נקמה בבאגט – מרתון פריז 2010 מזווית קצת אחרת

חצי שנה עברה מאז אכזבת בודפשט. בעצם, לקרוא לזה אכזבה יהיה אנדרסטייטמנט רציני. בגידת הגוף, ההתפרקות המנטאלית, תחושת ההחמצה והפרי שלא נקטף. כל אלה ועוד יסרו אותי במשך זמן רב, גם כאשר כלפי חוץ הכל כבר היה כביכול מאחוריי, נעול ומתוייק תחת "דברים לא נעימים שקרו".
המנטרה היתה לשכוח מזה ולהמשיך הלאה. ואכן המשכתי. הרעב לריצה היה שם בכמויות מסחריות. נטשתי כמעט לחלוטין את עולם הטריאתלון ואת אימוני הקבוצה שאינם ריצה. לא עניינו אותי אימוני שחיה (בדרך כלל אהובים עליי ביותר) או רכיבות (הצד המאוד חזק שלי). לעומת זאת, קרעתי ברגליי את שבילי הפארק והשטח. רצתי הרבה ורחוק וטוב. ובעיקר, נהנתי מהריצה כמו שלא נהנתי ממנה שנים רבות.
אבל הזיכרון המר לא היה הדבר היחיד שנותר מאחור, על הכביש בבודפשט. איתו נשאר גם חלק מהבטחון שלי בעצמי, כספורטאית ותיקה שעד אותו מרתון אומלל ידעה מעט מאוד אכזבות. גם הבטחון שלי כאדם שלא צלח את מכשול ההתמודדות עם ציפיות גבוהות. של הסביבה, ובעיקר של עצמו. הרצון לתקן את המעוות היה חזק ומיידי.
חכי קצת, אמרו לי כמה יודעי דבר, שאת דעתם אני מעריכה ומכבדת. נקמה אוכלים קרה, ולאט. בסדר, הבטחתי, אחכה. אבל ביני לביני תהיתי: כמה זמן לוקח לה להתקרר, לנקמה?

המטרה הסודית: פריז
לאחר שלוש שנים רצופות בהן התאמנתי למרתון סתיו במהלך הקיץ הישראלי, כשכל קיץ יותר חם ומהביל מקודמו, הבטחתי לעצמי שלא עוד. (לפחות לא בשנים הקרובות… כי כמו שהמאמן אומר:Never (say never. ההחלטה הנחרצת להתאמן רק בחורף השאירה לי מעט אפשרויות, כי מצד שני גם לא רציתי לחכות עד 2011. הרי יבער לי הרבה קודם, בכך לא היה ספק.
את פעולת ההרשמה למרתון פריז, אי שם בתחילת נובמבר, אני כמעט ולא זוכרת שעשיתי. איכשהו היא פשוט נעשתה, ובשיא הטבעיות. אני מכירה את מרתון פריז, הרי רצתי אותו בעבר. הוא מרתון נפלא והפופולריות שלו בהתאם. יש ממש התנפלות של רצים על ההרשמה, שנסגרת כבר בנובמבר עם הגיעה ל 35,000 נרשמים, וכל הקודם זוכה. אז הקדמתי. אבל בניגוד למרתונים קודמים, שהרשמתי אליהם פורסמה בכל אמצעי התקשורת המודרניים העומדים לרשותי, הפעם שיתפתי רק מעטים. את מייל אישור ההרשמה העברתי לכתובת אחת בלבד: של המאמן, שותף הסוד הבכיר. והוא מאוד בעד. הסכמנו שהחוויה הטובה שהיתה לי בפריז בעבר מהווה יתרון מנטאלי חשוב. גם משפחתי הקרובה יודעה, ומייד התייצבה מאחוריי והעניקה לי תמיכה אדירה ואת ברכת הדרך לעשות את זה, בשביל עצמי.
אבל חיכיתי עם הצהרת הכוונות הפומבית. נאלצתי לנשוך את לשוני כמה וכמה פעמים, כשב"ברנז'ה" מסביבי דיברו רצים על פריז כמטרה. עוד לא, אמרתי לעצמי. אני צריכה להבשיל עם זה עוד קצת. אדע כבר לבד מתי הזמן הנכון להסיר את הלוט מעל תוכנית הנקמה הפריזאית.
