שלום. זה שוב אני, האיש שלא ידע לרוץ.
נכון, הפעם אני כנראה צריך למצוא תירוץ חדש כי, בעצם אנשים שלא יודעים לרוץ לא משתתפים במרתון ואני דווקא כן.
ואולי בגלל היותי גבר ישראלי מצוי רצתי 42,195 מטר, רק כדי לספר לחבר'ה…

הגעתי לאמסטרדם ביום חמישי, כאשר מפלס הלחץ היה גבוה ביותר. הפחד מהלא נודע נוטה לגרום ללחץ. לא?
ביומיים שקדמו למרתון הרגשתי שכל השרירים ברגליים כואבים לי, מה גם שהעקב והברך לא נתנו מקום לאופטימיות יתר. יחסתי זאת, כמובן, למתח שבו אני נמצא ואמרתי לעצמי שזה יעבור עד רגע האמת.

ניצן אמסטרדם 1

ביחד עם שתי ה"מאיות" הלכתי לקחת את שקית התחרות ומספר החזה וגם במטרה לראות את אזור ההזנקה ולהכירו.
בערב התחרות הלכנו לאכול בהרכב אנדיורי מורחב והיה נחמד ביותר. גדעון נתן למאיה ולי טיפים מועילים לקראת המרתון, דבר שחיזק את שנינו מאוד מבחינה מנטלית.

נפגשנו שעה וחצי לפני הזינוק והתחלנו בהכנות, שברובן היו התגוננות מאורגנת בפני הקור והחלטה הרת גורל – מה ללבוש בנהלך הריצה…
הכניסה לאיצטדיון היתה מרגשת מאוד (שלא כמו בפעם הבאה שאכנס אליו), המון אדם שמתכונן לקראת ריצת מרתון אחת.
החלטתי שהמטרה שלי היא לרוץ 42,195 מטר. לרוץ ולא ללכת אפילו מטר אחד, כל השאר אינו חשוב כי אם אעשה זאת, כנראה אגיע בסוף לקו הסיום.
המטרה הושגה.
יש לציין כי ההחלטה לרוץ עם מאיה ארטל היתה החלטה נבונה במיווחד. מאיה, מעבר להיותה אדם מדהים, הייתה נחושה וחזקה מבחינה מנטלית וודאגה לשמור על תכנית הריצה שלנו.

ניצן אמסטרדם 3

דקה לפני הזינוק מאיה ואני מחליטים להעיף את כל הבגדים ולהישאר רק עם בחולצת הריצה של ז'קלין ועם הכפפות, אותן תכננו לזרוק 3 ק"מ מאוחר יותר.
בקילומטרים הראשונים הריצה הייתה איטית מאוד והוותה חימום מצוין וכניסה לקצב התחרות.
מאיה מקפידה להקריא את זמני ה-LAPS ואני עוקב אחרי הזמן המצטבר. שמרנו על קצב אחיד כך ש- 13 הק"מ הראשונים עברו בנעימים. בקילומטר הרביעי פגשנו את סוזי, אנני, ליהי וגדעון שעמדו מחוץ למלון שלהם ועודדו אותנו בחום רב, שגרם לנו לשמחה רבה ולתחושת כח. בק"מ ה-13 אני אומר למאיה שאני חושב שאני במשבר הראשון. "תחשוב חיובי" היא עונה לי. המשבר חלף…
"היא הייתה איתי. היא בכלל שומרת עלינו מלמעלה, כי מי שהיתה מלאך פה היא בטח מלאך שם" אמרתי למאיה.
בק"מ ה-24 אני מתחיל להרגיש כאב בברך, מה שגוזל ממני אנרגיה רבה. מאיה חזקה מאוד אבל אמרתי לה שלא תחכה לי, ושלחתי אותה לריצת חייה המדהימה.

