לאחר זמן רב של התלבטויות והתחבטויות, החלטתי להגיע לרכיבה הקבוצתית ביום שישי.
חודשים שאני מתכננת להגיע לרכיבת שבת ובכל פעם מוצאת סיבה למה לא.
גם "עידודי" החברות לקבוצה ש"בפעמים הראשונות זה תמיד קשה"… "תביאי בננה וחטיפי אנרגיה"… "תביאי מספיק מים ואל תסתכלי על אף אחד" לא היו משכנעים.
אבל טריאתלון הנשים בפתח, וכנראה שאין ברירה, מתישהו צריך להתחיל לרכוב בקבוצה.
טלי פינק, שתחיה, עודדה בלי סוף, אמרה שיהיה בסדר ובכל מקרה, הבטיחה, זו רכיבה שונה מהרגיל. מתחילים בבני ציון.
הגעתי. רן התחיל בהסברים, איזו רכיבה מתוכננת היום לפי תחרויות היעד הקרובות של הרוכבים שהגיעו. מי לחצי איש ברזל ומי לתחרויות אחרות.

התחלנו לזוז, שאלתי את רן "ומה אני עושה?" והוא השיב: "מה שעושים כולם". האמת, נלחצתי.
ההתחלה הייתה מבהילה. הקבוצה החלה לרכוב/לשעוט ואני בסוף הטור.
הכסא לחץ, הידיים כאבו אבל חשבתי שאני מתרגלת. רק חשבתי.
רכיבה עד הכיכר ובחזרה. באיזשהו שלב הגיע ניר לרכוב איתי, לתת טיפים ולעודד. אחרי שעה ורבע הרגשתי שזהו. אם אני מתכוונת להשתתף במרוץ הרצליה מחר אני צריכה להפסיק.

ביקשתי רשות יפה… מניר… רכבתי לרכבי ונסעתי… שמחה, כאובה וטובת לב.

מבחינתי, עשיתי את זה. השתתפתי ברכיבה קבוצתית, עברתי את טבילת האש.
אחרי חצי שעה צלצל הנייד. על הצג ראיתי "רן שילון". מיד הכנתי כתב הגנה. "זה ניר ששחרר אותי…"

סמדר קטנה
כשרן שאל בסוף המרוץ אתמול איך היה עניתי שקשה. מצוין הוא השיב, זה סימן שעבדת…

סמדר גרונדלנד, אנדיור