| אני רצה בשבילים המוכרים של בן שמן ומרגישה שוב בבית. שבוע עבר מאז שחזרנו מהכנרת ומאז אני לא מוצאת מנוחה. השתחררתי לפני ארבעה חודשים ומאז אני מחפשת. לא איזו "עצמי" ערטילאית שמסתתרת בהודו או בדרום אמריקה, אלא דווקא "עצמי" מוכרת, אותה אחת שהשארתי בבקו"ם לפני קצת יותר משנתיים ושלושה ניתוחים. אחת שאהבה לרוץ, ואפילו, אם להודות בבושה, גם לרכוב ולשחות. לאורך הריצה אני נזכרת בחוויות שצברתי בשבילים אלו, בזיכרונות מריצות הקבוצה אך גם הרבה לפני. עם העליות ברור לי שאני רוצה לנסוע שוב והאסימון נופל – אני יכולה! חיילת משוחררת, עובדת במשמרות, לא מחויבת לדבר, היש טבעי מזה? הפרטים לא משנים, לא חשוב שמזמן לא רכבתי בשטח או שאין לי אופניים מתאימים, מה שמשנה זאת התמונה הגדולה. אני מתקשרת למלון האופניים בכפר תבור ושומרת את התאריך הפנוי היחיד שנשאר, 5.7, בדיוק ארבעה חודשים מהשחרור. אני מתקשרת לליאור – היא בעניין. משם מתחיל מירוץ חימוש, אני מתארגנת על אופניים ומבררת את הפרטים. רק כשהכל באמת סגור אני מספרת לטלי.
שלישי בלילה ובמקום לישון אני רכונה מעל מפת סימון שבילים מספר 3: הגליל התחתון, העמקים והגלבוע. לרגע אני שוכחת שההתמצאות שלי בשטח דומה דמיון מצער לתנועה אקראית של חיידקים, וכך, עם הראש קבור בתוך המפה, אני מתחילה לסמן – כאן רכבתי באימון הזה, שם באימון ההוא, פה טיילתי עם החניכות… מי היה מאמין שאני, "חמור גדול בידיעת הארץ", אשכח בצד את חוסר הביטחון ואסע. אחרי קבלת התכנית מטלי התחלתי לעשות התאמות למסלולים: בנוהל מחנה, ביום הראשון תהיה רכיבת "טרום מחנה" בשדות כפר תבור ולאחריה ריצה בעליה לפסגת התבור. אחרי התייעצות עם רוכבי שטח ורן החלטתי על סינגל בית קשת ליום השני (ולאחריו ריצת עליות בכביש) וליום השלישי, בתור ה"גראנד פינאלה" של המחנה, ריצה למוחרקה. שבת בערב. אני חוזרת מהעבודה ולראשונה מתפנה למחשבות על המחר. בתוך מחצית השעה חפצי כבר ארוזים בטכניקה אשר על ייעולה שקדתי במשך שנים ועיקרה – "לא משאירים שבויים בשטח". ארזתי את ציוד הריצה שלי עד הגרב האחרון, כל ג'ל או פנימית שהצלחתי לשים עליהם את ידי נדחסו לתוך תיק, וכמויות של ספרים, עיתונים ושאר חפצים שאמורים להזכיר לי "בית" מצאו דרכם לכיסים הצדדיים, לתיק האופניים ולתא הכפפות. הפעם, האוטו סוחב. ובבוקר יום ראשון, הרבה לפני הנץ החמה, ליאור ואני מעירות אחת את השנייה ויוצאות, כל אחת מקצה אחר של הארץ, לכיוון כפר תבור.
