עמי נוי: למה לונדון

שלום, אני נוסע..
למה לונדון? שאלה טובה. כמה וכמה פעמים בחודשים האחרונים, כשבני שיחי שמעו שאני מתכונן למרתון לונדון, עלתה השאלה, למה לונדון?
לכאורה, יכולתי לענות כמו יהודי טוב – למה לא?
מדובר באחד מהמרתונים הגדולים בעולם, בעל מסורת ארוכת שנים ואוירה יוצאת מן הכלל. אבל כל הסיבות הללו שמניתי כנראה נכונות למרתונים גדולים אחרים וזאת אולי הסיבה לשאלה, למה דווקא לונדון?

לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון
היו מספר סיבות להחלטה שלי ללכת למרתון לונדון.
מדובר באמת באחד המרתונים הגדולים בעולם אבל הוא נחשב ליוצא דופן מבחינת האווירה שבו. האירוע עצמו נחשב לאירוע תיירותי עד שאתר למטייל, לדוגמה, ממליץ עליו כאחד מהפסטיבלים הנבחרים של אנגליה שכדאי להגיע ולצפות בהם. חשבתי שאם מומלץ להגיע ולצפות ברצים, אז על אחת כמה וכמה, לרוץ איתם.

סיבה נוספת? אני, באופן אישי, מעדיף לשמוע קריאות עידוד כמו "faster, faster" באנגלית על פני "schnell, schnell" בגרמנית.

וחוץ מזה, אני אוהב את לונדון. אולי בגלל שהיא מייצגת את ההיפך הגמור מישראל (לא פלא שהאנגלים לא הסתדרו בארץ ישראל ואחרי 30 שנה חזרו לאנגליה). בארץ חם ומזיעים, שם קריר וגשום לפרקים, בארץ התנועה בצד ימין ובאנגליה בצד שמאל (ואולי מזל שהם חזרו לאנגליה ב 48'). אצלנו לחוצים ונדחפים ובאנגליה הם רגועים ומנומסים, אם תדחוף מישהו, אפילו בכוונה, הוא מיד יבקש ממך סליחה. אצלנו, עמידה בזמנים היא מושג שקיים, אולי, בצבא ובאנגליה אתה יכול לכוון את השעון לפי דיוק הרכבות. בקיצור, קצת מזג קר, הליכות ונימוסים אף פעם לא הזיקו.

יש עוד סיבה שבגללה בחרתי לרוץ בלונדון. יודע מי שמתאמן למרתון שיש להקדיש הרבה זמן לאימונים שבהכרח פוגעים גם בזמן המשפחתי, בצורה כזאת או אחרת, לזמן ארוך או קצר, אבל פוגעים. כשהחלטתי להירשם למרתון בחו"ל, אשתי כבר הייתה בהריון. הלידה הייתה צפויה לקראת סוף ינואר ונראה היה לי שלא יהיה לי יותר מדי זמן להתאמן בסוף ינואר-תחילת פברואר. כדי לטוס עם הקטנה שאמורה להיוולד, הייתי צריך לקחת בחשבון פרק זמן מסוים, עד שתגדל ותתחזק. חודשיים אחרי הלידה נראו לי זמן סביר.

אבל עדיין צריך לקחת בחשבון הרבה שעות ריצה. איך משכנעים את היולדת לאפשר דבר כזה? ובכן, פה נכנס היתרון הגדול של לונדון לתמונה.
אמרתי לעצמי שאם אשתי הצליחה לנצל את שלוש השעות ושלושת רבעי השעה שרצתי במרתון טבריה לקניות ברחוב הגליל בטבריה, אין ספק שהיא תמצא מה לעשות בזמן זהה באוקספורד סטריט בלונדון. קניות, רבותי, למי שלא הבין, הן חרב פיפיות. מצד אחד זה עולה כסף, מצד שני, תראו לי מישהי שתוכל לעמוד בפיתוי. בקיצור, זה הצליח ואשתי הסכימה.

ויש גם זיכרונות רומנטיים מלונדון.
בדיוק לפני 12 שנה, באפריל 1996, יצאתי לחופשה בת 10 ימים מהצבא וטסתי עם חברתי לטיול בלונדון, שם הצעתי לה נישואין… אז אומנם פריז אולי נחשבת ליותר רומנטית, אבל אצלנו לונדון היא חלק מהזוגיות.

