סיימנו לסמן את הכבישים: קווי העלייה והירידה מהאופניים, חיצים לסמן את הפניות. ראיתן גם את ה “Go Emah” כתוב על הכביש?! הקמנו את "סוכת ההחלפה". המחסומים במקום והצ'יפים כבר מושחלים בגומי ומסודרים לפי מיקצה. צוות החברות מבית הכנסת עבדו יומיים על שקיות המשתתפות ואף ערכו ארוחת בוקר ביום שישי, לכבוד יום הולדתה של תמר. ישבנו מסביב לשולחן אצלנו בבית (בחמ"ל השיגרתי לפני הטריאתלון) וסיפרנו סיפורים על תמר – לימודיה בתיכון, ההדרכה בארץ ובחו"ל. תמר כנערה וכבוגרת.

ב-22:00 בלילה פרשתי מהסידורים האחרונים והלכתי לישון. אמנם כולם קמים מוקדם, אבל אני גם משתתפת! הציוד שלי ארוז כבר מן הצהריים (נס) ומילותיי על תמר לטקס הסיום כבר מודפסות (עוד נס! – בשנה שעברה אורן הדפיס לי אותן ב01:00 לפנות בוקר…)

 

אחרי שנה של התארגנות, חודשים של גלי עוצמה של סידורים, חודש של "טירוף" (גם מעמידים פנים שעובדים במקצוע בשבועות האלה) וימים אחרונים עם טלפון נייד דלוק בעבודה, הגענו לבוקר התחרות.

בוקר התחרות

השמש זורחת. דני יצא מן הבית מזמן ופגש את עודד בשטח. עדי רוכבת לחוף הנכים מרעננה ואורן ואני נוסעים ביחד. נדב, ידיד טוב של תמר ושל המשפחה, (שמתייצב כמו שעון כל שנה כדי לעזור בעבודות השחורות של הקמת שטח ההחלפה וסחיבת הציוד), מביא את הפרחים באוטו שלו.

אני דואגת להתארגן בשטח ההחלפה ואז אני פנויה להיות מארגנת.

ההתרגשות מתחילה עם בואן של הבנות הראשונות. אני חשה את החשמל הנבזק מנוכחותן. אני מברכת את המתנדבים שלנו, אומרת מילה אחרונה לשופטות לאכוף את החוקים בהבנה ובגמישות ובמיוחד לאמהות שרוצות לרכוב ליד בנותיהן הצעירות בשלשה משפחתית, מצלמת, מדברת, (הולכת לשירותים), מדריכה ונפעמת ממראה העין של יותר מ-500 בנות המתאספות, כי הן יכולות, רוצות ומעזות להביע את עצמן דרך טריאתלון.

הזינוק

ניסינו לארגן שני גלי הזנקה בעקבות ההרשמה האדירה הלא צפויה, אך לא הצלחנו בשלב כ"כ קרוב לתחרות (בשנה הבאה). זו הייתה הפעם הראשונה בהרבה שנים מאז הוספת מקצה הספרינט לטריאתלון נשים, שהיה זינוק כה מרשים. בכניסתי למים (בין האחרונות כתמיד, מה לעשות אני עדיין איטית), התמוגגתי מנחת למראה 205 בנות הרצות בהתרגשות ומלאות אנרגיה למים.

כל אחת מנצחת

לכל רוכבת ולכל רצה שעוברת אותי, או שאני עוברת אותה, אני צועקת "כל הכבוד". לאלה הנראות כמתמוטטות מעייפות ועוברות להליכה אני מזכירה "כל אחת מנצחת". אני מתמלאת בכוח. כוח נשי, כוח משותף ביני לבין הסובבות אותי. אנו שותפות בהבעה, בעשייה, באימון (פיזי, רגשי ושכלי). ברגעים האלה אנחנו מעודדות אחת את השנייה ומפרגנות אחת לשניה. כולן מעריכות את המאמץ וההישג של כל אחת.

זו תחושה אדירה לראות את נינה, שני, חלי ושונה נאבקות למקומות על הפודיום אך גם לראות את האמהות רצות ליד בנותיהן הרכות בנות השמונה. כשבנות הספרינט והעממי חולפות על פני, כל חיוך, כל מבט מרוכז נחתם על ליבי. כולן כאן בעקבות תמר.

קו הסיום

בקו הסיום קרול, עוד חברת קהילה, מעניקה לי ולכולן את המדליה, גילה נותנת לי שני פרחים, אחד לי ואחד לתמר. אני מנצחת. דני, אורן ועודד למדו את הקצב שלי ומתפנים לפגוש אותי בקו הסיום. יש נשיקה וחיבוק כה מתוקים, תמונה משפחתית ואני חוזרת לתפקיד מארגנת, לנחת מושלם לראות עוד בנות מסיימות, לדבר עם הספונסרים והחברים, לשמוע סיפורים אישיים מרגשים ולהנות מהתלהבות המעודדים.

האדרנלין זורם ואני מרחפת אחרי כ"כ הרבה עבודת ארגון. הטריאתלון זורם כאילו בכוחות עצמו. קשה להאמין שאחרי טקס הסיום, דברי התודה, הגביעים, הגאווה, ההצלחה, ההנאה, שהכל ייגמר סה"כ אחרי כמה שעות.

 

שעות אלה משנות חיים, שעות אלה מראות שיש לנו כוח להתמיד במשימה, יש לנו אומץ להמשיך למרות מכשולים בדרך, ויש לנו את החוכמה להעריך ולשמוח במה שיש.

ולאלה מכן שלא הצליחו להיות איתנו השנה…בשנה שעברה רשמנו 430 משתתפות, השנה רשמנו 500!!! משתתפות (כשההרשמה המוקדמת נסגרה יומיים לפני התחרות). חלקן לא הגיעו, אך חלק נרשמו גם ביום התחרות כך שלבסוף התחרו 530 בנות!!! פשוט מדהים, כך שאני מחכה לכולכן גם בשנה הבאה.

וזהו…

לפני עבודות הפירוק והאחסון, ניקח דקה לחייך ולהאנח בסיפוק, ונתחיל לתכנן את טריאתלון הנשים הבא.

הטריאתלון היה מוצלח, כי אתן באתן! היתה לי זכות להשתתף איתכן!

בהערכה, בחיבוק ובשמחה.

תודה! סוזי דבוסקין