באמצע ינואר, עם תחילתה הרשמית של תקופת האימונים הקצת-מקוצרת, הרגשתי בטוחה מספיק כדי לצעוק מעל גגות הסטטוס בפייסבוק שגם אני בפריזאים. שב11 באפריל אני עתידה להתייצב שוב על קו הזינוק של מרתון, בתקווה להגיע לצדו השני עם חוויה חיובית, שתשיל ממני את כל התחושות הרעות שאני נושאת איתי מאז אוקטובר.
התגובות חמות ומפרגנות. הרגשתי שחלק נכבד מעולם הריצה והטריאתלון נמצא לצידי ומחזיק לי אצבעות. למרות זאת, התקשתי להתמודד עם התעניינות היתר בזמן המטרה שלי למרתון, ונאלצתי להדוף בנימוס מספר שאלות ותהיות. לא, אני לא יודעת בערך כמה, וגם לא אכפת לי. ובעודי הודפת כל שאלה מספרית שנזרקה לעברי, הבנתי בדיוק מה אני רוצה מהמרתון הזה: אני רוצה לסיים. אני רוצה שילבישו עליי את שכמיית הניילון שנראית כמו שקית זבל עם לוגו יוקרתי. רוצה שידחפו לי לידיים בקבוק מים ותפוז בעודי מתהלכת כברווז צולע. רוצה את המדליה וחולצת הפינישר, גם אם יש אותה רק בגזרת גברים. ובעיקר רוצה את החיוך המטופש ואת דמעות האושר. זה מה שאני מאחלת לעצמי שיקרה שם, באבניו פוש בפריז, בצהרי יום ראשון ה 11 באפריל 2010.
מצוידת בנחישות החדשה הזאת, ששונה מהותית מכל מה שאיחלתי לעצמי בעבר, שינסתי מותניים והמשכתי להתאמן. וכך בלי ששמתי לב חלפו להם החודשים והקילומטרים. עברתי עליות ומורדות, כמו בכל תקופת אימונים לתחרות מטרה. ריצות טובות ומספקות, לצד כאלה פחות טובות, שכמו שכל רץ יודע, יכולות לחרב לנו את הבטחון. אבל הפעם זה היה אמור להיות שונה. הפעם לא הייתי אמורה להרגיש את מלתעות הלחץ של הקצבים והזמנים.
אבל בלי משים המספרים כל הזמן היו שם, ברקע. כי בתוך האידיליה וההצהרות על ריצת כיף חפה מתכנון של ספליטים וזמנים, גם ידעתי שאני לא אותה מאיה שרצה אז בפריז את המרתון הראשון שלה. אני מנוסה בכמה שנים, בכמה מרתונים ובמאות קילומטרים ברגליים. אני גאה עד מאוד בשיא אישי של 3:37, וגם יודעת בדיוק היכן עומדת היכולת הנוכחית שלי. אז כן, אני כן יודעת מה אני אמורה לעשות בפריז. שאלת מילון היורו: מה יעבור לי בראש ואיך זה ישפיע על הגוף?
בשיחת ההכנה לפני הנסיעה המאמן אישר את מה שכבר ידעתי: כן, אני בכושר מצוין, אבל לא יהיה לזה שום קשר לתוצאת הריצה בפריז. ההתמודדות תהיה מאה אחוז מנטאלית. אם אהיה בטוחה בעצמי וביכולת שלי, אם אנווט את הראש למקומות טובים ולא אתן לו להביא אותי למקומות רעים, אין שום סיבה שלא תהיה לי ריצה מצוינת וכיפית, עם סיום מחויך, בדיוק כמו שאני רוצה.
ואני אכן מרגישה מצוין הפעם, בשונה מהרגשת הפאניקה של "חייבת להצליח" שהשתלטה עליי טרם הנסיעה לבודפשט. ההתרגשות היא מהסוג הטוב, אמרתי למאמן בשיחתנו. מהסוג שאמור להיות שם. אני מרגישה כמו קפיץ מתוח ומתה לרוץ כבר. נהדר, הוא מסכם. רוצי ותהני. מגיע לך.

הימים בפריז: התרגשות טובה, איפה את?