אה, ויש עוד תשובה אחת שהזכרתי אותה כבר והיא: למה לא?
מסביבי שמעתי על מרתון ברלין ומרתון פריז ומרתון רומא ואמסטרדם וניו-יורק אבל לא שמעתי על אף אחד שהיה בלונדון, לא שאין, אני פשוט לא שמעתי. למה לא בעצם? אם מדובר באחד מהמרתונים הגדולים והמפורסמים בעולם, למה לא שמעתי אף אחד שמדבר עליו?
זאת נראתה לי דווקא סיבה טובה לחשוב בכיוון של לונדון.
אחרי שהודעתי לגווין שזה המרתון שבחרתי, הוא סיפר לי שאשתו רצה את המרתון הזה. טוב, אולי הייתי פזיז מדי כשהסקתי שאין הרבה ישראלים שמשתתפים במרתון לונדון, אבל את זה עוד נראה.

לונדון לא מחכה לי? (ושיעור ראשון)
לפני שאעבור לתיאור המרתון עצמו ארצה בכל זאת להזכיר שיעור שלמדתי על בשרי.
נשארו לי כחודשיים למרתון והרגשתי מצוין, גם מבחינת חוזק, גם מבחינת מהירות הריצה. קבעתי לעצמי זמן מטרה של 3:30 שעות ועל פי המטרה הזאת התאמנתי.

שבוע אחרי ריצת השלוש שעות ביער בן שמן זה קרה. רצתי באימון של יום רביעי מהר וחזק, ירדתי מ-4 דקות לק"מ, לראשונה בחיי, והרגשתי מצוין, אולם במהלך היום התחילו לי כאבים חזקים בברך ימין. שמתי קרח ביום רביעי וביום חמישי והכול עבר. ביום שישי יצאתי לריצה של שעתיים יחד עם צחי וארז גיסי באזור ירושלים. חזרתי מהריצה שוב עם כאבים, אבל הפעם הם לא נעלמו ולא משנה כמה קרח המסתי על הברך הזאת. לפניי עמד החודש הקשה ביותר מבחינת עומס האימונים ודווקא עכשיו מגיעה הפציעה.

במקביל לפיזיותרפיה התחלתי להוריד עומס במקום להעלות. בשבוע הראשון רצתי רק פעמיים, בשבוע השני רק רכבתי ובשבוע השלישי נחתי לגמרי. למרות שעופר הפיזיותרפיסט אמר לי שאני יכול להתחיל לרוץ קצת, גווין אילץ אותי להמשיך לנוח לגמרי עוד כמה ימים.

נשארו לי עוד 4 שבועות. לאט לאט חזרתי לרוץ. לאט לאט חזרו גם הכאבים. המשכתי לעשות פיזיותרפיה, לרוץ, לקחת כדורים, לרוץ וחוזר חלילה. בליבי גמלה ההחלטה שאת המנוחה אקח כבר אחרי התחרות.
כפי שכל אחד יכול לתאר לעצמו, זאת הייתה תקופה מתסכלת למדי, אבל המנוחה, הכפויה לעיתים כפי שכבר הזכרתי, השתלמה ויכולתי לרוץ את כל המרתון.
לונדון ועוד איך מחכה לי.

הייאוש נעשה יותר נוח (וגם שיעור שני)
המרוץ עצמו הוא חוויה מדהימה. החל באקספו הענקי עם עשרות הדוכנים. הארגון למופת של הרישום וקבלת המספרים והצ'יפים. מישהו באדידס כנראה חשב שאנחנו הולכים להזיע המון בזמן הקרוב, אחרת קשה להסביר את כמות הדאודורנטים של אדידס שחילקו שם.
שטחי הכינוס לפני הריצה היו מדהימים. בגריניץ', על הגבעה, מדשאות ענקיות מחולקות לשלושה מתחמים בשלושה צבעים, אדום,כחול וירוק כשמעל כל מתחם, צפלין ענק בצבע המתחם שמראה גם למי שמגיע מרחוק לאן עליו להגיע.

בכל מתחם עשרות תאי שירותים, שטחים מגודרים רק לגברים ואוהלים להתארגנות ומסתור במקרה של גשם, חלוקת בקבוקי מים ומשקאות איזוטונים, קפה ותה ללא הגבלה.