הריצה לפסגת התבור ביום הראשון נועדה להיות מעין "סכין במערכה הראשונה" לקראת המערכה השלישית אליה התכוננתי, ניסוי כלים פשוט כדי לבדוק שיש לי את זה ברגליים, בראש ובציוד. בחמש אחר הצהריים יצאתי בצעד בטוח ומחויך לכיוון ההר, מחומשת במצלמה, במפה ומים למכביר. לקראת חמש ושלושים הגעתי ל"דלקנית", תחנת דלק קטנה עם שלט ניאון גדול ומתדלק אחד נחמד שכיוון אותי לשביל המסומן. הוא ניסה להסתיר את פליאתו, או אולי כלל לא התפלא לראות מטיילת בודדה מחפשת בריצה את הדרך לפסגה. הוא ברך אותי ב"הצלחה" ושב לענייניו. הגעתי למרגלות ההר, התבוננתי בפסגה הרחוקה וניסיתי לדמיין לרגע את הדרך למעלה. ללא מושג כמה טכני השביל או כמה זמן תארך הדרך התחלתי בטיפוס. מספר דקות לאחר מכן הגעתי לכפר שיבלי וכלבי הכפר קידמו את פני בנביחות רמות ולא אפשרו לי לעבור. תאמר האמת, אינני מאשימה אותם. אילו אני ראיתי אדם בלבוש משונה מגיח בינות העצים ושם פעמיו לעבר ביתי, גם אני הייתי נובחת. לשמחתי הבעלים מיהר לרסנם ואפשר לי להמשיך בדרכי. המשכתי בטיפוס ונכנסתי ל"זון", צעדים קטנים ומהירים ומבט נעוץ ברצפה. אני מנתקת את עצמי לרגע מהתבור ונזכרת בריצה שהייתה לנו במחנה, בנפילה שלי במעבר הפרות אבל בעיקר בעלייה שקדמה לה. אחת הריצות המחשלות שלקחתי בהן חלק בתוך מחנה בו ההתמודדות עם החום הייתה הקטנה שבקשיי. פעמוני כנסיית ההשתנות מצלצלים שש, שעת אחר הצהריים מסבירה את העצבות "איזו עצבות בלתי-מוסברת הנחה עלי כל אחרי-צהריים, כאשר היום החדש חולף לבלי שוב, ומכאן והלאה אין דבר מלבד חשכה גוברת." אני רצה בתוך הסבך ומתקשה להעריך את המרחק מהפסגה, תחושת אי נוחות אופפת אותי, כאילו חדרתי למקום לא-לי, כאילו אני מחללת בנוכחותי את קדושת ההר, כאילו הוא שייך לאחרים. כעבור זמן קצר אני מגיחה מהסבך ונגלה לפני נוף העמק. "ברחבי הגבעות היבשות האלה, בתוך הבתים הקטנים האלה במרחק, ישנם אנשים שנמצאו כאן כל היום, עסקו במלאת יומם, ועתה, שלא כמונו, אינם מוצאים שום דבר לא-רגיל או שונה בנוף המחשיך והמוזר הזה” פתאום קר לי, נעשה לי קשה ואני לא יודעת אם אני מאטה מתוך התפנקות או שבאמת השיפוע תלול. אני משחקת עם עצמי "וירטואל פרטנר", מדמיינת את חברי הקבוצה סביבי מטפסים בצעד קליל ואת דליה שרה "ארץ ארץ ארץ" וזה עובד, אני מגבירה קצב ומחייכת.
