ניצן ברזילי: אילת אחרי שנתיים

ערב יום העצמאות, אתם עומדים באטליז מול הקצב אשר חותך ביד מאומנת ובסכין ענקית את הסטייקים למנגל הממשמש ובא.

ב- 23.3.05 אני הייתי הסטייק, עם הרבה שומן ובלי שריר והקצב היה פרופ' מוסרי, המצנתר.

זאת הייתה אחת הפעמים היחידות בחיי שבאמת פחדתי פחד מוות. הפחד הזה, או שהוא משתק אותך ומשבית אותך כליל, או שהוא מביא איתו שינוי.
במשך עשרים דקות, עד שהתבשרתי כי אין לי כלום, שכבתי על מיטת הצנתורים (לא נוחה במיוחד) ונשבעתי לכל יקיריי שאם לא ימצאו לי כלום, אעשה שינוי גדול בחיי.

מיותר לציין שבאותם ימים רחוקים עשיתי כמעט כל דבר על מנת לקבל התקף לב.
ויסקי "בלנטיין" היה המשקה האיזוטוני המועדף, פלאפל היה חטיף האנרגיה, סיגריה הייתה ונטולין, ועל השאר אני מנוע מלכתוב שמא הילדים שלי יחליטו להיכנס לאתר אנדיור.

מצויד בכל חבילת השרצים הזאת, התייצבתי בתאריך 25.5.05 בבית משפחת שילון, יקיריי משכבר הימים.
מכיוון שבעלי הבית ידועים בטוב ליבם, הרי שמנת "המחמאות" על גזרתי כמעט וגרמה לי להתחרט על היום בו נולדתי. יחד עם זאת, בחוש נסתר (שהתגלה כנכון) ידעתי שמר שילון הוא האיש שיכול לעזור לי ולהוביל אותי בשינוי המיוחל.

לאחר הגיבושון הזריז התיישבתי עם מר שילון לגיבוש האמיתי אשר בשיאו מצאתי את עצמי מתחנן כי יתחיל לאמן אותי.
רק אחר שנשבעתי שאני באמת רוצה להתאמן ושאקח את העניינים ברצינות, הוחלט כי המטרה הראשונה תהיה הטריאתלון האולימפי באילת, דצמבר 2005.

ארוכה וקשה היתה דרכי, כדרכם של אלו שמתחילים אחרי הרבה שנים ומאפס.

כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה הייתי צריך את זה, מה פתאום אני קופץ למים באמצע החורף ולמה העליות כל כך תלולות. אבל לא ויתרתי.
סיפרתי לכל העולם ואחותו שאני עומד לעשות את האולימפי באילת וזכיתי להרבה מאוד גיחוכים ולעג עד שכמעט חשבתי שאני באמת בדיחה.
אתם יודעים, דובי נחמד עם הרבה נחישות, רצון, הדרכה ומעט יכולת.

כמעט לכל אחד שצחק, אמרתי שיבוא לקו הסיום ויראה בעצמו את הנס (הרבה אמרו שיבואו ולא באו).

לאט לאט התחלתי להוריד נפח ולהאריך מרחקים. אחרי שנים שלא עליתי על אופניים, חזרתי לרכוב וליהנות מזה.
הבריכה הייתה תמיד מקום נוח עבורי והגדלת הטווחים הפכה לעניין די שיגרתי.
הבעיה המרכזית הייתה הריצה. לאורך שבועות ארוכים לא הצלחתי לרוץ יותר משתי דקות רצוף ואפילו בזמן זה כאב לי כל הגוף.
בהרבה מאוד סבלנות (בעיקר של רן) הצלחתי להגיע למרחקים הרצוים.

מהר מאוד חלפה לה חצי שנה ואילת הפכה לדבר מוחשי ומפחיד.
התרגשתי מאוד מהאולימפי הראשון, הייתי מאוד כבד ואיטי אבל נחוש, והאופציה שלא לסיים לא הייתה קיימת.

אחרי 3:23 ש' חציתי את קו הסיום תשוש ומאושר עם הבנה מאוד עמוקה ששיניתי את אורח חיי.
בקו הסיום המתינו המשפחה והחברים והתחושה הייתה מדהימה.

מאז חלפו שנתיים וצברתי טריאתלונים רבים. לפני שנה נפצעתי בגב פציעה קשה אשר איימה לחסל את הקרירה המפוארת.
הפחד שאני הולך להתחיל הכל מחדש שיגע אותי, נדרשו הרבה טיפולים וסבלנות אבל בסוף זה הצליח.
שחיתי, רכבתי וכמובן רצתי בכל מקום שאפשר, מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום.
יחד עם גווין נפטרתי מכמות יפה של קילוגרמים אשר השפיעה על הביצועים.

חלפו שנתיים מהאולימפי הראשון באילת ושוב חזרתי למקום ה"פשע", הרבה יותר מוכן ומנוסה אבל בהחלט נרגש ומלא תקווה למצות את מלוא היכולת.

הפתיחה הייתה קשה. הרבה מאוד אלימות במים שבשיאה נדפק לי השעון כך שלא ידעתי את מצבי מבחינת זמן.
הרכיבה הייתה קשה ומעצבנת עקב הפלטונים האין סופיים, והריצה … כמו תמיד קשה אבל הפעם מהירה יותר ולמען האמת גם פחות קשה.

סיימתי, אבל את הזמן לא ידעתי…עצוב ומדוכא התיישבתי על הדשא והתחלתי לעשות מתיחות.
במר יאושי התקשרתי לרן והתחלתי ליילל…"מפגר" שמעתי מהצד השני של הקו "עשית זמן מצוין ונראית מעולה". חייכתי לעצמי, איש הברזל התחיל להתנהג קצת כמו CC, אמרתי לעצמי.

הלכתי לבדוק את לוח התוצאות: 2:52 היה כתוב שם.

בסוף, כל מה שאני שווה זה 31 דקות בשנתיים, אבל קיבלתי את חיי בחזרה ואין מאושר ממני.

תודות:
בראש וראשונה לרן שבלעדיו לא היה קורה כלום!!! הוא השקיע בי אין סוף סבלנות, נשמה, רצון, אכפתיות, מקצועיות וחברות.
לדרי זוגתי ולילדיי עומר, יותם ושחר שמעודדים אותי לאורך כל הדרך.
לגווין, ניר, עינב, אריאלה, מקסים, תמי ודלית, שכל אחד מהם העשיר אותי בידע שלו.
לשמי שגיב, מיכל זכאי וטלי שיאצ'ו שהעבירו את מכאובי הגוף.

כל הכתוב פה מוקדש לשרון לואיס חברתי האהובה שלימדה אותי שיעור ענק בנחישות וחברות.

ניצן ברזילי, אנדיור