רון פלק: שליש כומתה

היי אמנון,

בהיותי שריונר לשעבר, תהיתי תמיד איך הולכים כל כל הרבה ק"מ בכדי לקבל כומתה. בשריון עולים למצדה, מי שיכול, ומי שלא יכול ומספיק מקושר, יכול לקבל פטור או לעלות ברכבל בשביל אותה כומתה.

נדמה לי שפעם אמרת לי שמסע כומתה בצנחנים אורך שלושה ימים ושלושה לילות, אבל בהמשך הבנתי, שזה 30 שעות, אם כי אני לא לגמרי זוכר. בכל אופן, המסע הוא של 120 ק"מ ואת זה אני דווקא כן זוכר.

עברנו יותר מחצי יובל מאז השחרור, וכיון שמסע כומתה כבר לא נעשה, ארגנו לנו משהו דומה, מעין תיקון לאלה שלא יספיקו בגלגול הזה. רצתי 43 ק"מ ב-24 שעות, ולא עצמתי עין (אפילו לא בלתי מכוונת). נכון, הפעם לא הרמתי אלונקה באכבר-טול, לא שלחו אותי להקיף, לא צעקתי שיש לעמוד בזמנים והריצה לשרותים היא כבר לא במטרה להקיף אותם אלא מתוך פעולה של מעי רפוי, אבל בסיום הרגשתי כמו צנחנות.

ומאיפה המושג צנחנות?
את המושג הזה שמעתי מרפול ז"ל, שבהיותו רמטכ"ל בא לבסיס בו שרתתי לפגישה עם החיילים. הוא גילה התעניינות בחיילים ושאל אותם אם הם מרוצים בשריון. קם חייל אחד ואמר שהוא לא, ושכבר בבקו"מ הוא ביקש להיות צנחן. רפול הקשיב, אבל כמובן לא שמע, ועשה אזנו כאפרכסת כששם עליה את כף ידו, שספרתי בה רק 2-3 אצבעות, מה שלא הפליא אותי, כך שהוא לא שמע את התשובה אלא בפעם השלישית. מששמע ,חשב קצת ואמר במעין גיחוך/עוית צחוק "גם שריון זה סוג של צנחנות". כך, כנראה, גם לגבי דידנו.

החל משעה 10:30 בבוקר לוהט ברמת הגולן, עד לבוקר לוהט למחרת באותה השעה בעמק יזרעאל, רצנו, צלענו, הלכנו, נכוונו בשמש, עלינו הרים, ירדנו גאיות בכל השעות האפשריות והבלתי אפשריות של היממה, רצנו עם אפוד זק"א, עם פנס ראש כמו רופא אף אוזן וגרון, כמו באלצהיימר פגשנו חברים חדשים כל יום, כפות הרגליים שלי הצמיחו שלפוחיות בגדלים וצורות שלא הכרתי משום ספר פתולוגיה, כאבה לנו הבטן, חלקנו פונה לאחור לתדלוק נוזלים, והכל הכל, אמנון ידידי, בשביל שליש כומתה אדומה.

עד כה לא הצלחתי להבין את מטרתם האמיתית של המארגנים, חבר'ה מיישוב בשם תמרת, ליד נהלל, לא רחוק מרפול בתל עדשים, ואני לא בטוח שהם הגדירו את המטרה לעצמם, אבל לי זה לא היה חשוב בכלל. בסוף היום הזה, כשנרדמנו על ההגה בדרך הביתה, הבנו שלא צריך להיות צעיר בשביל לרוץ, אפשר לרוץ ולהיות צעיר.

בסדר, תוך שלוש שנים ולא בשלושה ימים (או 30 שעות ) תהיה לי כומתה, ולא יהיה זה "סוג של צנחנות", תהיה זו היחידה המובחרת.

תראה תראה כמה החיים מוזרים. אז, היינו רצים מכל חור שהיינו בו הביתה. אבל היום, רק תן לנו ואנחנו עפים מהבית לכל חור ומוכנים לעשות הכל, אבל באמת הכל, בלי המילים "לא יכול המפקד".

ביי, רון