"ברחבי הגבעות היבשות האלה, בתוך הבתים הקטנים האלה במרחק, ישנם אנשים שנמצאו כאן כל היום, עסקו במלאת יומם, ועתה, שלא כמונו, אינם מוצאים שום דבר לא-רגיל או שונה בנוף המחשיך והמוזר הזה” (זן ואמנות אחזקת האופנוע/ רוברט מ. פירסיג). הריצה נעשית טכנית יותר אך זה לא מפריע לי, אני מתקרבת לפסגה וההגעה ליעד מעודדת אותי. תחושת הזמן משתבשת ונדמה שרגעים ספורים בלבד חולפים עד שאני מזהה את גדר הכנסייה הפרנציסקאנית לפניי. אני מגיעה אליה בהקלה, ומצטלמת על הרקע בשביל ההוכחה, בעיקר לעצמי, שאכן הגעתי לפסגה. אני משתדלת לנקות את הראש מחוסר החמצן מכל מחשבה. מאוחר מדי. בעיני רוחי כבר מתגבשת סצנת ההשתנות המפורסמת, ישו המלבין וקורן מול תלמידיו. הדהוד הפעמונים המצלצלים שש וחצי מתערבל בהדהוד בת הקול שמאשרת שישו הוא בן האלוהים. אכן, דמיון מפותח אינו כלי יעיל במיוחד במלחמה בפחד כשנמצאים למעלה לבד על ההר. תחושת אי-שקט שוב פוקדת אותי, אני מוותרת על שביל הפסגה ועל התצפית ורוצה רק לרדת למטה. המחשבה על הכניסה המחודשת למעבה החורש מטרידה אותי ולכן אני מתחילה מיד בירידה, בהליכה איטית ובטוחה. מטרים ספורים מעל שיבלי אני שומעת את נביחות הכלבים. המלונה של הכלבה הארורה ממוקדמת בדיוק על תוואי השביל. עם ליאור בפלאפון ביד אחת, ואבן ביד השנייה אני יורדת. רק למראה שלט הניאון הגדול של ה"דלקנית" אני מרגישה שהאתגר מאחורי. "יש כאן מישהו?" אני קוראת, ואותו בחור נחמד שברך אותי לשלום רק לפני שעתיים יוצא ממשרדו. "כבר חזרת?" הוא קורא בפליאה. אני מבקשת שיצלם אותי על רקע ההר, הוא מספר לי על הטיפוסים שערך בצעירותו, ואני ממשיכה בדרכי. "יום העבודה תם; הגיע הזמן לארוחת-הערב, למשפחה, למנוחה, להתכנסות בבית." אני הולכת על שולי הכביש עם כובע ושרוולים כאשר השמש כבר מזמן איננה במרכז השמיים, אנשים טועים וחושבים אותי ל"שביליסטית". אני מתבוננת בעצמי לרגע אחד מבעד לעיניהם. אכן מחזה משונה.
מנקודת מבטו של המתדלק, על רקע התבור האתגר בריצה הזאת היה הבדידות. כפי שדניאל תגיד לי בשיחה, כשאני אדדה לכיוון כפר תבור מצומת גזית "העצב והפחד הם סרטים שאת אוכלת כשאת לבד". לא המאמץ שהפחיד אותי, לא הפחד מהנפילה או מאובדן הדרך, אפילו לא באמת פחדתי ממישהו בשיחים או מהכלבים של שיבלי. זוהי הבדידות שהסתתרה מאחורי האבן וגרמה לי להסס לפני כל פנייה, היא שאפשרה לנביחות הכלבים להדהד בין העצים במעלה ההר, הבדידות היא התווך דרכו שרקה הרוח וצמררה אותי. ואלו הזיכרונות הטובים שגירשו אותה גם כשאיימה להוריד אותי מההר, אלו החברים שליוו אותי בדרך למעלה, ובעיקר הידיעה שכל אחד מהם במרחק שיחת פלאפון אחת. כשאורות כפר תבור באופק מאירים את העלטה שירדה על העמק אני חושבת לעצמי "כמה קל לצאת מהגבולות כשיש לאן לחזור". הרגעים לפני היציאה ל"מסע" כזה הם תמיד לחוצים. כל פרט קטן נדמה כקריטי: בחירת הביגוד המתאים, מספר הג'לים, הקשר בשרוכים. זהו ניסיון לשלוט