"סוניה, עשן לבן!", רעד מעט קולה של יעל שמש, חברתי ל"אנדיור", שבישרה לי בטלפון על בחירת אפיפיור חדש. יעל ידעה עד כמה אני מחכה בחשש לבשורה זו. ואכן, לבי צנח.

הכול התחיל כחודש לפני מרתון רומא. כידוע, האפיפיור התפטר במפתיע ועולם הנצרות חיכה בקוצר רוח לבחירת יורש. יותר מדויק: עולם הנצרות ונרשמי מרתון רומא, שאני ביניהם. מה הקשר? מארגני המרוץ שלחו הודעה שבמקרה שהכתרת האפיפיור החדש תתקיים ביום המרתון, ה-17 במרץ, יוזנק המרתון בשעות אחר הצהרים במקום בבוקר, ובמקום שהמסלול יעבור במרכז העיר על אתריו המרהיבים, שייסגר עקב אירוע ההכתרה, הוא יופנה לפריפריה, ויעבור בין שכונות מגורים. לא כיף בכלל.

לא במקרה בחרתי ברומא למרתון ראשון שכן זוהי עיר אהובה עלי במיוחד. בסופו של דבר, שיחק לנו המזל כאשר ימים ספורים לפני המרוץ הגיעה ההכרזה שהמרתון יתקיים במועד ובמסלול המתוכנן, שכן הכתרת האפיפיור תתבצע יומיים לאחר מכן. יש! רומא בידינו (או יותר נכון ברגלינו). עד כאן ה-"עז".

שנה לאחור הגעתי לרן שילון בעקבות פציעה כרונית ממנה סבלתי כשנתיים, שין ספלינט, כאבים מתגברים בשוק. הודעתי לו בפגישה הראשונה שאין לי כל כוונות לרוץ מרתון אלא רק להיפטר מהפציעה ולהמשיך לרוץ בכיף את ריצות ה 10-20 ק"מ האהובות עלי. הריצה הארוכה האחרונה שעשיתי לפני כן, חצי מרתון תל אביב, הייתה בבחינת אקורד סיום צורם שכן היא גרמה להחמרת הפציעה והשבתה מוחלטת מריצות. אהבתי את הריצה, את האתגר שבה, הקושי המתחלף לסירוגין בתחושת שחרור מופלאה, כאשר רוח קלילה וקרני שמש מלטפות אותי בריצות לאורך חוף הים או בפארק או בכל מקום שבו בחרתי. ריצה הייתה בשבילי כמו חיוך מתמשך. הפציעה וההשבתה גרמו לי עוגמת נפש רבה.

מספר חודשי אימון אצל רן ("קטן עלינו הפציעה הזו") במסגרת קבוצת "אנדיור", והלא יאומן קרה, הכאבים נעלמו ושוב יכולתי לרוץ.

שלוש שנים לאחור "יש לך צליאק", בישרה לי רופאת הגסטרו. ואני, רופאה בעצמי, לא קראתי את אשר היה כתוב על הקיר במשך שנים. שנים בהן הסתובבתי עם אנמיה לא מוסברת, ממנה התעלמתי באלגנטיות, מעשה בת-יענה שמאפיין רופאים במה שנוגע לבריאותם. לא סבלתי מכלום, הרגשתי מצוין, וכמה שנים התמדתי בריצות שאורכן הלך וגדל, עד שהאנמיה הוחמרה ובבדיקות נוספות התגלה שיש לי צליאק. כן, אותה רגישות מפורסמת לגלוטן הנמצא בחיטה ושאר דגנים. ההלם הראשוני התחלף די מהר בהסתגלות נמרצת למצב החדש, שכללה הצטיידות בתחליפי מזון שונים וארגון המטבח כך שיהיה "סטרילי מגלוטן". השד לא נורא, חשבתי. כיום יש תחליפים מעולים לקמח, לחם, פסטות.. ואולי אתחיל לאכול בריא יותר ואפילו ארד במשקל, עכשיו כשהפחמימות האהובות לא זמינות כמקודם? מהר מאד התברר שהשד לא נורא. הוא נורא מאוד.

