ניצן ברזילי: הסיפור על האיש שלא ידע לרוץ

בסוף העלייה של הק"מ ה-18 התחלתי לצחוק לעצמי כמו מטומטם, נזכרתי במייל שכתבתי לרן שילון ב – 02.08.05 תחת הכותרת "ים של דמעות".
המייל נכתב בעקבות אימון הריצה הראשון שלי, בו הייתי צריך לרוץ דקה וללכת דקה 10 פעמים. להלן הציטוט:
"למען הרקורד אני רוצה ליידע אותך כי היום היה היום הראשון שבו רצתי מזה 18 שנים. אם תשאל אותי למה יש יותר סיכוי, שאני ארוץ 10 ק"מ בדצמבר או שאנג'לינה ג'ולי תתחנן לסקס, הרי שאין ספק שלאנג'לינה יש הרבה יותר סיכויים. אין עצם ו/או שריר בגוף שלי שלא כואב מהברכיים ועד הראש".

ישאלו קוראיי היקרים מדוע אני מספר זאת עכשיו, התשובה פשוטה.

בשבת האחרונה השכמתי ויצאתי לרוץ את חצי המרתון הראשון שלי, ומאז לא הצליחו למחוק לי את החיוך.
יומיים לפני המרוץ ולאחר התדריך של רן "זאת ריצה לא קלה" התחילו הפחדים, פתאום התחילו מחושים, שהפכו לכאבים , שהפכו לפאניקה לא אופיינית.

בקילומטר הראשון רצנו בעדר גדול ואיטי, כך שלא היה קשה, אבל בקילומטר השני פתאום היה לי נורא לבד ולא הצלחתי להבין למה אני פה. הרי אני האיש שלא ידע לרוץ.
בביה"ס הייתי השמנמן האיטי, בסיירת גולני רצתי הכי לאט בצוות. אפילו כמאבטח בקושי עברתי את מבחני הריצה. אז מה לכל הרוחות אני עושה פה?

"הכנה לחצי איש ברזל" אמרתי לעצמי ופרצתי בצחוק למשך הקילומטר הבא.
החלטתי להעסיק את עצמי במחשבות ולפגוש חברים, בסך הכל זהו אירוע חברתי של שעתיים.

ראשונה פגשתי את ורד פ.מ אשר תלווה אותי לפרקים כמעט כל הריצה. רצתי עם הקטנה בערך שני ק"מ עד שלא הצלחתי להשיג אותה והיא נעלמה.

נשארתי עם כאב בצד ותחושת בדידות ותקווה שהנה תבוא איזה ירידה לשחרר את הכאב. הירידה אכן הגיעה ואליה הצטרפו מחשבות.

מאז שאני ילד, כשקשה לי אני מפליג בדמיונות. התחלתי לחשוב על הדרך שעברתי בשנתיים האחרונות, איך לא הצלחתי לרוץ 15 ד' רצוף במשך חודשיים, בכמה יבשות רצתי, בכמה ערים, בכמה בירות ובסוף כמה זוגות נעלים הרסתי.

התעוררתי מהמחשבות כאשר הסיבוב היה לפניי והזמן עדיין סביר.

המחצית השנייה של המירוץ זימנה לי מפגשים חדשים עם אנשים נחמדים שביקשו מים והציעו שיחה (לא היה לי כח לדבר) ועם חברים מהקבוצה שרצו באזור שלי.

פתאום ראיתי שלט של 14 ק"מ והבנתי כי 2/3 מאחוריי. חמוש במידע שימושי זה התחלתי ללחוץ מעט גז, מה שהעביר את שני הקילומטרים הבאים.

הסבירו לי שבדרך כלל בקילומטר ה-16 מתחיל להיות קשה, ואכן, פה ושם התחילו כאבים כאלה ואחרים. מייד צירפתי לריצה שותפים חדשים אשר ליוו אותי לאורך הדרך. התחלתי עם אלופי ילדותי, והראשון היה זטופק אשר משך אותי כמעט קילומטר, אחריו באו דייב ווטל, לאסה וירן, אבאבה בקילה, בן גי'פשו וכבר הגעתי לעלייה של הק"מ ה-18 ולמייל שכתבתי אז לרן.

נותרו עוד 2 ק"מ. התחלתי להסתכל על העבר ונזכרתי בגוני הרניק ז"ל, שאמר לנו בתחילת מסע 120 שהמטרה של המסע היא שכל דבר שנעשה אחרי זה יראה קל. הוא כבר לא איתנו 26 שנה אבל הוא צדק, ועכשיו אני נאחז בזה.

לקראת הסוף התחלתי לרוץ עם המאמנים, ראשון היה גווין שהתחיל להסביר לי שאם הייתי יורד עוד 3 ק"ג היה לי יותר קל, למה הוא מציק לי עכשיו? שאלתי את עצמי, ועברתי לריצה עם ניר. פתאום ראיתי אותו בק"מ ה-20 עומד בצד, צועק, מעודד ומחזיר אותי למציאות ולק"מ אחרון מהיר עד לקו הסיום.

חיבוק גדול קיבלתי מרן, שנראה שהפעם שיצא משלוותו והוא מחוייך מתמיד. אני חושב שמלבדי, הוא היחיד שמבין עד כמה רחוק הלכתי (רצתי) ושלאנג'לינה לא היה סיכוי מראש.

חלפו יומיים, הרגליים כמעט ולא כואבות ורק החיוך מרוח לי על הפנים.

כמו תמיד אני מודה לרן, למאמנים, לחברים הנפלאים באנדיור וכמובן, לדרי זוגתי ולילדים המופלאים שלנו שמעודדים תמיד.

ניצן ברזילי, אנדיור