היי מיכל,
אני כותב לך אחרי האנדיור צ'לנג'.
האמת היא שחשבתי שתהיי כאן, כי זה הזכיר במשהו את "מהר לעמק" – כן, משהו בבחינת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".
בהתחשב בכל מיני נתונים, קבעתי עם טלי המאמנת שארוץ את מסלול ה- 20 הק"מ, חלקו הראשון של המרוץ. עדיף היה לרוץ ככה ולצאת מזה גדול, יפה ובעיקר בחיים. אבל המציאות??? חזקה יותר מכל דמיון.
עוד בדרכי לשם ולאחר שקמתי בחמש בבוקר, ראיתי שצל הרים כנס הרים. באמת שרציתי לספר שלא הסתדר לי להגיע ויש לי פתק מהרופא, אבל עובדתית כבר הייתי שם לאחר ששילמתי, בלבלתי לכל הסובבים את המוח וכו' וכו', כך שהחלטתי בסופו של דבר להישאר.
מספר טעויות שהתבררו כהרות אסון בוצעו עוד בטרם: תיק נשיאת המים שהשאיר לי אהרון (אהרוןמן או איירון), הסתבר ככבד עוד לפני שבכלל התמלא במים. כמות החומרים שהיו עליו, שגם הטובה במעבדות לזהוי פלילי לא היתה מזהה, לא השאירה ברירה, והתיק הזה, לפחות במדינת ישראל, נסגר.
לעומת זאת, וכאן הטעות מתעצמת, הצטיידתי בארבעה בקבוקוני מים של ארבעת הגמדים של שלגיה, שגודלם כגודל קופסאות בדיקות שתן, ובחגורה שחורה שיש בה כיס לבחירה יחידה:
אחת, המפתח של המכונית בהנחה שאתה חוזר
שתיים, ג'ל אחד בהנחה שאתה שורד
שלוש, וזו הבחירה הנכונה לדעתי, פלאפון, במידה וכצפוי, הנחות אחת ושתיים לא מתקיימות.
בנוסף הצטיידתי בכריך ובתמרים, שפרט לזה שהיו צריכים להיות מונחים בקיבתי, לא היה לי שמץ של מושג איך אסחוב אותם, ושהיום, במבט לאחור, נראים כציוד משחק בברבי ואולי מאותה סיבה בדיוק לא הוחזרו אלי מעולם, אחרי שהופקדו למשמרת בתרמיל של עורכת הדין.
וכל זה היה צריך להספיק לטיול המשפחות הזה.
בנקודת הכינוס לא הכרתי כמעט אף אחד, כך שבעצם, הרבה ברירות עם מי לרוץ לא היו לי. טלי המאמנת כבר צוותה לבעלה לזמן איכות ??? בערבו של חג הסוכות, אז התארגנו אור, הפסיכולוג שבא לבוש שחורים כמו כומר הווידוי שנודע לו שקיצך מתקרב, טלי, עורכת הדין, ואני.
גודלה של הטעות של כל מה שכתבתי עד עכשיו התגלה, תרתי משמע, לאור השמש, בערך בשעה אחת עשרה בבוקר, כאשר אני אבוד בישימון, נתון לחסדיהם של עו"ד ופסיכולוג, שחולקים תמיד ובכל מקום את אותם המקומות בדרוג של טבלת האהדה הציבורית, יחד עם סוכן הביטוח והבנק שלך.
הפור נפל, ואיתו נפילתי.
אירגנו את המסלול וחשבנו גם אנחנו לרוץ את 20 הק"מ עם אפשרות יציאה מהמסלול הזה בכל חלק שלו, ללא קנס או החזרים. בשלב כלשהו בדרך, ואני לא יודע איפה, שמנו לב שהשיר לא תמיד צודק ושההרים דוקא לא גבוהים יותר בדרך חזרה, והריצה קצרה משהו, אבל עד שהבנו מה קורה, כבר היינו בחזרה, ולרוע המזל הסתבר שרצנו רק 10 ק"מ.
כשחזרנו, השעה היתה תשע וקצת. לא היינו (כולל החתום מטה) עייפים מידי. אכלנו קצת, שתינו ומילאנו מים. את ההתלבטות "מה הלאה" פתר גווין. "שום דבר" הוא אמר, "קצת פה, קצת שם ואתם בחזרה". אמרתי לעצמי, מה יכול להיות? כמה גדולה המדינה? כולם יודעים. המסלול נראה בתחילתו דווקא בסדר, קצת רצנו, קצת הלכנו, קצת אפילו, אני חושב, צחקקנו (עם עו"ד ופסיכולוג…).פתאום פגשנו את "אחד שיודע" – רן שילון.
