אחרי שכל חיי הצלחתי להתחמק (בהצלחה רבה!) מכל פעילות אירובית נמרצת (אפילו בצבא הצלחתי להוציא פטור מריצה במבחן בר-אור!), קבלתי לפני כ-7 חודשים גושפנקא רפואית לנושא: הכאבים הבלתי פוסקים במפרק הירך התבררו כתחילתה של אוסטיאופניה (בריחת סידן) ורופא המשפחה המליץ לי להתמיד בהליכות ולהימנע מריצה שיכולה רק להחמיר את הכאבים.

יצרתי קשר עם רן (ואיך הגעתי אליו – זה סיפור בפני עצמו…) רק כדי להתייעץ האם לקנות מכשיר הליכון או אליפטי, פשוט כדי שאוכל להתמיד בהליכות, גם בגשם וגם בשרב – הכל תחת מזגן ומול הטלוויזיה. רן היה מאד מנומס בטלפון אבל לא ממש הבין את השאלה… הסברתי לו שוב (יותר לאט הפעם), שלרוץ אני לא יכולה, והרחבתי הפעם בפירוט שלל המצבים והסיבות הרפואיות המונעות ממני להשתלב באופציה המלבבת של ריצה למרחקים, תוך הזעה מטורפת, חוסר נשימה, התכווצויות שרירים וכו'. בדרכו ה"רן שילונית" הוא ענה לי: "הכל שטויות, בואי נפגש"… נפגשנו…. דברנו…. הסברתי שוב… והוא בשלו: "הכל שטויות, אין לך שום בעיה לרוץ".

אתם מכירים אותו: יושב שם עם פרצוף ה"אני רן שילון, תותח בתחום, ומה את מבינה בכלל?…" – והחלטתי לזרום (הגיע הזמן שמישהו יעמיד אותו במקום!). "אתה יודע מה?", אמרתי לו, "אין בעיה, בוא נראה אותך! תאמן אותי!". הוא הסתכל, חייך את החיוך הידעני שלו והשביע אותי שאעשה בדיוק, אבל בדיוק מה שהוא אומר. הבטחתי, אבל באותה נשימה גם הסברתי לו ש"אני לא מזיעה ולא רצה בחוץ". צחוק גדול….

אחרי חודש וחצי של אימוני חיזוק, ללא דקה אחת של ריצה, התחלתי לרוץ. בהתחלה דקה כל פעם, עם 5 דקות הליכה בין לבין, דקה שבה אני נופחת את נשמתי ומקללת את הרגע בו נפלתי בפח… כשהגעתי ל 5 דקות ריצה רצופות (!!!) עדכנתי את רן שהכאבים במפרק הירך חזרו. "לא יכול להיות" טען המאסטר. "אני רוצה לראות איך את רצה". נפגשנו בבוקר ברידינג ויצאנו לריצה. אחרי ריצה קלה הוא הפטיר לעברי: "את יודעת שאנחנו רצים כבר יותר מ 20 דקות". אני קצת בהלם… אבל ואללה – אני רצה! ולא כואב לי!

קצת אחר כך מחנה אימונים עין גדי. רן מודיע לי שאני מצטרפת. מה לכל הרוחות לי ולכל המרתוניסטים, ישראמנים, אולטראיסטים ושאר המשוגעים? והוא בשלו – המחנה מתאים לכל הרמות! מכיוון שאת חיוך האושר אי אפשר היה למחוק מפרצופו של יוסי (אישי הרשמי ב 30 השנים האחרונות…. מתאמן אנדיור/אילן פריש ותיק) החלטתי לצאת להרפתקה. השורה התחתונה: חזרה לימי בית הספר – טיול שנתי בכייף גדול, והבונוס: חשיפה ראשונה לעוד חברי אנדיור. חבורה מקסימה, עולצת ותומכת שהפכה להיות שותפה מכריעה בהמשך דרכי. עוד תחנה בדרך: בתכנית האימונים פתאום מופיע אימון קבוצתי ביום שלישי בבוקר בהדר יוסף (עוד חיוך של אושר מיוסי). אני בלחץ אטומי… כולם מקיפים את המסלול שוב ושוב, חולפים על פני (כיום אני כבר מזהה את הגב של כולם!) ואני שובקת אחרי בקושי סיבוב… ועוד סיבוב… ועוד כמה… אבל מצליחה להתמיד, בקצב שלי (כלומר, לאט… אבל בטוח….).