פתאום אני נזכר "בבדידותם של הרצים למרחקים ארוכים", מתכנס בעצמי ומתחיל לדמיין, זה זמן מצויין לחשוב על ז'קלין ובעיקר מרגיש כמה היא חסרה לי, לכולם, בעיקר להדס ולאופיר.

ניצן אמסטרדם 2
אני חושב על הילדים המופלאים שלי, שכל אחד מהם, בדרכו שלו, אמר לי שהוא מאמין בי ובמה שאני עושה, ועל זוגתי שאמרה לי לחשוב עלייה כשקשה לי.
וכך, תוך כדי שמירת קצב סביר, אני חוצה את מחסום ה-30 ק"מ.

בק"מ ה-32 פתאום מתחיל לכאוב לי מאוד השריר ברגל ימין אבל אני ממשיך. 20 שניות לאחר מכן עוברות אותי שתי הולנדיות חתיכות ונחמדות "תמשיך הלאה" הן אומרות לי… "בשביל ז'קלין"… אני מודה להן והן מזמינות אותי לרוץ איתן. אני מצליח לרוץ בקצב שלהן חצי קילומטר שמעביר אותי גם את המשבר הזה.

בק"מ ה-36 אני מתחיל לסבול. הכל כואב לי ואני מכונס מאוד בעצמי. אנחנו עוברים מנהרה שלאחריה רוב האנשים מסביבי הולכים. אני מחליט לא לוותר וממשיך לרוץ ועובר רבים מהם.
לאחר העלייה אני עייף ופתאום מופיע בחור ושואל אותי בעברית אם אני הוא זה שכותב באנדיור. אני מאשר לו והוא אומר שזה "עושה הדים רבים"… אני אומר לו שהוא בא לי בזמן עם השאלה הזאת, "שיתרמו המנייאקים…" אני מסנן וממשיך לרוץ.

משם כבר אפשר לראות את מלון פארק, את הפארק ואת הקילומטרים האחרונים בהחלט.
נקודת השתייה האחרונה הגיעה קצת באיחור, מה שגרם לי להיות צמא מאוד בק"מ ה-40. אני שואל את עצמי איך מסיימים 2 ק"מ, מחשב את עניין המרחק באחוזים והנה כבר הגיע שער שעליו כתוב: 1 ק"מ. אני יודע שעשיתי זאת ושאני חזק מספיק לעוד קילומטר אחד.
הכניסה לאיצטדיון היתה מרגשת מאוד מאוד. הסתכלתי לשמיים, הודיתי לז'קלין ששמרה עלי מכל רע והאושר היה עצום.

ניצן אמסטרדם קו הסיום

תודה:
תודה לאיש היחידי שיש לו אישור רשמי להגיד לי מה לעשות ולצעוק עלי… האדון רן שילון, שהאמין בי יותר משהאמנתי אני בעצמי ודחף אותי לעשות את המעשה המטופש והנפלא הזה.

תודה מיוחדת לחברי לקבוצה – אנני, סוזי, אתי, מאיה, גדעון ואילן שהסכימו לרוץ עם "חולצת ז'קלין" ולעזור באיסוף התרומות למכון למחקר מחלת הסרטן בבית החולים "הדסה" ותודה לדני וצח מ- TIME TRIAL שתרמו את חולצות הריצה עם ההדפס של תמונת ז'קלין.
לורד, שערכה ושיפצה את מה שכתבתי והשקיעה רבות בהעלאת החומר על ז'קלין לאתר אנדיור.
תודה לשמי שגיב ולעפר עינב שטיפלו בכאבי הגוף.
תודה לאירית אלמוג שדאגה שלא אוכל יותר מדי ואהיה חתיך…
תודה לגווין, זהר, מקסים ומני שהריצו אותי.
תודה לחבריי הנפלאים באנדיור ובכלל שעודדו, דחפו והתעניינו בי, בריצה, ובקרן ז'קלין.

ניצן ברזילי, אנדיור