"הא, יופי, שום דבר, כלום, אתם הולכים פה לפיסטין, עולים עליו, יורדים למטה לפסי הרכבת ואח"כ עולים בקו ישר לנס הרים". כמה הלכתם עד עכשיו? אותו דבר ואתם בחזרה". מעודדים מכך שהשכינה נגלתה לפנינו ועוד שוחחה איתנו ואפילו בטון חיובי, המשכנו הלאה.
בדרך לפיסטין התחיל השקט. לפי המקורות שהיו בידינו, משהו פה לא בדיוק הסתדר. השביל הפך למשהו סמלי שאולי בגיאומטריה מסומן כאוסף של נקודות, ובסופו נברא, לדעתי רק ביום המרוץ עצמו, איזה פיסטין. אין אליו שביל, ואתה בעצם גופך ובמיוחד בגפך, יוצר את השביל כובש הפסגה, ואולי מתישהוא תיזקף לזכותך זכות ראשונים.
הכוח ,או יותר נכון חוסר הכוח, התפצל בשלב זה לשלוש קבוצות. הקבוצה בראשות הפסיכולוג ,הקבוצה בראשות עורכת הדין והקבוצה בראשותי. כל קבוצה נעה בצורה אקראית כלפי הפסגה במעין נסוי ותהייה או שמא נסוי וטעייה, מצויידת בכל מיני עצות מספרו של פאול בק על חניכי הצופים, מעודדת מספר הזוהר עם רצון לסעוד בשולחן ערוך, קריאות שמע לכל מיני האלהים, זה הכללי וזה האזורי, תפילות ששנים לא נשמעו במקומותינו ומישהו אפילו טען שאליהו הנביא נגלה לו ושזה הסימן שיש לפיסטין הזה קצה.
בפסגה חיכה עינב מאנדיור שניכר שהמאמץ העיקרי שלו היה בלצלם את הבאים. נזכרתי שיש כזה דבר צלם רפואי, זה שמתעד את מה שהיה, במיוחד את המקרים המוזרים, ואמרתי לעצמי שזה בטח ע"מ שיישאר מאיתנו זיכרון, וידעו, אולי, מאיפה להתחיל לחפש אותנו, אם מישהו ישאל. עינב נתן לי כמה טיפות לבקבוקונים, תמורת איזה מידע חסר ערך ברפואה, שמבחינת צנעת הפרט, לא כאן המקום לפרט אותו, אבל חשבתי לעצמי שזו עסקה טובה, בהתחשב במצב.
התחלנו לרדת. אני לא זוכר מתי הפסקנו לרוץ, אבל אני גם לא זוכר אם בכלל התחלנו לרוץ. החום נהייה בלתי נסבל והדרך, למרות שהיתה בירידה, המשיכה לסינגלס והגיעה עד לתחנת הרכבת הטורקית. בתחנה ניתנה ההוכחה, לכל מי שפקפק אי פעם בבדיחות על הטורקים, שצריך להחרים אותם ולא לנפוש אצלם. לא היה שם שום סימן למים. שום טיפטיפת מים, אפילו לא מים כבדים, אחרונים. אז עוד לייבא מהם?…..יוק!!!!
הרגשתי שיכול להיות שככה מתים. אבל כבר באמת שלא היה לי אכפת. המוח שלי צף לו בנוזליו, להערכתי בנקודת ההיתוך החלבוני, והנוף המקסים שבהריו נהרגו הרבה מלוחמי בר כוכבא במרד אדריאנוס בשנת 132 לספירה על יד מעוזם בית"ר, היווה לגבי תפאורה. בעוד כך וכך שנים יחשבו שגם אני הייתי אחד מהם, ואולי לפי הציוד היפה שהיה לי הייתי מקורב למנהיגים ואולי סוף סוף התגלה סגנו של בר-כוכבא שכולם שואלים מי היה.
שני מטיילים עברו לידנו .למרות מצבם הלא מבריק, סיכויי לחטוף מהם את המים נראו פחות ממציאותיים. החום גבר והמים הפכו נוסחא עלומה בכימיה ולא יותר. המטיילים, שלדבריהם באו מלמעלה, הבטיחו שהסוף קרב. לא היה לי ספק שהם צודקים, בטח לגבי זה שלי. לגבי האחרים, קיוויתי בשבילם לטוב יותר.