בפריז נחתתי שמחה ונרגשת. העיר שאני כה אוהבת ומרגישה בה כמעט כמו בבית קיבלה את פניי במזג אויר קר וסגרירי, בדיוק כפי שביקשתי לנו לריצה. ואותה התרגשות "מהסוג הטוב" היתה שם בהחלט. הרגשתי שהיא קיימת לא רק בלבי אלא גם בלבבות של החבורה העליזה שגיבשנו שם במהלך הימים שלפני המרתון.
היינו אומנם ממוקדים במטרה לשמה הגענו, אבל לא שכחנו לעשות חיים. במהלך שלושת הימים הספקנו להתנפל על חנויות ספורט ולרוקן את המדפים, לכבוש את האקספו בסערה, לפגוש עוד ועוד אנשים חדשים ונפלאים, להיפתח ולשתף, לדבר על ריצה, וגם הרבה לא על ריצה.

ביום שבת, יממה לפני המרתון והיום בו הכי קשה להעביר את הזמן, חשתי בהתהפכות המגמה. לאט לאט זיהיתי את הסימפטומים של מה שחששתי ממנו מכל: ההתרגשות הפחות טובה. יש שקוראים לה חרדה, אבל אני העדפתי לתת לה שם פוליטיקלי קורקט, עם נופך חיובי, שתרגיש טוב עם עצמה ואולי תעזוב אותי בשקט.
הצעתי שנצא קצת מהאזור שגרנו בו ונבלה את היום במקום אחר, כדי לשנות אווירה. תמי וגלי איתי, ואנחנו מתרחקות מ"רובע המרתון" ומעבירות את היום בסן מישל הסטודנטיאלי והתוסס. אחרי ארוחת צהריים (נחשו מה? פסטה!) התנחלנו בבית קפה בו הרגשנו נוח להקים מטה לכמה שעות, מבלי שיציקו לנו. ניסינו לאטום את הרעשים שמסביב ולבצע תרגילי התרגעות והרפיה. רשמתי בפניי את הטכניקות שלימדה אותנו גלי, למקרה שאזדקק להן מתישהו שוב.
מאוחר יותר עלתה הצעה לסיבוב שופינג קטן. התנגדתי נחרצות. אין לי סבלנות לזה עכשיו, ואני לא רוצה להסתובב יותר מידי. שניה אחר כך שיניתי את דעתי. הבנתי שזה בדיוק, אבל בדיוק מה שאני צריכה ומה שכולנו צריכות. לפנק את עצמנו בקטנה, רק בשביל ה feel good הכללי. התפזרנו לסיבוב מהיר (אל דאגה, לא הסתובבנו הרבה) ובסופו נפגשנו שוב, כל אחת עם המשהו הקטן שמצאה ועשה לה טוב. בהיותי בחורה, זה כמובן עזר זמנית לשיפור מצב רוחי.
אבל ככל שהתקדם היום לא היה טעם להתעלם מהעובדה שמצבי מחמיר. וכל הדברים שניסיתי לעשות כדי לשפר אותו כבר לא מצליחים לטשטש את ההרגשה הרעה שמשתלטת עליי. ובכל זאת, לא ויתרתי והמשכתי לחשוב מחשבות טובות, כל הזמן. אחר הצהריים, בשיחה אחרונה עם המאמן, דווקא לא שידרתי מצוקה. אני ממש בסדר, מסרתי לו. אין צורך בנוהל הרגעה. אולי כי רציתי באמת להאמין שזה נכון.
היום הקשה הזה הסתיים, בסופו של דבר. נכנסתי למיטה נחושה בדעתי לישון טוב (בלילה הקודם התהפכתי שעות וישנתי מעט מאוד), ובכך לשלוח את כל הסימפטומים וכל ההתרגשויות הרעות לאלף עזאזלים.
אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד. ההתרגשות הלא טובה היתה שם במלא פריחתה, מלווה גם בסימנים פיזיים שלצערי מוכרים לי. ניסיתי את כל טכניקות ההתרגעות שאני מכירה, אבל למרות העייפות הקשה, שום דבר לא עזר. הדופק השתולל, כאילו אני באמצע ריצה לא כל כך קלה. הרגשתי שקשה לנשום, הזעתי…עזבו אתכם משמות עם נופך חיובי, זאת היתה אמא של התקפות החרדה. אבל נלחמתי בה בגבורה. שוב ושוב אמרתי לעצמי שהולך להיות כיף ושאין ממה לדאוג. ריכזתי מאמצים בלגרום לנפש המיוסרת להניח כבר לגוף ולתת לו לישון.