ואז מופיע בתכנית האימונים עוד פוטנציאל להיסטריה: ריצת שטח קבוצתית ביום שישי! אני לא יודעת אם לשמוח או להתאכזב כשהריצה מתבטלת (מרוץ כלשהו) ויוסי ואני מחליטים בכל זאת להתייצב בשישי בבוקר ברידינג לרוץ לאורך הים (פעם ראשונה שלי!). בכייף גדול מסתבר שעוד כמה מחברי אנדיור החליטו לעשות אותו הדבר, ואנחנו מצטרפים אליהם. על ההתחלה אני מבהירה להם שחבל על הריצה שלהם ושלא יחזרו כל פעם לאסוף אותי. הם מחייכים בסלחנות, מסבירים שזה בסדר, זה חלק מהעניין, אבל נשברים אחרי שלוש פעמים… אני ממשיכה לי בקצב שלי (לאט….) מגיעה עד פאתי יפו, עוצרת לדקה ומסתובבת חזרה בריצה. כולם מגיעים ביחד איתי לרידינג ואז אני קולטת – שברתי את מחסום ה-10 ק"מ! אני מתאוששת מההפתעה ומסמסת לרן: אני נרשמת ל 10 ק"מ במרתון תל אביב….

ועד אז – אימונים נמרצים יותר, וריצות שטח ביום שישי, ופתאום אני מגלה שכייף לי כשאני רצה, וביום של day off בתכנית האימונים – אנחת הרווחה מלווה בתחושה קלה של געגוע… ואז מרתון תל אביב. ואני רצה את 10 הק"מ הראשונים שלי במרוץ רשמי. עם יוסי שלי, שרץ לידי כל הדרך (ותאמינו לי, למישהו שרגיל לרוץ מרתונים ומתאמן ל-60 ק"מ באלפים השוויצרים, לרוץ בקצב שלי [לאט…] זה לא עניין פשוט בכלל!) ומשקה אותי ומעודד ומחייך ומחזק. ורן, שחיכה בסוף, עם חיוך ענק, חיבוק גדול וחזק ולחש לי באוזן: "את מבינה שאת מתחילה להתאמן לחצי מרתון הראשון שלך!"…. ואם יש דבר שלמדתי בחצי השנה האחרונה – זה לא להתווכח אתו כי, באסה, הוא בדרך כלל צודק….

ואני כנראה אמשיך לרוץ (בקצב שלי… ) ורק רוצה להודות: ליוסי (זה שתקוע לידי כבר למעלה מ 30 שנה), שאילולא הוא – אופציית הריצה בכלל לא הייתה קיימת עבורי; לרן שילון, איש מיוחד, שהאמין בי הרבה לפני שלי הייתה טיפת אמונה והוכיח שוב שכמאמר אנדיור, באמת "כל אחד יכול"; ולכל החברים שלי באנדיור: לאיציק – שתמיד מעודד ומדרבן בחיוכים וצחוקים ; לאיתן – שדואג תמיד להנציח אותי אחרונה בריצות השטח; לתמר – שהאכילה אותי את הג'ל הראשון שלי (עין גדי!); לדליה שהוכיחה לי שגם אם את אשה קטנה – את יכולה לרוץ יותר מהר מכל אחד אחר; לחוי – שתמיד דואגת לחייך, להתכופף ולחבק; לאילן – עם החיוך הענק והקורן שלו (זה שכשהוא מסתכל למטה ורואה אותי); לרוני – שדואג שיהיה מישהו שירוץ כמעט בקצב שלי; למרינה – שלימדה אותי שבריצות שטח תמיד צריך למנות תורן אחראי שיחזור ויאסוף אותי; לכרמית שרצה איתי לנקודת האמצע במרתון טבריה; לאבידן – עם החיוך הצנוע שלו שכל הזמן מפרגן ומחזק; לליאור, צחי, ליאת, דן, טל, פיני, יעל, סוניה, חגית, קרן, עידית, אריאל וצביקה ולכל האחרים ששכחתי להזכיר באופן אישי – לכולכם, המון תודה!

ונכון שזה רק 10 ק"מ, אבל כל מי שלמד פיזיקה יודע – את המאמץ הכי גדול צריך להשקיע כדי לקחת עצם במנוחה מוחלטת ולהזיז אותו…

ויוי זיו

ויוי זיו