רוב האנשים לבשו בגדים קצרים. לי, ילד טוב endure, היה קר ולבשתי טייץ ארוכים ושתי חולצות. גם כובע מצחיה חבשתי, כנגד הגשם שעל פי כל התחזיות עמד לשטוף אותנו במלוא עוזו.
אם חשבתם שלרוץ עם גופיה ומכנס קצר בטמפרטורה של 10 מעלות בגשם שוטף זה קצת לא נורמלי הייתם צריכים לראות באיזה תחפושות אנשים רצו את כל המרתון.

היו המון "גיבורים" כמו שהבן שלי מכנה אותם. סופרמן וספיידרמן ובאטמן וגם כמה וונדר-וומן וסקובי-דו, שהוא לא ממש גיבור כמו האחרים אבל אני חושב שאפשר להחשיב מי שרץ מרתון עם תחפושת של סקובי-דו כגיבור,לא?

דרך אגב, חשבתי על זה במהלך הריצה אחרי שכמה מה"גיבורים" עברו אותי. הרי מדובר פה בפיזיקה פשוטה. לסופרמן למשל יש גלימה, תוך כדי ריצה נדחף אויר מתחת לגלימה ומעלה אותה למעלה ואז מתחיל לעבוד כאן כוח העילוי, מה שמאפשר למטוסים לטוס ולא ליפול כמו אבן מהשמיים ארצה. כוח העילוי מושך את סופרמן כלפי מעלה ומקטין את החיכוך שלו עם הכביש וכך, בין אם הוא נוחת על העקבים ובין אם על החלק הקדמי או המרכזי של הרגל, זמן המגע שלו עם הכביש קטן, משקל הגוף שהרגל צריכה לדחוף קטן וממילא מהירות הריצה עולה. כמובן שזה מונע מהגוף להתעייף מהר וכך הוא יכול לשמור אנרגיות לשלבים האחרונים של המרוץ. אני חושב שכדאי להתחיל ללמד את סגנון הריצה הזה באימוני הטכניקה של הקבוצה.

היו עוד כל מיני תופעות מוזרות במרוץ הזה. למשל 4 אנשים שלבשו בגדי אסירים מכף רגל ועד ראש וכשהם מחוברים ביניהם ברגליים במעין שלשלאות הם רצו את כל המרוץ.

והיו עוד כמה רצים משונים חוץ ממני.
היו רצים סקוטיים שרצו עם חצאית. (סליחה? לא הגזמתם קצת?)
זקן המשתתפים היה בן 101 וכשראיינו אותו לפני הזינוק בשטח הכינוס, הוא ענה תוך כדי עישון סיגריה (שודר ב BBC, לא נגעתי).

רצו גם כמה גברים ונשים משבט המסאי באפריקה. הם היו לבושים בלבוש המסורתי שלהם, כולל חניתות ומגינים ותופים והם שרו וניגנו כל הדרך.

היה גם זוג צעיר שרץ בלבוש די חושפני. למעשה הבחור רץ רק עם תחתונים וחברתו עם תחתונים וחזייה בלבד, הקצב שלי היה מהיר משלהם כך שנאלצתי לעבור אותם.

ועוד לא דיברתי על הלהקות שניגנו כל הדרך. להקות פופ ורוק וג'ז וקלאסי וסקוטים עם חמת חלילים ותזמורת כלי נשיפה של פנסיונרים (לפי הגיל) ותזמורת משטרתית כלשהיא (לפי המדים) ועוד ועוד.
ולמרות שירד גשם שוטף למשך שעה באמצע המרוץ, אף אחד לא נעלם וכולם המשיכו לעודד ולהריע ולדחוף ולצעוק עד המטר האחרון.
שיעור בהתכווצויות 

בעקבות הגשם והקור התחילו להתכווץ לי התאומים במייל ה 15-16 בערך.