למרות מאמציי, השעות נקפו ומשנת הלילה כבר לא נשאר הרבה. קצת אחרי השעה 2, כשאני מנסה להרדם כבר מעל 5 שעות (!), הגיעה גם הבחילה ואיתה התקפת הבכי. נכנסתי מהר לשירותים, רק לא להעיר את תמי. גם ככה קשה לה לישון. ושם, בעודי מנסה להתגבר על תחושת קוצר הנשימה שכבר לא ידעתי אם היא חלק מהחרדה או סתם נובעת מתיסכול ואומללות כללית, הרמתי דגל לבן. זהו, הוכנעתי. אין מרתון. אני לא רצה. נשארת בחדר לישון. בבוקר אודיע לכולם שילכו לזינוק בלעדיי.
חיפשתי איזושהי תחושת הקלה בהחלטה הזאת, וכמובן שלא מצאתי. לא הקלה ולא נחמה. בדיעבד אני מבינה שבהיעדר אופציות אחרות, ניסיתי פשוט לעבוד על הראש, בתקווה שהידיעה הזאת תגרום לי סוף סוף להרגע ולישון קצת. לא התכוונתי לזה באמת. או אולי כן. מרוב עייפות כבר לא ידעתי איזה חלק בי מנסה לעבוד על איזה חלק. כנראה שאחר כך כן נמנמתי, כשעה וקצת, אבל ב 4 התעוררתי שוב. ראיתי שגם תמי ערה, והכרזנו רשמית על סיומו של הלילה.

החלטתי להסיר התנגדויות ולא לשחק את הגיבורה. שיתפתי את תמי בתלאות הלילה (ואני חשבתי שביום היה לי קשה!) ואפשרתי לה להכין לי כוס תה. "תהיי בסדר גמור, את חזקה", היא פסקה בלי הרבה הקדמות. "אמנם לא ישנת שני לילות אבל הגוף בכל זאת נח". הוסיפה בטון נונשלנטי, שגרם לי להסכים איתה מייד. ומאותו רגע הפסקתי לחשוב על לא להתייצב לזינוק. אפילו התביישתי בפתרון הפחדני והמטופש הזה, ששקלתי רק שעה קלה קודם לכן כאילו היה הברקת המאה.
התמלאתי נחישות חדשה. הלילה הרי כבר נגמר. אבוד. זה מה יש ועם זה אתמודד. עוד מעט קמים, לובשים בגדי ריצה מסוג א' טקס, עם המספר והשם שלי עליהם, פוגשים את הבנות ויוצאים לריצה ברחובות פריז. מה רע?

המרתון: רוצי כבר, נודניקית!
בבוקר המרתון העיר לובשת חג. השמיים כחולים והאוויר צח וקריר, כאילו מישהו הזמין מזג אויר אידאלי לריצה במיוחד בשבילנו. עשרות אלפי הרצים צועדים לאזורי הזינוק לאורך השאנס אליזה. יש התרגשות טובה באוויר, ציינתי לעצמי בשמחה. המראה הזה, של הרצים והקהל הממלאים את השדרה המפורסמת הוא מראה מרהיב, שללא ספק מרשים גם את מי שלא מבין במרתון.

שרון ואני מתמקמות באזור שלנו, האזור הכחול של רצי 3:30. רבע שעה לזינוק. ההתרגשות בשמיים, אבל צריך איכשהו להעביר את הזמן. אנחנו מצליחות להעביר אותו בקצת פטפוטי סרק בינינו ועם כמה מהרצים שלידנו, ובשעה 8:45 בדיוק נשמעת יריית הזינוק.
ציפיתי לשמוע את הנעימה הדרמטית של מרכבות האש, שליוותה את הזינוק בפעם שעברה שרצתי בפריז, ותמיד מזכירה לי את המרתון הראשון שלי. אבל השנה היא הוחלפה ב I gotta feeling המקפיץ של הבלק-אייד-פיז. איזו הפתעה נעימה! הרבה יותר כיף לזנק ככה. כל הכבוד לכם, קברניטי פריז. יופי של בחירה.