בנסיבות החיצוניות, בדברים שנמצאים תחת השפעתנו, בד בבד עם התעלמות מכוונת מהפיל הלבן שנמצא במרכז החדר, או יותר נכון, מתנוסס לגובה בין צומת העמקים לצומת תשבי ועונה לשם "מוחרקה", קרן הכרמל. זוהי המערכה השלישית והיא נפתחת עם צלצול השעון המעורר בבוקר ותסתיים רק בשעת צהריים מאוחרת בתחנת דלק פלונית אי שם בצפון. אנחנו מחנות את הרכב בתחנת הדלק ומסתכלות סביב. מנסות, לשווא, לאתר את מנזר הכרמליתים שיהווה את נקודת הסיום של הריצה. אין לנו שמץ של מושג על איזו פסגה להתבונן, כולן נראות רחוקות, מיוערות, ובעיקר גבוהות. עובדי תחנת הדלק מגמגמים הכוונים סותרים ואנחנו מחליטות ללכת לפי המפה ולפי האינטואיציה, אם לא נתחיל לא נגיע. החשש שנטעה בדרך ונסתבך באזור הובילה אותנו להחלטה שלא נתחיל לרוץ עד שלא נגיע לתחילת המסלול ועם הביטחון הזה אנחנו מתחילות ללכת לכיוון צומת תשבי, איפשהו מימין נמצאת המוחרקה. אחרי מספר רכבים שעברו ולא הבינו על מה לעזאזל אנחנו מדברות, מי בכלל רוצה לרוץ ועוד בעליה, מצאנו לנו מורה דרך. באחד הג'יפים נהג, כנראה, טייל אמיתי. הוא הבין מיד מה כוונתנו והראה לנו במפת השבילים את הדרך המדויקת. העובדה שיש מישהו שמבין אותנו העניקה לנו ביטחון ובכוחות מחודשים המשכנו בהליכה נמרצת. כעבור שעה וחצי הגענו לנק' תחילת המסלול. פתאום, בין "הבית של הבדואי" ל"שלט של קק"ל" ראינו הבזק כתום בין הסלעים. לרגע חשבתי שהחום והחששות גורמים לי להזות, אך הבזק נוסף לא הותיר מקום לספק – רוכב שטח אמיתי! רצתי אליו תוך קריאות "רוכב! רוכב!" שמחה כל כך שאיננו היחידות על ההר. מיד לאחריו ירדו חברי קבוצתו, מעמק האושר, אומרים שיש לנו עוד "טיפה לעלות" וממשיכים ברכיבתם. או אז פינו רסיסי הספק האחרונים את מקומם לביטחון ביכולתנו להשלים את הטיפוס, והתחלנו לרוץ. בניגוד לתבור הריצה הזאת הייתה "פשוטה". השמש במרכז השמיים והריצה בצמד הקלו עלי, המסלול היה נוח וכמעט את כולו ניתן היה לרוץ. רק המטרים האחרונים של הטיפוס היו טכניים ודרשו מאיתנו להיעזר בידיים, ברגליים ובמגע בלתי אמצעי של שאר איברנו עם הקרקע.
"ליאור, אל תסתכלי אחורה…" ככה נראינו בעיני השוטרים. בפעם הבאה בנוסף לתמונה נבקש גם טרמפ. נכנסנו לאתר המנזר ולחנות המזכרות, עלינו לתצפית ושם הצטלמנו על רקע הנוף. התיירת המבוגרת שצילמה אותנו שמחה להתעסק בשלל המכשירים הדיגיטליים שנשאנו עלינו, ואני הצטערתי שסבתא שלי, שהתקשרה אלי מדי יום כדי לשאול מה שלום המוחרקה, מתעקשת לא להשתמש באסאמאסים. יש לנו דיאלוג קבוע שחיברנו במשך שנים. מדי פעם אני מתקשרת עם רעיון מופרך אחר ומבקשת שתעזור לי למצוא פתרון. את תשובתה היא פותחת ב"את לא נורמאלית" ומיד מתחילה לספר על איך "כשאנחנו היינו קטנים עוד לא היו מסלולים מסומנים, לא לקחנו מים ונקלענו לחשכה". מדי מספר משפטים היא ממלמלת "איך את יודעת שתצליחי" או "את ממש לא נורמאלית" כדי לצאת ידי חובה, אך אינה מצליחה להסוות