סיכום חוצה ארץ וגילוי נאות של תובנות חדשות

ובכן, בימים שעברו מהאירוע פיתחתי תובנות חדשות, לגביי לפחות. נראה לי שכשאני בוחר לי אירוע, מרוץ, תחרות, האירוע הוא לא המטרה, הוא חלק מהמטרה, אולי 50%, אולי פחות. המטרה היא בעצם תקופת האימונים לפני האירוע. מה אני רוצה לשפר, במה בא לי להתאמן, איך אני רוצה להעביר פרק חיים קצר זה. אני מניח שאצל מתאמנים רבים זה כך. שהרי אם היינו מחליטים לגשת לתחרות איש ברזל והיו אומרים לנו שכיום לא צריך אימונים כלל, שיש כדור לא יקר שנוטלים לפני התחרות ובעזרתו נעבור את האירוע ב 10 שעות, אני לא הייתי לוקח את הכדור. הייתי רוצה לעבור את חודשי האימון לפני האירוע. תקופת האימונים היא כנראה המטרה הראשית.

פעמים רבות אנו נשאלים ע"י אנשים "לא מתאמנים" מה זה טריאתלון. תשובתי היא שעבור מעטים, זוהי תחרות וזכייה במקומות הראשונים, אבל לגבי כל היתר זה אורח חיים. לפי קושי המטרה, כך גם אורך התקופה שבה אתה מגדיר לעצמך את אורח החיים לפני האירוע, את אופי האימונים ואת סוג האימונים (אופניים ו/או ריצה ו/או שחיה וכול קומבינציות אפשריות). טריאתלון, איש ברזל, מרתון, מרוץ עליות בן יום או חמישה ימים וכו', האירוע יגדיר לנו את אורח החיים לפניו. פירוש הדבר, שברגע שאנו בוחרים אירוע, אנו בעצם מחליטים מה יהיה אורח החיים שלנו עד אותו אירוע, כמובן שבסוף יש את האירוע עצמו, אבל הוא קצר, שעה, שעתיים, שלוש שעות, יום…

אחרי ההקדמה נחזור לאירוע המדובר. בפברואר החלטתי שאני רוצה לשפר את הריצה. רציתי לשפר תוצאה ומהירות וידעתי שהאימונים יהיו לרוץ הרבה ומהר על כבישים. אחרי שזה הוגדר, הוחלט שאירוע היעד יהיה מרתון ת"א והתחלתי להתאמן עם רן. כמו שציפיתי – אימונים מהירים ולא במיוחד נעימים. תמיד חשבתי שיותר כיף לרוץ הרבה ולאט מאשר מהר ומעט. אימוני המרתון זה מהר, לא המון אבל מהר.

אימוני אמצע השבוע היו קשים ואימוני הריצה בבן שמן היו נחמדים. באותה תקופה החלטתי שהאירוע הבא שייבחר ידרוש אימוני ריצה ארוכים ואיטיים יותר. ההחלטה הסופית הגיעה אחרי "הר לעמק" שאותו רצתי בקבוצה של שישה רצים. חזרתי הביתה, התעניינתי, שמעתי על "חוצה ארץ" ונרשמתי. ניסיתי לדבר על זה עם רן אך הוא השיב שנדבר על כך אחרי המרתון. הוא רק הוסיף שהאימונים יהיו הרבה יותר מעניינים ונחמדים, איך רן אומר, כייף גדול. אני כבר החלטתי אבל למען הרשמיות זה נשאר פתוח. עבר המרתון, אירוע קצר (יחסית) שלא זכרתי ממנו הרבה. כמו תמיד, זכורה יותר תקופת האימונים המקדימים.

לאחר שיחה עם רן, הוחלט/אושרר חוצה ארץ (שכבר נרשמתי אליו מזמן), המקצה הארוך, לבד. תקופת האימונים בת חמשת החודשים החלה בהתאוששות מהמרתון. ריצות קלות, שחיה בים, אופניים… סתלבט. מספר שבועות שאף שהיו מאוד קלים אבל היו חלק מהדרך… לאחר מכן, החלו להתגבר כמויות הריצות. בפרק זה של האימונים היו כלולות גם ריצות טמפו, אינטרוולים וריצות פרטלק בחדר כושר, מה שהזכיר במעט את האימונים למרתון. נחמד. בשלב זה נכנסתי מעט לפורומים של החוצה וגיליתי שאנשים רצים 100, 120, 140 ק"מ בשבוע, ואני? חצי ופחות. בשבתות רכבתי. שאלתי את רן, אמר "זה בסדר, אל תדאג…" אמר, אמר.