לאט לאט הפקק נפתח ואנחנו מתקדמות לעבר השער בריקוד ובשירת Let’s live it up and do it, כאילו אנחנו באיזה מועדון לילה ולא בתחרות ריצה. פשוט אי אפשר היה שלא להסחף לתוך האווירה המחשמלת שנוצרה באותו בוקר בשאנס אליזה.
יהיה בסדר, אמרתי לעצמי בלב. כיף לא נורמלי כאן בפריז. פשוט לרוץ וזהו.
כעבור כשלוש דקות חצינו את שער הזינוק ופצחנו מיד בריצה. הקילומטר הראשון בירידה וצריך לשמור טוב טוב על הקצב. רגל על הברקסים, שרון ואני מזכירות אחת לשניה. אנחנו צריכות להיות כל הזמן בבלימה. אבל כמובן שההתחלה מעט מהירה. בכל זאת, היה זינוק עוצמתי וסוחף. לקראת סיום הקילומטר הראשון כבר התייצבנו בקצב נוח. משם ועד לקילומטר השביעי, בו נפרדתי משרון, המשכנו כל הזמן לחפש את הברקסים ולא ממש מצאנו אותם. סימן ראשון לכך שאולי זאת לא תהיה ריצה כיפית וקלה למרות הכל.
באותו קילומטר שביעי, כשהמולת הזינוק כבר מזמן מאחורינו, הודעתי לשרון שאני נאלצת להוריד קצב. חייבת למצוא את אותה תחושת בלימה חמקמקה. התאכזבתי על שנאלצנו להיפרד בשלב כה מוקדם בריצה, אבל שמתי את זה מאחוריי. יש עוד דרך ארוכה ועכשיו לא הזמן לקטר. המשכתי בנינוחות יחסית, ונהנתי עד מאוד מהמסלול שעובר בליבה של העיר היפה, מהלהקות שעשו שמח בצד הדרך, ובעיקר מהקהל, שמעודד לאורך כל מטר במסלול. אבל הברקסים עדיין לא היו שם. ממש לא הרגשתי שאני בולמת קצב שרוצה להיות מהיר יותר.
מה בדיוק היה הקצב? יכולתי רק לנחש. בהחלטה משותפת עם המאמן השארתי את השעון בבית. הסכמנו שהכי נכון ובריא בשבילי במרתון הספציפי הזה יהיה לרוץ לפי הרגשה. ואני מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. איך שירגיש לי נוח, בלי מספרים ובלי לחץ. נשמע כמו תוכנית טובה… אבל בעולם האמיתי, האדם מתכנן והמרתון צוחק.
ליד השער של הק"מ העשירי היה שעון גדול שהראה את הזמן שעבר מרגע יריית הזינוק. מכיוון שידעתי כמה זמן לקח לי לעבור את השטיח בזינוק, כלומר כמה דקות להפחית ממה שהראה אותו שעון, יצא שבלי שרציתי בכך ידעתי מה היה הזמן שלי עד אותה נקודה.
נכון שלא הייתי אמורה להתעסק בזמנים, אבל מצד שני גם לא חשבתי שאצטרך להישאר בקצב כזה, שהוא כמעט קצב חימום. הידיעה הזאת, בשילוב ההרגשה שלא קל לי כמו שצריך להיות לי קל בשלב הזה, החזירה לי באחת את שאריות החרדה הלילית. סחרחורות ולחץ בחזה הפריעו לי לנשום וגרמו להרגשת כבדות לא נעימה. אני מניחה שגם חוסר השינה לא הוסיף לכל העניין.
אבל הפעם לא נתתי לשום דבר לנצח אותי. מאותו רגע דיברתי לעצמי בלב בלי סוף, כאילו רצו איתי שתי מאיות. המפוחדת והמובסת, ולעומתה מאיה הנחושה והחזקה. שתי המאיות ניהלו דיאלוגים כה רבים, עד שחששתי שיחכה לי בסיום איש עם חלוק לבן במקום איש עם שכמיית ניילון.
"מה קורה כאן, למה קשה כל כך? שוב אתה בוגד בי, גוף יקר"?
