוקפק של המכון לטיהור שפכים. גדר המכון חוסמת אותנו ואנחנו מנסים למצוא דרך חלופית בעוד עובדי המכון צועקים לעברינו דברים שאיני מבינה. "זה בסדר!" אני צועקת בחזרה ומנופפת בידי לשלום "אנחנו פשוט בדרך לצֹרעה!". המשפט האחרון כנראה הכניס אותם להלם והם נועצים בנו מבט המום. בזמן שהם קפאו במקומם אנחנו נסבים על עקבינו ורצים משם לא לפני שכלב השמירה ינבח עלינו בחוסר נימוס. אנחנו מתחברים לכביש 38, מנופפים לשלום לפנייה לתוך בית שמש ונס הרים (לא הפעם) וממשיכים לרוץ על קטע כביש שאני שונאת במיוחד. לכאורה מדובר בכביש מתוקן, שטוח, נטול רוחות ורחב שוליים.
בפועל משהו בו תמיד איטי, כואב ומעצבן. ברגע שאני מפסיקה להתרכז במפה הראש שלי מתפנה ודברים שבדרך כלל לא מציקים לי נכנסים לתודעה והופכים להיות בלתי נסבלים. אני מרגישה את אצבעות יד ימין מתכווצות סביב המצפן, תיק המים מכביד עלי והגב כואב, הכובע לא מפסיק לעוף. הרגליים שלי עייפות וכואבות ואילו הדרך עוד ארוכה.
אני מנסה להיזכר באימוני מפתח שערכתי, בפעמים בהן "חפרתי עמוק", מנסה לחפש נקודות אחיזה בעברי מהן אוכל לשאוב כוחות, אולם המשפט היחיד שמהדהד בראשי הוא "אין לך מה להתבייש בזה שקשה לך". באמת?! זה כל מה שהמוח שלי מסוגל לו? אני פוצחת במשא ומתן, זה לא שאני מתביישת, אני מסבירה לעצמי. פשוט… הייתי שמחה לרוץ יותר מהר. "אין לך מה להתבייש בזה שקשה לך" הראש שלי חוזר על המשפט. אני מרגישה איך משהו במנגנון הפנימי שלי נדרך ואז משתחרר. אני מסתכלת על עצמי מהצד רק לרגע, מבודדת את הגורמים המגבילים של הריצה ומשחררת אותם. אני סוחבת תיק כבד, ידי אוחזות בחפצים, הנעליים שלי כבדות משכבה של בוץ שדבקה בהם וכבר עברנו דרך ארוכה. ברור שקשה לי, אבל עם זה אני צריכה להתמודד.
לכל רץ יש את הקטע שלו; חלק סופר קילומטרים, חלק אוהב זמנים עגולים וחלק מסתכל על הקצב. אני גולשת לפסים אישיים רק כשזה מגיע לעליות. אנחנו פונים לבית ג'מאל, אני מסתכלת על המנזר הרחק מעלי ויודעת שעכשיו זה רק בינה וביני. אני מסובבת את "גלגל העליות" שלי, המחוג מאט כשמתקרב ל"עליה הכי קשה בארץ" אך נעצר בסופו של דבר על החרמון. אני נזכרת בשרירים המכווצים ובאלי שפטפט איתי תוך כדי טיפוס "מה זה כבר מאה מטר בין חברים?" אמר, ואני ממשיכה לרוץ. רק כשאני מגיעה לקשת המוכרת של המנזר וחוצה קו דמיוני אני נעצרת.
אני מביטה מהתצפית ומולי נפרשת הישורת האחרונה בדרך למרתון. בריצות האלה אנחנו מנסים להיערך לבלתי צפוי אולם הן תמיד מקדימות אותנו בשני צעדים. גם המרתון הוא בלתי צפוי, אני מהרהרת בעצב, ותוהה האם מאוחר מדי לחזור לשדות טל שחר ולהתכרבל בתוך הקישוא העצום, כמו ג'יימס באפרסקו הענק.
רוני ארבל, אנדיור
Leave A Comment