עברו מספר שבועות והתחילו "אימוני חיזוק – עליות". במשך השבוע ריצות לא ארוכות ואז מגיע יום שישי. לפנות בוקר נסעתי ליער הקדושים וחניתי בין שני סינגלים, הראשון עולה לכרמליה ועוד סינגל מולו. אחד 130 מ' עליה מצטברת ואחד 180 מ' עליה מצטברת. מטרת האימון הייתה לעלות 1,200 או 1,300 או 1,500 במשך שלוש או ארבע או חמש שעות. לא משנה הקילומטרז'. הריצות לא היו ארוכות, המטרה היתה לטפס. עליתי, ירדתי, פעם פה ופעם פה. עד שהגעתי לעלייה המצטברת הרשומה בתוכנית האימון. אחרי 3 או 4 שעות הייתה חצי שעה של הפסקה מתוכננת. בחצי שעה זו ישבתי על ספסלי קק"ל, שתיתי קולה קרה מהצידנית, אכלתי כריך, פירות יבשים ואז המשכתי.

כך כארבעה או חמישה שבועות. יום שישי בין 5 ל 6 בבוקר מגיע ל"מקום", חונה בין שני הסינגלים ולעבודה. שבתות ראשונות היו רכיבה ואחרי זה ריצה . תקופה מהנה, יופי של אימונים. עדיין לא הגעתי לכמות ק"מ רבים בשבוע. לא יותר מאימוני המרתון. שאלתי את רן האם האימונים מספיקים, אמר כן. אמר, אמר.

פרק לפני אחרון החל להכין אותי ל"דבר האמיתי". עדיין, אימונים לא ארוכים במשך השבוע ובחמישי בערב ,מתחילים מספר אימונים שנפרשים על פני 24 שעות. בחמישי ב 19:00 מתחילות ריצות קצרות של עד שעה וביניהן שעה, שעתיים או שלוש שעות הפסקה. בשישי לפנות בוקר (בסביבות 03:00) בד"כ יצאתי לריצה רצופה של 3 או 4 שעות. אחריה הפסקה והמשך הריצות / הפסקות עד בערך שישי ב 19:00. בשבת בבוקר ריצה קלה. גם פרק אימונים זה זכור לטובה. סה"כ באמצע השבוע הייתי די פנוי (בעיקר יחסית לאימוני טריאתלון או איש ברזל). הערבים פנויים… שווה הרבה.

בפרק אימונים זה עלתה כמות הריצות השבועיות, אבל עדיין, נמוכה משמעותית משל אנשים אחרים שהתכוננו לאירוע. השבוע הכי ארוך כלל אולי 120 ק"מ, אשר כ 80 מהם בסופשבוע, באותן 24 שעות שבין חמישי בערב לשישי. ולבסוף, כשלושה שבועות של חידוד. עבודה קלה וללא מאמצים ארוכים.

שבועיים לפני האירוע דיברתי עם אביב (כפיף) שהציע הצעות רבות וטובות. הכי חשובה הייתה שחייב רכב מלווה שיחכה לי בכל תחנה עם שתייה, אוכל, עזרה ועידוד. קיבלתי את העצה ודאגתי למלווים לכל אורך האירוע. רשימות לאוכל קיבלתי מרן ועוד הוספתי. תא המטען והכסא האחורי של הרכב היוו בעצם מכולת שכונתית שבה בקבוקי מים, קולה, אבקה להכנת משקה איזוטוני, חטיפי אנרגיה, מנות חמות, קוואקר, עוף בגריל, ביסקוויטים, קרקרים, אבקה להכנת מרק עוף, לחם, שוקולד, דבש ועוד דברים שכבר אינני זוכר. תכנון האוכל היה גלים בין תחנות ואוכל בתחנות. בתיק הגב נוזל איזוטוני בלבד.

בנוסף הכנתי עוד שני סטים של בגדים קצרים, סט של ארוכים, 2 זוגות נעליים, גרביים, שק"ש.

האירוע: בחמישי הלכתי לישון רגיל ב 10:00, קמתי ב 5:30 וב 6:30 ירון (פלטין) בא לקחת אותי. לא התרגשתי, כבר בא לי לרוץ. התחזית בישרה על שרב. מכיוון שאני חובב חום ותמיד העדפתי ריצות בחום ולא בקור, לא דאגתי מהחום. תכננתי לסיים בין 22 ל 24 שעות, אבל הכי חשוב היה לסיים. אביב אמר לי לרוץ ולא "לחשב" יותר מדי. כמה שייקח ייקח. אם אגיע ל 30 שעות, גם זה בסדר.