זמן קצר לאחר האבחנה קלטתי את מלוא המשמעות של המצב החדש. לא עוד אכילה ספונטנית, לא עוד מסעדות (אלא לאחר מחקר מדוקדק ומעמיק בנקיון מטבחן מגלוטן), לא עוד אכילה באירועים – צליאקים (אני לא אוהבת את המונח "חולי צליאק" – צליאקי שנמנע מגלוטן הוא אדם בריא!) חייבים לשמור ולהיזהר מגרגר חיטה. אפילו גרגר אחד עלול לגרום נזק לטווח הקצר והארוך. הזהירות אינה נוגעת רק ללחם, עוגות ובצקים מכילי קמח אלא קשורה גם לזיהום משני, כלומר האפשרות שבפס ייצור במפעל מוצרים "יזדהמו" בגלוטן. מדובר על רטבים, תבלינים ושורה אינסופית של מאכלים, וכמובן הסיכון שכף שערבבו בה תבשיל מסוים תמצא את דרכה למאכל אחר.

ההיערכות וההשלמה לא היו פשוטות. חשתי ממודרת מהאנשים ה"נורמליים". הרגשתי שאני מתקשה להתמודד. תחושת רחמים עצמיים לוותה באכילת פיצוי של כל מה שמותר לי. התוצאה לא אחרה להגיע, עלייה במשקל במקום הירידה המיוחלת, "התבאסות" מהמצב וחוזר חלילה, המעגל המרושע המפורסם. הבנתי שככה זה לא יכול להמשך. ההצלה הגיעה בתקופה זו בעקבות היכרות עם טלי פינק, מאמנת ריצה ב"אנדיור" שהיא גם מאמנת אישית, ובלעז – קואוצ'רית. מספר שיחות עם טלי המקסימה העמידו אותי על הרגליים, עם התובנה שרחמים עצמיים לא יובילו אותי לשום מקום. החיים מזמנים לנו הפתעות והיכולת להתמודד מצויה בנו, ההחלטה באיזו דרך לבחור קיימת אצל כל אחד. הבנתי שאני חייבת לתעל את התחושות שלי לאפיקים חיוביים, וככה נולד לו רעיון המרתון. החלטתי שבגיל 50 ארוץ מרתון!

לפני שבעה חודשים "רן, אתה חושב שאני יכולה לרוץ את מרתון רומא?", שאלתי את רן רועדת כולי (מקווה שלא שם לב). "ברור שכן", הגיעה התשובה הכל-כך רן-שילונית. וככה, מרחפת מהתרגשות, הגעתי הביתה ובישרתי על כך לדוד בעלי. התגובה הייתה: "את מטורפת! ואת גם נוסעת לבד, כי אני לא בא לעודד אותך. לדעתי מרתון זו ריצה לא בריאה ומיותרת". הטקטיקה של לא להזכיר עוד את הנושא עבדה יפה וכעבור שלושה ימים דוד ביקש ממני שארשום גם אותו. תקופת האימונים לא הייתה קלה אך גם לא מתישה במיוחד. כפי שמקובל ב"אנדיור", לא היו ריצות ארוכות מאוד. למען הגילוי הנאות עד לרגע הזינוק פקפקתי בשיטה הזו וביכולתי לסיים את המרחק הלא נתפס הזה, 42.2 ק"מ. אבל כמו אצל האחרים, גם אצלי השיטה לא איכזבה. הריצה הייתה חוויה נהדרת.

המרתון זינקנו בקור מקפיא לריצת חלום. לא היה קיר, לא היו כאבים. גמענו ברגלינו קילומטרים של אבני ריצוף עתיקות. שלל כיכרותיה ואתריה של העיר המופלאה הזו, הקהל האיטלקי החם, כל אלה גרמו לי לחיוך מתמשך מרגע הזינוק ועד לקו הסיום של המרתון הראשון שלי, שבסיומו כיכב דיגלון ישראל קטן שהנפתי גבוה.

אז תודה רבה לרן וכמובן לכל חבריי המקסימים מ"אנדיור", על האנרגיות הטובות שלהם, העידוד והפרגון לפני המרתון ואחריו. ולחיי האתגרים שבדרך!

סוניה מנדלוביץ.