"לא קורה כלום. אף אחד לא בוגד. הכל טוב ונפלא. תראי איזה כיף לרוץ כאן. נוריד קצב כמה שצריך, עד שנרגיש בנוח. יופי, ככה. עכשיו אנחנו מתגלגלים לנו בכיף".
השיחות האלה עבדו טוב, רוב הזמן. ללא שום חוקיות, בקילומטרים מסוימים פתאום הרמתי רגליים בריצה זורמת ומשוחררת, ובאחרים התגלגלתי בכבדות, האטתי והתקשתי להמשיך. שוב הלחץ הארור הזה בחזה, הראש הסחרחר והנשימות השטוחות.
המשכתי לזרום, בריצה לגמרי לא יציבה, עד הקילומטר ה 27 וקצת. ואם המספר הזה נשמע לכם מוכר, זה ממש לא במקרה. בנקודה הזאת, בה נקטע המרתון הקודם שלי, ידעתי שאצטרך להיות הכי חזקה שאפשר. והייתי. כשחלפתי על פני השלט של הק"מ ה 28 כבר הרגשתי תחושת ניצחון, אפילו שנותרו לי עוד 14 ק"מ ארוכים וקשים.
וקשים הם אכן היו. איפשהו באזור הזה, ללא כל התרעה מוקדמת, פתאום עברתי להליכה.
"הלו, מה זה צריך להיות? לזה ממש לא ציפיתי", נזפה מאיה האחת באחרת.
"זה לא להרבה זמן", היא התגוננה. "רק להרגיע את הדופק, את הנשימה. תכף נמשיך". מאיה הנחושה שקלה מה לעשות בעניין והחליטה לזרום עם זה, בינתיים. אומנם נשבר לה כבר להיות נחמדה, אבל לא כדאי לפתוח במלחמה כשהשטח כה נפיץ ורגיש.
"הנה, נרגענו", הודיעה ההולכת אחרי כמה דקות.
"מצוין", נבחה עליה הנחושה. "אפשר בבקשה לחזור לרוץ? קדימה, לשים וינקר ולהתחיל לעקוף, זו לא טיילת כאן!"
כך נמשכו להם הדיאלוגים ההזויים ואיתם הקילומטרים, שחלפו בזה אחר זה. כבר הבנתי שאסיים ביותר מ 4 שעות, מרחק אלפי מילין מהשיא שלי ומה שאף אחד לא חשב או תכנן שייקרה. אבל באותה נשימה גם החלטתי שלא אכפת לי. היום אני מסיימת! אז יקח קצת יותר זמן, אז מה.
באזור הק"מ ה 41, כשריחו המתוק של קו הסיום באוויר, כבר לא היססתי לפתוח במלחמת אזרחים. שחררתי את מאיה המפוחדת לדרכה ואיחלתי לה בהצלחה. סבלתי אותה מספיק. באמת, יש גבול! מי הולך בק"מ ה 41?
הזדקפתי, סידרתי את החולצה ואת הצמות, הרמתי רגליים ורצתי את הקילומטר-ועודף שנותר, כאילו לא היו 40 ומשהו קילומטרים לפניו.

אחרית: המרתון הראשון-השני שלי
חציתי את קו הסיום בהרגשת התעלות מהולה בחוסר אמון. האם זה באמת נגמר? לא היה קליל כמו שחשבתי שיהיה. אפילו לא קרוב לזה. אבל למי אכפת? אני שוב מרתוניסטית!
קיבלתי שכמיה אדומה. ובקבוק מים. ומדליה. אחרי קו הסיום מצאתי את גלי, שסיימה קצת לפניי. מרתוניסטית טרייה ומאושרת. חיבקתי אותה חזק, ומבעד לדמעות של שתינו אמרתי לה שאני מרגישה כאילו סיימתי עכשיו מרתון בפעם הראשונה.
מיהרתי לעבור את שרשרת החיול של המסיימים ולהגיע לתיק שלי ובעיקר לטלפון. המשפחה והחברים בארץ כבר בטח על קוצים. הרי גם הם עברו חוויה לא נעימה אז, כשלא שמעו ממני שעות ארוכות. שיחה זריזה הביתה, שלא ידאגו לי, ואח"כ למאמן.
