ביום ראשון 4.11.07 הגשמתי חלום. רצתי את מרתון ניו- יורק.
החלום התחיל לפני מספר שנים כשגרנו במנהטן. כל פעם שראיתי את הרצים, נצבט משהו בתוכי, והחלטתי שכך אחגוג את יום הולדתי הארבעים. .
וזו היתה חגיגה…

38,000 רצים מכמאה מדינות מילאו את העיר כבר ביום חמישי. הם טיילו, רצו בפארק ואכלו ביחד איתי פסטה ב- Little Italy ביום שבת.

המירוץ התחיל בטיפוס גשר ה- Verrazano – Narrows כשברקע מושמע שיר שמילותיו:
This is it, this is your run, this is your day"" דיברו אלי ובטח אל כל מי שרץ ביחד איתי.
דיברתי אל עצמי כשחציתי את קו הזינוק. הזכרתי לעצמי שכמו שהבטיח לי רן כשנפרדנו: "אני חדה, אני חזקה ומסוגלת לעשות את זה". אפילו עכשיו כשאני כותבת מילים אלו, עוברת בי שוב אותה צמרמורת התרגשות של מי שיודע שהנה, ברגעים אלה ממש, מתממש החלום.
ואוף, כמה פחדתי שבדרך אגלה שאין בי כח לממש אותו, שאשבר, שאקרוס, שבמקום הנאה, תיהפך הריצה לסבל והחלום, לטעם מר. אבל, המציאות היתה טובה יותר מהחלום….הרבה יותר….

לכל אורך הדרך, חמישה מחוזות וביניהם חמישה גשרים, עמדו אלפים והריעו לנו. בכל השפות ובכל דרך אפשרית. באיזשהו שלב הפסקתי לספור את מספר הילדים איתם "החלפתי כאפות" בצידי הדרך.
הכל היה שם, כמו שיש רק בניו- יורק. אפילו מעודדים חרדים וחרדיות שעמדו לצד שלטים כתובים באידיש, בהם התבקשו תושבי השכונה בברוקלין לא להחנות את רכביהם בצידי הכבישים.
כל רובע והמוזיקה שלו. לכל אורך הדרך הופיעו להקות. היו שם זמרי כנסיה ששרו "גוהספל" לצד נזירות שצילצלו בפעמונים. זמרי היפ – הופ שחורים לצד להקות שניגנו את ה"ביטלס". ואני, שכל כך אוהבת את ניו- יורק, הרגשתי שניו- יורק מחזירה לי אהבה.

revital_nyc_marathon

מצאתי את עצמי רצה, מחייכת ונהנית מהדרך. אפילו כשבקילומטר ה- 35 התחיל מפרק הירך הבעייתי שלי לאותת שנגמר לו, זה לא פגם בהנאה.
זה היה בדיוק כמו שגווין הבטיח, "קשה באימונים וקל בקרב" ואני שכל כך פחדתי לפני כן, שכיוונתי גבוה מדי בשביל מרתון ראשון, שככל שתאריך היעד התקרב, שקשקתי רק מהמחשבה על הטיפוס בעליות התלולות, כבשתי אותן אחת אחת ולא האטתי אפילו לשניה.

בנקודת הסיום, כשמתנדבת של ארגון ה – ING (הגוף המארגן את מרתון ניו יורק) ענדה את המדליה על צווארי ואמרה לי שהיא גאה בי, מילאו דמעות את עיני ועד עכשיו אני לא יודעת אם היו אלו דמעות גאווה? דמעות כאב (רגל ימין)? או אולי צער שכל זה נגמר…

ועכשיו לתודות, כמו בחגיגת בר המצווה –
אז קודם כל, לאלון, בן זוגי, שהאמין בי, פרגן, תמך, עזר, התבדח על חשבוני והחזיר אותי לפורפורציות (כל פעם שאיבדתי אותן במהלך האימונים וזה קרה לא מעט פעמים). בקיצור, שהיה איתי, כמו שרק הוא יודע להיות- החבר הכי טוב שלי.
להורי – שגידלו אותי "אופטימית חסרת תקנה" (כי כמו שאומר רן: "אי אפשר לרוץ מרתון, אם אתה לא אופטימי") ונחושה להשיג כל מטרה.
לשרי ואיתן, חברי היקרים שהיו איתי כל הזמן. שעקבו אחרי כל מצב רוח והסכימו לשמוע על כל כאב וקושי, עודדו וחיזקו. לאיתן, שרץ איתי ריצות "כדוריות אדומות" ((recovery run ולשרי, שבאה במיוחד, כדי להיות איתי שם – ברגע הגדול. אתם מקסימים.
לגווין – שלימד אותי להנות מהדרך ואכן תודות לו, הדרך כולה (כולל האימונים המוצלחים והפחות מוצלחים, כאבי הגב, העקב ומפרק הירך) היתה נפלאה.
לרן – שבשיחת הפרידה שלנו זיהה את רגע המשבר והבטיח שיהיה כיף ואכן כך היה.
לעופר ועדי, שבלעדי הטיפול המסור שלהם בגב וברגלי, לא הייתי עושה את זה אפילו בהליכה. אתם ענקיים!
לרויטל, המדקרת שלי, שכל פעם הגעתי אליה צולעת ("אני מתקנת ואת הורסת") ויצאתי ממנה כאילו כלום לא קרה.
ואחרונים, לכל אותם מעודדים, שולחי ה- SMS והפרחים בהמוניהם.

מרתון ניו יורק 2007 הוא חלום נפלא שהתגשם ועכשיו אני מחפשת את החלום הבא…