הגענו לאתר ב 7:30. שמתי על עצמי תיק. בתיק 2 ליטר איזוטוני, מחטים לפיצוץ יבלות, ג'לים, חטיפי אנרגיה, BCAA (לא השתמשתי), כדורי מלח, כדורי מגנזיום, כדורי קופאין (לא השתמשתי) וניגשנו לתדריך. ערכנו היכרות עצמאית בין הרצים וקיבלנו הוראות אחרונות. נראה שכולם הכירו שם את כולם. אני הכרתי את רק את אייל (פינק). נראה לי שנרשמו כ 25 למקצה היחידני, אבל התחלנו 18. כל שטח הזינוק היה עדיין ריק מאנשים. אולי 6 מארגנים סה"כ. קו זינוק, תמונה, למקומות, צא. התחלה די פשוטה לריצת 100 מייל.

התכנון היה להתחיל ב5:30 עד 6:00 דקות לק"מ. כשהתחלנו ב 8:00 בבוקר כבר היה חם. בתחילה רצנו כולם, פחות או יותר, באותו קצב כאשר הממוצע הכולל היה 6:00 דקות לק"מ. שניים ראשונים פצחו בספרינט ונעלמו. אחד משניים אלו פרש והשני הגיע ראשון. היה חם. 10 ק"מ, מאחז, תחנה ראשונה, עצרתי מספר דקות, אכלתי מעט, שתיתי קולה קרה והמשכתי. 6.8 ק"מ לנועם. החום עולה, וה"גבעות המתגלגלות" מזכירות יותר הרים קטנים, בטוח לא גבעות. המהירות יורדת, הגעתי לנועם. קולה קרה, מעט אוכל, קשה לבלוע. ממשיכים. באמצע הריצה ליער המלאכים החום עולה ואני חווה נקודת שבירה ראשונה וזאת אחרי 20 ק"מ בלבד. מצאתי סככה ועצרתי מספר דקות. שתיתי והמשכתי יחד עם רצים נוספים שהגיעו עם מלווה על אופניים (נילי אברמסקי שצעקה לעברי קריאות עידוד וחיזוק רמות). יער המלאכים. מצטבר 23 ק"מ. אוכל שתייה, מנוחה של מספר דקות ולדרך. באמצע ההקפה של יער המלאכים נקודת שבירה שנייה. דוד, רץ נוסף מגיע אלי מאחור. הולך איתי מספר דקות, אוכל חלווה, אנו מדברים על כמה שקשה והוא ממשיך לרוץ. אני הולך עוד מספר דקות וגם ממשיך לרוץ. מגיע ליער המלאכים פעם שנייה, מצטבר 28 ק"מ. שתייה, אוכל ומנוחה. הבעיה בשלב זה היתה שבגלל החום לא יכולתי לבלוע אוכל. לעסתי ושתיתי ובלעתי מיצים. את האוכל שלעסתי ירקתי. ממשיכים. בשלב זה הרגשתי שאני חוזר לעצמי. ניסיתי להבין מה עובר עלי. השערה: בעשרת הימים שלפני התחרות, אורי, הבן הקטן שלי היה חולה ושלשל. אני הרגשתי טוב אבל ירדתי במשקל. למרות שאכלתי הרבה וכמעט ולא התאמנתי, ירדתי כשלושה קילו. ההסבר הזה הסתדר לי טוב בראש.

במקטע זה חזרתי לעצמי נפשית והרגשתי השתפרה. רצתי לאט ובעליות הקשות הלכתי. הגעתי לנחלה, מצטבר 37 ק"מ. בנחלה, ירון התחלף עם שלומית אשתי בתפקיד המלווה ברכב. כששלומית ראתה אותי היא כמעט התעלפה. כנראה שנראיתי לא טוב. אחר כך היא אמרה שלא ממש דיברתי לעניין. בשלב זה הטמפרטורה הגיעה ל 42 מעלות. אכלתי, שתיתי, נחתי ויצאתי לבית ניר. 8.5 ק"מ קשים, חמים, בפודרה. קטע מטורף. בדרך ובתחנה פגשתי את ירון דניאלי ורץ אחר, חביב שליווה את "גבי", רץ נוסף של ה 100 מייל למשך 30 ק"מ. שניהם הציעו ללכת, רק ללכת, לאכול ולשתות הרבה, ולחכות שהחום יעבור. "לשמר כוחות" הם קראו לזה. עשיתי כך, הגעתי לבית ניר, הפסקה סטנדרטית וחזרה לנחלה.

שלומית אמרה שאני נראה טוב יותר. נחלה פעם שנייה, מצטבר 53.8 ק"מ. עדיין לא יכול לבלוע. אכלתי תפוחים וירקתי (מגעיל) הפסקה ולדרך. עוד 9.6 ק"מ לכפר מנחם. לקראת הסוף התחילה לרדת החשיכה. הגעתי לכפר מנחם בלילה, מצטבר 63.4 ק"מ. מנוחה, אוכל שתייה, החלפת משמרות בין שלומית לגיא (מנצ'יק). מזג האוויר התקרר ובליעת האוכל הפכה אפשרית. ההרגשה השתפרה פלאים. יצאתי לדרך. בשלב זה הריצה וכל נוהל המנוחות הפך אוטומטי.

