בזה ואני רצנו מידי שישי לאורך חורף שלם, זה היה אימון אינטרוולים קשה באצטדיון גבעת ברנר. אספתי אותו מביתו טרם זריחת השמש ואת החימום רצנו עוד בחושך, הרי עבורו החושך אינו מהווה מגבלה ואני לא התפנקתי. באחד הימים הייתי עייפה במיוחד והצעתי שנרוץ בשדות במקום באצטדיון. הוא נענה לבקשתי, התחלנו בריצת חימום מסביב לקיבוץ ועם הזמן הפסיק הטפטוף החורפי והשמש החלה לזרוח. היה זה אחד מבקרי החורף הנדירים בהם נראה הכל פסטורלי: הציפורים מצייצות, קשת בשמיים ושדות הקיבוץ נוצצים מטל. "זה בטח יפה, לא רוני?" שאל אותי בזה. באותו הרגע הבנתי פתאום שהבחור שרץ לצידי עיוור. לא רק את הדרך אינו רואה, אלא גם את הנוף שמעשיר את האימון והופך את המונוטוניות התובענית של הריצה לחוויה.
כשרק התחלתי לרוץ, בעלת מוטיבציה יותר מאשר כושר, חיפש המאמן רצים שילוו את בזה באימוניו ואני התנדבתי מיד. באותן ריצות בימי שישי היה הוא שדיבר, הקצבים שהיו מהירים עבורי היוו לא יותר מאשר ריצה קלה עבורו. הוא סיפר לי על ימיו הראשונים בריצה ועל מטרותיו, ביניהן המרתון בבייג'ין שהיה אז מטרה רחוקה והיום הישג מוצלח בדרך לנוספים. אני הובלתי אותו בחשש מסוים: שפות מדרכה, מכסי ביוב, מרצפות שבורות ואפילו פסי האטה היוו מכשול בדרך שהיה עלי להתריע מפניו, ולא – ניפול שנינו לרצפה.
בזה גילה מיומנות שהפתיעה אותי. לא אחת שכחתי להזהיר מפני מכשול, שקועה בריצה ובשיחה, אך הוא הצליח לייצב את עצמו ולעיתים רחוקות מעד. תוך כדי ריצה, כדי להרגיע את חששותיי, סיפר לי על פעמים בהן נפל או נתקע בעמודים בשל טעות של המוביל. הריצה עמו הובילה אותי לחשוב על קשיים העומדים בפני עיוור, ובכלל – מהיכן למד איך לרוץ? מעולם לא ראה, ולכן לא היה ביכולתו לחקות רצים אחרים, ובכל זאת סיגל לעצמו את הטכניקה. כנראה שהריצה, במובן מסוים, באה מבפנים.
אומרים שבהעדר חוש אחד מתחדדים החושים האחרים, אולם לא ניתן להתכחש לעובדה שהעולם שבנינו מושתת בעיקר על חוש הראייה. נוף, הצגות, טלוויזיה – ההפסד של כל אלה מתגמד לנוכח הקשיים היום-יומיים העומדים בפני עיוור. הוצאת שטר הכסף הנכון מהארנק הופכת למשימה, שכן השטרות אינם מסומנים בברייל ובין חלקם קשה להבדיל, מציאת תחנת האוטובוס הנכונה היא משימה בלתי אפשרית בהעדר שילוט ברייל מסודר.

המאמץ להפוך מקומות רבים לנגישים עבור עיוורים ונכים יצר פתרונות טכנולוגיים מרשימים, חלקם מתוחכמים וחלקם פשוטים ויצירתיים. למקבץ המרשים ביותר של פתרונות אלה נחשפתי כאשר צפיתי באולימפיאדת החורף בטורינו. בין סקי קטועי גפיים להוקי מזחלות, ענף אחד משך את תשומת ליבי יותר מהאחרים: סלאלום במדרון לעיוורים, בעזרת מוביל שנותן הוראות כיוון. חשבתי לעצמי שאם עיוור מצליח לגלוש במדרון, ראוי שיהיה מסוגל לשלם במכולת.

החורף חלף ואת מקומם של האינטרוולים תפסו ריצות ארוכות ואיטיות. הקצב שירד אפשר לי לדבר ולשאול שאלות. סיפרתי גם אני על ימי הראשונים בריצה ועל השנים בהן רקדתי. "מה זה בלט?" שאל אותי. "זה, זה… תנועה, שמרימים רגליים, עם מוזיקה קלאסית…" גמגמתי. החוויה הטוטאלית של הריקוד, תחום בו עסקתי כעשור, היתרגמה בפי למשפט מגומגם ומגוחך. כיצד ניתן לתאר את הריקוד לעיוור? מספר שנים עברו מאז אותה ריצה ארוכה, אך תשובה לשאלתו עדיין לא מצאתי.

רוני ארבל, אנדיור