לקח לי יותר ממה שחשבנו שיקח, בישרתי לו בקול חנוק. הוא שתק לרגע. כנראה שלא היה בטוח אם לומר כל הכבוד או לנחם אותי. אני מאוד שמחה, מיהרתי להבהיר. היה לי קשה. ממש לא טיילתי, גם לא בהתחלה. אפילו הלכתי קצת בדרך. נלחמתי בשדים ונלחמתי בגוף עייף, אבל סיימתי ואני מאושרת. יכולתי לשמוע מקולו שמאוד רווח לו כשהבין שהדמעות שלי הן דמעות שמחות. יופי, אמר. זה מאחורייך. סיימת את המרתון הראשון-השני שלך!
וכך נולד מטבע לשון חדש, שאשתמש בו הרבה בימים שאחרי המרתון.

בנקודת המפגש עם שאר הישראלים נפלתי לזרועות חברים שאת חלקם הכרתי רק יומיים קודם לכן. לא כולם מכירים את ההיסטוריה שלי, ולא בהכרח בקיאים באג'נדה שהבאתי איתי לפריז, אבל הם מחבקים אותי ואפילו בוכים ביחד איתי. עשית את זה, הם אומרים לי שוב ושוב.
תחקור קצר מגלה שכולם סיימו מרוצים, גם אלה שלא עשו את התוצאה שתכננו לעשות (ואריאל הסאב 3 הטרי כמובן מרוצה מאוד! מברוק גדול אריאל!) הם נהנו בטירוף, וזה מה שחשוב.
מאוחר יותר כולנו חוזרים לאסוף את תמי, שסיימה ריצה מצוינת על פציעה לא פשוטה. פילסנו את דרכנו נגד כיוון התנועה של המסיימים, נחושים למצוא אותה. היא נתנה את הכל ולא נשארה לה טיפת אנרגיה, אבל כשראתה אותנו התעוררה לחיים.
"תמי בידנו, נדאג לה", הודעתי למאמן, והרגשתי שההודעה הזאת מתמצתת בתוכה את מהות חבורת פריז 2010. חבורה די אקראית, של רצים ממסגרות אימונים שונות. התקבצנו יחדיו והעצמנו את החוויה בכמה רמות.
ואיזה מרתון מדהים זה היה! על כך כולנו מסכימים שעה קלה אחר כך, על כוס יין אדום בביסטרו הומה מסיימים. איזה מסלול, איזה ארגון, איזה קהל ואיזו פריז! כמו מארחת למופת היא העניקה לנו חוויה אדירה. מסיבת ריצה גדולה ושמחה מהזינוק עד לסיום.
אבל האם זאת היתה הנקמה שרציתי? הפסקתי להטריד את עצמי בשאלה הזאת. הרי הגדרתי בדיוק מה אני מבקשת לעצמי בפריז: את מה שנלקח ממני די באכזריות באוקטובר בבודפשט. כמובן שהייתי מעדיפה שזה יקרה בסופה של ריצה מהנה ומחוייכת, אבל כשהבנתי די בהתחלה שזה לא הולך לקרות, פשוט קיבלתי את המצב ולא ניסיתי להילחם בו. הטוויסט הלא צפוי הזה, בדמות ריצה קשה עם אינסוף מאבקים, היה רק עוד מהמורה קטנה שנקרתה בדרכי.
נקמה או לא נקמה, חזרתי משם בעננים. למדתי עוד שיעור במה שבאמת חשוב בחיים: חברים, חוויות והנאות קטנות.
A l’annee prochaine, Paris!
להתראות ב 2011.
******************************************************
תודות צנועות לסיום:
לרן שילון, מאמני הותיק והבלתי נלאה, שהצליח סוף סוף לגרום לי להבין שאין דבר שאיני יכולה לעשות.
למשפחתי היקרה שתמיד תמיד מאחוריי.
לכל החברים, אלה שרצים ואלה שלא, שפרגנו, התעניינו, הקשיבו, תמכו ונתנו לי את ברכת הדרך. הרשימה הולכת וגדלה מתחרות לתחרות אז לא אסתכן בשמות כדי לא לשכוח אף אחד. אבל אל תפסיקו! הפרגון שלכם חשוב ויקר לליבי.
לתמי, גלי, שרון, אריאל, שלומי ושאר חבורת פריז העליזה. היה פצצות!
מאיה יפעת