ה"טיול אחרי צבא" שלי, אשר המרתון היה אחד מתחנותיו האחרונות, מתועד בפורטרוט מעל גבי אתר זה. לפונקציה הרלוונטית "פסגה כפונקציה של זמן" יש לא מעט שיאים. המרתון למרבה השמחה הוא רק אחד מהם ולא בהכרח הגבוה. ה"הר" הכי גבוה שטיפסתי עליו בחודשים האחרונים היה דווקא התבור, ההתמודדות שם הייתה קשה ומיוחדת יותר מההתמודדות בברלין ואף הולידה מספר מסלולים מעניינים אשר מלווים אותי גם היום.

פסגות נוספות הן אלה שכבשתי עם המוסקטרים בריצות החוויה, ויש שם גם פיק רציני וחד – ההסתגלות למפה ולמצפן אשר הולידו נקודת מבט חדשה על המציאות שהתגלתה כשימושית בניווטים העירוניים בחו"ל (כמו גם בקמפוס הר הצופים).
כבר חודש שאיני מסתובבת עם הגרמין על היד ומרגישה כמו סופרמן, כאילו החלפת השעון מאפשרת לי להסתובב בתחפושת בין הבריות, לצפות בפעילותן כמעבר לכלוב זכוכית, ולאסוף את רשמי בנוכחות חצי-שקופה וללא קול.
הסרת השעון והחלפתו בשעון של "בני תמותה" משמעותה גם הליכה עם שעון ללא תאריך, וכך קרה שחודש עבר מאז המרתון ובכלל לא שמתי לב. מדי פעם קיבלתי מיילים מודאגים, שיחות טלפון מפתיעות או אסאמאסים שבודקים אם אני עדיין נושמת (ומספר איומים מטעם ה"עם" שדורש "אפילוג"), אך בכלל לא שמתי לב שנעלמתי. דווקא בתקופה שאמורה הייתה להיות תקופה של חוסר ודאות ושאלות, פוסט-מרתון בלוז וצורך בלתי פוסק באישורים חיצוניים – דווקא בתקופה זאת מצאתי תחושה ממשית של ביטחון ומטרה שצמחה מעצמה. לפני המרתון כשהכנתי לו"ז לשנה הקרובה, ופיניתי לי את השבועיים הראשונים של השנה בשביל לשקוע בדיכאון, טלי הציעה שאולי השנה אדלג על הבלוז ואעסיק את עצמי בהנאה מהלימודים. הצעתה הייתה מהפכנית ולא חשבתי שיש מקום לשקול את היתכנותה. כיצד ייתכן שאעבור מרתון ואסיים תקופה כה יפה בלי לשקוע בדיכאון?
עובדה.

במשך שבעה עשר הקילומטרים הראשונים של המרתון סבלתי. מהצעד הראשון הבנתי שזה לא הולך להיות מרתון טוב ולא הפסקתי להספידו. הדופק שלי היה גבוה מידי לקצב נמוך מידי, לא הצלחתי למצוא זון אחר ולא הצלחתי לגרש את המחשבות הרעות ולהפסיק להתעצב על "מר גורלי". כשהגעתי לסימון שבעה עשר הקילומטרים התמלאתי באופטימיות מחודשת. הקילומטר השבעה עשר תמיד מרגש אותי, ותמיד מפתיעה אותי העובדה שרצתי מרחק כה ארוך. בשלב זה הצלחתי להשלים עם העובדה שאני ניצבת בפתחו של מרתון מוצלח פחות, אך בלתי צפוי וקשה ככל מרתון, שעלי לעבור את המסלול המפרך בדיוק כמו כולם וכל זאת בעבור תוצאה שאינה מגשימה את מטרותיי. "לא כל כך כיף להיות אני עכשיו" אמרתי לעצמי, הכרזה שהחזיקה מעמד זמן קצר. מידי פעם הבליחה מחשבה על פיית השמונמאותים של גוון, תחושה של כישלון על כך שאפסיד במלחמה ליציר דמיון, וגם מידה מסוימת של פחד על "מה יגידו בבית". דווקא ב"בית" היו מאוד מבסוטים מהתוצאה, ובמיוחד לא הפסיקו להחמיא לי על הספליטים היקיים (בלי שעון!!).

סיימתי את המרתון ללא תחושת "היי" וללא אופוריה. התיישבתי על הניילונים בארץ האוהלים ומיד התחלתי לסכם. המפה של התחתית בברלין עם אין סוף קלישאות דרמטיות עדיין אצלי, וחודש אחרי משעשע אותי לקרוא כיצד המצב הפיזי המשונה של סוף מרתון מוליד התבטאויות דרמטיות כאילו מדובר בהגשמה הרואית.

למרות זאת המחשבה הראשונה שחלפה בראשי עם סיום הריצה הייתה ההבנה שסיימתי מרתון שני ולא מוצלח, אבל שום דבר רע לא קרה. אנחנו נוטים להגיד שהתחרות אינה הכל, הרי התחרות היא הקלף העליון בבניין הקלפים, וכידוע דווקא במבנה זה הבסיס היציב הוא המקנה יציבות למערכת כולה. אי אפשר להניח את הקלף האחרון אם אין תחתיו פירמידה מפוארת, הוא הראשון שנופל, ובהחלט ניתן לבנות בניין גדול מחפיסה שלמה גם בלי השפיץ. למרות זאת, כאשר אנחנו מביטים באותו קלף עליון מתעופף ברוח ונוחת באופן רשלני בקרן רחוב או על גג בניין אנחנו מתעצבים על אובדנו של קלף אחד ושוכחים שהחפיסה כולה עדיין בידינו. עם סיום תקופת מרתוני הסתיו אני תוהה מיהו הג'ק ברגר של המרתונים, הוא המסתובב ברחובות ואוסף את קלפי המרתון האבודים שהותרנו מאחורינו.

מידי פעם, ובמיוחד בשעות ובימים לאחר הריצה, הדקות הנוספות אותן ביליתי על המסלול מבזיקות לנגד עיני. למרות זאת, בפרספקטיבה של זמן התחושה הדומיננטית הנקשרת למרתון היא דווקא הגאווה שאני חשה על התמודדותי "בשטח" וגם, ובלי להיכנס ללופ אין סופי ומייגע, על העובדה שאני מסוגלת לקחת את הטוב שמכל החוויה בלי שמץ של אכזבה או צביטה בלב על הדקות ההן.
ממקום מושבי החדש מעבר להרי החושך המציאות פרושה לפני ב 360 מעלות. כמו כספיון שנדרש להתרחק ולהתרחק כדי לראות את כל-כולו של הלוויתן גם אני נזקקתי לפרספקטיבה של זמן, מרחק וגובה כדי לחדד את הבחירות שבחרתי ואת הדרכים בהן אני רוצה לדבוק. אך בניגוד לכספיון, שרחק מביתו ופחד ומיהר לחזור, אני לא עזבתי מעולם.
רוני ארבל, אנדיור