בנקודה זו החל, בעצם, הקרב האמיתי, שכנראה לשמו התכנסנו כאן היום. העליות שוב הוכיחו בפעם המי יודע כמה, ש"חכמה הדרך מההולך בה". חשבתי לעצמי כמה קרוביי היו גאים בי לו ראו איך אני, בלבוש שנקנה אך לאחרונה בארה"ב, זוחל, מתנשף, שוטף את פניי ועורפי במי גבים, ומנסה להאחז ……בעיקר בחיים. עורכת הדין שעטה לפיסגה, נעלמת לי עם תיקה והמים שבו, מלווה בכריך הננסי, הדבש והתמרים שבהם נתברכה ארצנו , אבל לצערי, לא אני. היא לוותה בליווי אוהד ותומך של הפסיכולוג, שהיה עסוק בהפקה של חוויה מתקנת וספוג רגשות השליחות העצמיים שאיתם בא לעולם.
בהמשך הספקתי לשאול את עצמי האם לא הייתי צריך להפקיד גם צוואה בתרמיל שלה, הרי היא לא היתה מבקשת על זה תשלום. אור, לעומת זאת, לא איבד תקוה ורץ כמו עז הרים בינה לביני, כשבאיזשהוא שלב שלחתי אותו לדרכו כי במוחי המבושל ונטול הנוזלים, כבר לא היה מקום למישהו לבוש שחורים עם שער ליפה, שנראה כעת כמו הקברן של המועצה האזורית שמחפש פרנסה. בהמשך פגשתי עוד מספרנביאי שקר תמהוניים בגילאים ובמינים שונים, שדווחו שאוטוטו אתה מגיע.
החום הלך וגבר בקבוקוני הפלסטיק מזמן היו לשאריות פלסטיק המיועדות למיחזור ולא יותר. לפתע הגיעה תקוה בלתי צפויה והוכחה נוספת לקיומו של השוכן במרומים. גם הנוספים השוכנים במרומים (מרומי נס הרים) הבינו שמשהו רקוב בממלכת רנמרק, ותיכף אין למי לשלוח תזכורות לתשלום חודשי, ומלאכי שרת מצויידים בקולה, מים ומשקאות איזוטוניים, החלו להגיע.
בשלב הזה התרחש עוד נס במערכת ההישרדות הזו. אור, שגורש בבושת פנים במערכה הקודמת, חזר במערכה הכמעט אחרונה לגביי ,ומחל לקהל מאמיניו בעוד הוא שופך עלי את המים הקדושים, מברך אותי, נותן לי לשתות חצי בקבוק ומביא אותי ממטיל ספק למאמין, ומשם אל הפסגה.
בפסגה לא התחולל קודם לכן נס, האוכל יחד עם נס המים בו חזיתי קודם לכן נגמרו. קהל המאמינים שדד את הכל ונעלם. היו שם מיץ בורקס תרד, חצי רוגלה ,תבנית של איזו עוגה וחולצה אקסטרא-סמול. בכל מקרה הודיתי על מה שיש לי וחשבתי, שוב, שאם יש לי פת לחם היום, אין לי ספק שתהיה לי אחת גם מחר.
רן שילון הסתובב במרץ על ידי, אבל כנראה שבמצבי אפילו הוא העדיף שלא להתעלל בחסרי ישע . חוץ ממנו ועוד מספר אנשים אחרים שלא הכרתי, לא נשאר אף אחד. עם קצת עזרה נכנסתי למכונית ועם עוד קצת עזרה הכנסתי את המפתח. נסעתי חזרה, לא מעז להביט לאחור מכל מיני סיבות. כמובן שנתקעתי בפקק בדרך חזרה, אבל זה כבר לא נחשב בעוללות אותו היום כסיפור גבורה שבסופו הגעתי הביתה. יצאתי מהמכונית ולהפתעתי המשכתי לרכוב על איזה סוס שישב בין רגליי. אותו סוס לא איפשר לי במשך היממה הבאה לקרב את הרגליים זו אל זו.
בבית התקבלתי בסקפטיות ובאדישות הרגילים של שנים בנסיבות האלה, בבחינת "את הצרות האלה אתה ביקשת לעצמך". תרמתי עוד כמה דקות של סוציאליזציה משפחתית פושרת ופרשתי. כשחזרתי עברו שלוש שעות, שכנראה ישנתי במהלכן. בהמשך ישנתי עוד עשר שעות ועד עכשיו אני לא מתאושש מכאב השרירים.
ביום א' לקח אותנו רן (כנראה למטרת החלמה) לסידני עלי, ושחינו מעל הסלעים כדי לראות נוף תת ימי. היה לי רושם שאפילו הדגים שם שאלו האם גם כאן, כמו באנדיור צ'לנג', הוא לא היחידי שמתלהב מכל זה.
ביי, רון
Leave A Comment