בכל תחנה גיא שאל אותי מה ארצה לתחנה הבאה. אכלתי ושתיתי עוף, מרק עוף, סנדוויצ'ים, נקניק, לחם, והכי חשוב, קולה. אפשר לומר שמנקודה זו והלאה הכול עבר במהירות. פעלתי כמו מכונה אוטומטית. ריצה עם מעט הליכה בעליות. בתחנות מנוחה של 5-10 דקות. אכילה, שתייה, יציאה בהליכה, ריצה ותחנה הבאה.

כל הדרך עד הסוף עברה ללא משברים, ללא תקלות מיוחדות. הבעיה היחידה הייתה יבלות. הראשונה יצאה אחרי 30 ק"מ. אחרי 80 ק"מ כל החלק הקדמי של שתי הרגליים הפך יבלת אחת גדולה, כולל בין אצבעות הרגלים וגם למעלה. מעת לעת התפוצצה לה יבלת בצורה עצמאית. ב 120 ק"מ החלפתי נעליים וגרביים לסוג אחר אבל זה היה כבר מאוחר מדי. בשלב מסויים התחלתי לרוץ על הצד החיצוני של הרגל/נעל. קשה אבל לא סוף העולם.

בגדול, כל הקטע שבין 60 ל 160 זכור רק במעומעם, טייס אוטומטי. כל הדרך רצתי עם אייל ונפגשנו לסירוגין. אני רצתי מהר בין תחנות (מהר יחסית) ובכל תחנה נחתי בין 5 ל 10 דקות. אייל רץ לאט יותר אך בכל תחנה ביקר לקצרה, אולי דקה והמשיך בהליכה וריצה. לכל אורך הדרך קיבלתי דיווחים מהמלווים או בטלפון על רצים שפרשו מהריצה. זה לא בדיוק השפיע עלי. אולי דווקא הגביר את המוטיווציה.

ב 150 ק"מ ירון, שסיים את השישיות, חזר ללוות וגיא יצא לרוץ איתי את הקטע האחרון. המשכתי באוטומטי. בשלב זה כבר פגשנו רצים של 60, 30, 15… . בבוקר ירד גשם, וב 08:00 התחיל להתחמם שוב. אני לא מאיץ ולא מאט. לקראת הסוף, אולי ב 150 ק"מ עברתי להליכה.

ב 2 ק"מ לפני הסוף גיא וירון הכריחו אותי לרוץ. לא הייתה ברירה, רצתי. אחרי 25:50 שעות הגעתי לקו הסיום. עייף אך מרוצה. אף אחד לא חיכה לי. לא היה כרוז, לא מים, נגמרו. ירון רץ והביא צלם. ישבתי 10 דקות. ירון וגיא הביאו לי מים מהרכב. מצאנו מישהי שמחלקת מדליות, החזרנו הצ'יפ, נכנסנו לרכב והביתה.

גיא נהג, חצי שעה הייתי ער ודיברנו ואחרי זה נרדמתי. הגעתי הביתה, מרוצה. יצאתי מהרכב, הלכתי שתי מטר והתעלפתי למספר שניות. קמתי כששלומית וליהי (בתי הבוגרת) לפני התקפת לב וגיא מרים לי את הרגליים. רוני, בתי הקטנה שמרה על קור רוח והביאה לי מגבת רטובה. שלומית כבר עמדה להתקשר למגן דוד. אני הרגעתי אותה וחייגתי לרן. ולרן כמו תמיד, תשובה מיידית, "זה שום דבר, רק נפילת סוכר. אתה צריך לאכול". טוב, רן מבין. גיא ליווה אותי והושיב אותי בסלון, פרק את הרכב ונסע לדרכו.

 Post Mortem: סיימתי ללא נזקים מיוחדים. מעט כאבים בשרירי הרגליים בעיקר בגלל הריצה על צדי הרגלים עקב היבלות. אחרי שני לילות ומספר ZMA כאבים אלו חלפו. היבלות זה סיפור אחר. הן, יחד עם פצעי לחץ נוספים בכף הרגל ליוו אותי יותר משבועיים. רק בימים אלו, אחרי כחודש, העור הוותיק שרץ איתי מתחיל לנשור ותחתיו מתגלה העור החדש שילווה אותי בתחרות הבאה. מבחינה נפשית, אני מוכן לאירוע כזה נוסף. עכשיו כבר יש לי תובנות רבות כיצד לעבור אותו טוב יותר.

גבי כספי.