חששתי שההתכווצויות יגיעו מתישהו אבל קיוויתי שזה יהיה כמה שיותר מאוחר. בהתחלה זה כמו דקירה כזאת של סיכה ברגל אחת ואחרי כמה דקות מרגישים דקירה גם ברגל השנייה. לאט לאט זה הופך להרגשה שמישהו פשוט מחזיק את השריר עם היד ומשחרר. בשלב מסוים השריר הופך לגולה ואחר כך לכדור פינג פונג שתקוע שם בשוק. עוברות עוד כמה דקות וכדור הפינג פונג הופך להיות כדור טניס. עכשיו לכו תרוצו עם כדור טניס שלוחץ לכם על השוקיים בשתי הרגליים. אז זהו, שזה מה שצריך לעשות. לרוץ. זכרתי שבתדריך שנה שעברה לפני המרתון בטבריה, רן אמר שההתכווצויות יקרו אבל צריך להמשיך והן ייעלמו. שנה שעברה ניסיתי בכל פעם למתוח את השריר שהתכווץ, אבל השרירים היו כל כך עייפים שכל מתיחה של שריר כווצה את השריר המנוגד לו. הפעם החלטתי שאני מתעלם מההתכווצויות.

למרות שההגיון אומר לכאורה את ההיפך, ריצה בקצב קבוע עד כמה שניתן, על הכאב ועל ההתכווצות פשוט מעלימה את ההתכווצויות אחרי כמה דקות. את המחיר השרירים גובים בימים שאחרי, אבל דיה לצרה בשעתה. מה שעובד בשלבים האלו זה בכלל לא הרגליים אלא הראש…
דבר אחרון. גיליתי שקל יותר לרוץ לפי מיילים ולא לפי ק"מ, זה יוצא הרבה פחות. כל הריצה מדדתי את עצמי לפי מיילים. הסימונים היו כל מייל וכל חמישה ק"מ כך שמראש העדפתי להתחשב במיילים ולא בק"מ.
דווקא בסוף, בק"מ האחרון פתאום התחילו סימונים של מטרים. עוד 800 מטר לסוף. זה רק 2 הקפות של האצטדיון, קצב של 10K שלי זה בין 4 ורבע ל 4 וחצי דקות. אם נוסיף עוד כמה שניות כי הרגליים שלי מרגישות כמו יציקת הברזל של הפסל של וולינגטון על הסוס, אני יכול לגמור את זה בלי בעיה, עוד 600 מטר לסוף, זאת הקפה וחצי של האצטדיון.

רגע, מה פתאום הם התחילו לסמן לפי מטרים? ואז גשר להולכי רגל, ופתאום, ממש מטרים בודדים לפני הבקינגהם פאלאס – עוד 385 יארד לסוף. מה זה? היינו במיילים, עברנו למטרים ועכשיו יארדים? מה זה יארדים בכלל? וכמה לעזאזל זה 385 יארד? כבר עדיף מטרים , זה רק 352 מטר. אני משאיר את הארמון מאחורי (אלו ה 200 מטר שהמלכה הוסיפה ב 1908 למרתון? באמת תודה לך הוד מעלתך) ומגיע לקו הסיום. הסוף היה ממש קשה, סוג של סיוט אפילו, אבל גם לסוף יש סוף.
זהו, אפשר להצטלם עם המדליה ולקבל את השקית ולהפגש עם אשתי והתינוקת ולנוע לכוון המלון. ברכבת התחתית כל הזמן קמו בשבילי,  ובמלון כבר אפשר לשתות את הבירה שקיבלתי בשקית. אנגלים או לא אנגלים?
זהו! את המרתון סיימתי! זוכרים שהזכרתי משהו על קניות באוקספרד סטריט? המסע הזה רק עכשיו מתחיל (פרצוף מבוהל עד אימה).

קצת נתונים יבשים: למרתון פנו להירשם יותר מ 92,000 רצים, התקבלו 45,971 ולקו הסיום הגיעו יותר מ 34,420 אלף רצים, מה שהופך אותו למרתון לונדון השלישי בגודלו מאז 1908, מתוכם רק 4 ישראלים, אז המסקנה שלי שאין הרבה ישראלים במרתון לונדון נכונה.
סיימתי שני מבין הישראלים, כך שאם היה פודיום לפי ארצות הייתי זוכה לעלות עליו וגם זה סוג של הישג .
שיא המרתון נשבר והוא עומד על 2:05:15. השיא האישי שלי, לעומת זאת, עדיין מחכה להישבר, אבל לא לעולם חוסן. להתראות במרתון … יש למישהו הצעה? הקווים נפתחו

עמי נוי, אנדיור