את נימת האושר שמתגנבת לקולה, ואני לא יכולה שלא לחשוב שלמרות הכל היא די גאה בי. התכוננו לירידה והתיירת שצילמה אותנו הציעה לנו טרמפ למטה. תאמר האמת, לא באמת תכננתי חששתי שהגוף והראש יפרשו את ההגעה לפסגה כסוף המחנה, ושהמתח והלחץ משלושת הימים האחרונים יתנקזו לרגעים אלה ויותירו אותי מבולבלת, ולכן, מועדת לנפילה. צדקתי כמובן. ניסיתי להימנע מנפילת מתח על ידי כניסה למנזר, צילומים, רכישת מזכרות, פטפוט עם תיירים, וכל שאר ענייני דיומא שנועדו להשכיח ממני את נסיבות הגעתי, לנסות לעבוד על עצמי שאני ככלל התיירים ועובדת הגעתי לפסגה בריצה אינה אלא פרט שולי וחסר חשיבות. זה לא עבד. עם הכניסה לשביל ותחילת השלב הטכני של הירידה התחוור לי באחת כמה הרגליים שלי עייפות, וקולי הרועד בישר שהנפילה המנטאלית במרחק צעד כושל אחד. בדיוק כשסיימנו את החלק הטכני, לתדהמתי שתינו שלמות למעט מספר ישבנים כואבים, רן התקשר. מבולבלת ועייפה גמגמתי מספר משפטים לא קוהרנטיים שאינני זוכרת, רן הזכיר לי שאכתוב סיכום של המחנה ובכך נתן לי, כמו לילד שצריך פיפי בנסיעה ארוכה, "משהו להתעסק אתו" עד שנגיע לאוטו וצרכי הקמאיים, למזגן ולקפה, יבואו על סיפוקם. וכך הלכנו בשתיקה, כל אחת במחשבותיה. מדי פעם הופרה השלווה במשפט משונה, פרי זרם התודעה שנבע ממחשבתי המעורפלת. מוחי החל להפיק רעיונות משונים לאתגרים שעוד יבואו; מי ידע שיומיים לאחר מכן סבתי תשלוף את הספר "פסגות" – כלי עזר מזוכיסטי שממפה במדויק את כל פסגות הארץ, ורעיונותיי יתחילו לקרום עור וגידים. אין לדעת, גם המחנה הזה נהגה בעת ריצה ביער… עמוד תחנת הדלק נגלה לפנינו ירוק ופלאסטי בתוך טבע האוקר של תחילת יולי. התקרבנו בחשש וגילינו, בהקלה, כי הרכב לא נפרץ. הצוות של התחנה עדיין היה במשמרת, ולפתע הרגשתי כמו בפרדוקס זמן משונה: השעון מראה שעברו למעלה משלוש שעות מאז שעזבנו את התחנה, אולם מהתבוננות סביב נדמה שדבר לא השתנה. ישבנו לשתות ולאכול ופתאום אין דבר טבעי מזה, כאילו היינו חלק מהרקמה האורבאנית הזאת כל הבוקר. נדמה כי רק מכונית שנקלעה במקרה לכביש בין צומת תשבי לצומת העמקים בצהרי יום שלישי ההוא, אולי בדרכה לפגישת צהריים במקום קרוב, אולי בדרך לאסוף איזה ילד מאיזה גן, תהה העדות היחידה לכך שפעם צעדו בשול הכביש שתי בנות הלומות חום, נוף ואתגר, מהלכות בעצלתיים עם פנים צרובות מהשמש ומבט מזוגג.
אין מחנה בלי חולצה: "אחרי לאזרחות, מחנה אימונים יולי 2009" יום שלישי בערב ואני תקועה בכביש החוף בפקקים של "חול". המוני אנשים בשגרת יומם ורק אני מגיעה ממציאות אחרת. ברדיו מתנגנים שירים שאני אוהבת והשאלות שעולות בעקבות המחנה מתחילות להיערם, אולם כבר למדתי שמחנה אימונים נועד בשביל לשאול, וברור לי שאת המענה ייקח לי ימים לתת. אורית מתקשרת אלי, שואלת איך היה, ואני מתחילה להסביר. זוהי שיבה מאוחרת אל האוכף, אל השבילים, ואל עצמי.
לא נופלת! רוני ארבל, אנדיור |
Leave A Comment