נימוס ותרבות בעולם הריצה – כללי אצבע אישיים

כלל הסמוחטה – פעולת ספורט מאומצת, ובפרט ריצה, יוצרת ליחה, מה שנהוג היה לקרוא סמרק (נזלת/סמוחטה/סמרק/ליחה – למרות ההבדלים הדקים במיקום ובאיכות, מושגים חליפיים הם). לא משנה מגדר, לא משנה גיל, לא משנה מוצא, זה מגיע, ואז מה עושים? ארבע שיטות אפשריות, ואין בלתן: "יריקה איכותית, שמאלה או ימינה"/ "אצבע סוגרת נחיר – אויר חזק פולט מוצק מנחיר שני לאוויר"/ "נחיר או יריקה, דרך מתווך"/ "בליעה". אבהיר כל אחת, יתרונות וחסרונות. "יריקה איכותית" היא פשוט למוכשרים בינינו אשר יכולים למצק את החומר לאחר הגעתו בשלום לפה, ויריקה ביחידה אחת שמאלה או ימינה חזק. שימו לב, יתרון גדול כל עוד אין מימין או משמאל רצים! שימו לב, חסרון גדול במקרה של חוסר יכולת יריקה בסיסית (תפזורת יתר)! "אצבע סוגרת נחיר" היא פשוט פעולה ראשונית, כאשר החומר עדיין במקומו המקורי, והיא מאפשרת – בהוצאת אוויר חזקה לאחר סגירת נחיר שני – לשליפת החומר רחוק יחסית מהמבצע. שימו לב, יתרון גדול כל עוד החומר במקום המקורי, ויש מספיק אוויר בריאות! חסרון גדול כשאין אויר מספיק, החומר נשלח קצר מדי, רוב הסיכויים לא עובר מספיק מרחק, ועכשיו אתה כולך מכוסה! וכמובן, לא ניתן לביצוע כאשר רצים סביבך! "דרך מתווך" זה אותו דבר כמו קודם, אבל שימוש בכף היד כמתווך – הביצוע הוא לתוך כף היד. אז זריקה מהירה של כף היד פשוטה לקדימה והצידה, תעיף את החומר למרחק סביר. יתרון גדול – כאורך היד (כאורך הקנה) כך אורך המרחק והדיוק! חסרון גדול – כל עוד היד לא מזיעה, החומר נדבק! "בליעה" אין מה להסביר, הכול ברור. במקום להוציא, מכניסים עמוק יותר.

לסיכום – יריקה איכותית רק למקצוענים, אצבע סוגרת נחיר רק לבד, בעזרת מתווך רק בק"מ החמישי והלאה, ובליעה הכי מנומסת, אבל הכי לא הגיונית!

כלל העוקף – " כשאני עולה במדרגות והשכנה יורדת, מי צריך לומר ראשון שלום?" – מימי הגשש החיוור עברנו לשאלה המהותית, "מי יזוז ימינה, העוקף או הנעקף?" גם הינוקא ביותר באימוני אצטדיון מכיר את הבעיה – לא כולם רצים באותו קצב, ותמיד יהיו עוקפים ונעקפים. השאלה מי צריך לזוז? אז כולם יצעקו עכשיו – כמובן שהאיטי צריך לזוז ימינה ולתת למוכשר המהיר לנצל את מהירותו ולא לבזבז מאית שנייה בניסיונו לשבור את שיאו האישי. אז האמת שממש לא. בואו נפרק את זה לגורמים – אנשי מקצוע למול חובבים. אם ניקח דוגמא מאנשי המקצוע, הרי ברור לכולם שהמהיר בתחרויות ריצה בכל רחבי העולם תמיד הוא אשר יעשה את הסיבוב הקטנטן ויעקוף מימין. אז אם אנחנו מקצוענים, שיאני עולם, המהיר יתכבד ויעקוף, ולא יצעק איזה קוד שהוא בטוח שהוא הוא הקוד המודרני לעשיית רושם מבטיח: "הלו/ימינה/אואו". אבל החכמים בין הקוראים, ובעיקר המהירים, יגידו שזו דוגמא רעה. אז בוא נלך אל החובבנים. שם השתרש לו מנהג שהאיטיים זזים ימינה, למען הכבוד הרב שהם רוכשים למהירים, ולעזור להם סוף סוף לשבור את שיא האצטדיון. אז גם פה הדברים אינם קלים – כלל האצבע שמוצע כאן – אם מדובר על יחיד איטי (או שניים רזים), תאמינו לי שההפסד של העקיפה 30 ס"מ ימינה של העוקף בטלה בשישים מהמאמץ שאתם החזקים דורשים מהחלש. יתכבד החזק ויפסיד מאית שנייה בעקיפה ימינה. זכרו, מדובר על יחיד, הוא מקסימום תופס לכם רבע מהמסלול הכי מהיר! כלל האצבע ממשיך – אם מדובר על קבוצת איטיים, יתכבדו הם ויזוזו ימינה – פשוט אם מדובר על קבוצה של איטיים, פה כבר יש "חסימה לא חוקית"!

לסיכום – איטי אחד (שניים רזים), עזבו לשלום, במילא אתם עושים כבר נזק כשעברתם במהירות לא נתפסת עבורו; שלושה צמודים ויותר, התחילו להריע למהירים!

כלל רדקליף – עניין ההשתנה שונה במקצת בין גברים לנשים. אבל לפני מספר שנים, עת אחת הרוכבות עצרה בצד, הפשילה מכנס (עומדת לכיוון הנכון) והשתינה, מדהים היה לשמוע את אחד הרוכבים (כל השמות שמורים במערכת…) מפטיר "איך היא לא מתביישת". חבר? אנחנו בשנות האלפיים… ומה אתה חושב, שהתחת/טוסיק/אחוריים/טוש שלך, פלוס הפרופיל של הקדימה אצלך (לא שהיה הרבה לראות) יותר טוב? מדהים כמה רעש עשתה רדקליף במרתון לונדון בהשתנה שלה – את הגברים המשתינים אפילו לא מצלמים… אז פה אני מבקש להדגיש שהכלל הוא לנשים וגברים כאחד – השתנה עת ריצה, ככה במקום ולתוך הלבוש, מותרת רק לאלופי עולם! השתנה במרחק שני צעדים מהדבוקה אסורה לכולם, וכעת נשארנו עם מרחק רב, או המתנה לשירותים. הכלל פשוט – תחשבו על הבת שלכם/בת הזוג שלכם/אמא שלכם – אם המיקום מספיק כדי שתרגישו טוב כאשר אחת מאלו משתינה במהלך הריצה – אדרבא ואדרבא. אם זה נראה לכם לא מתאים להן, כנראה זה לא מתאים לסיטואציה.

לסיכום – כלל המשתין אומר שחלק מהאימונים הם להתאמן בכמה נוזלים לשתות כדי לשמור על מאזן מושלם, שלא דורש השתנה! אם אין ברירה, תפסו מרחק, גם אם אתם חושבים שזה נורא "קול" להשתין בפומבי!

כלל המפליץ – נפיחה/גזים/פלוצים/נודים, הכול הולך. אחד הדברים הידועים אצל רצים הוא שלאור הפעילות הגופנית הברוכה, האכילה לפני ותוך כדי פעילות, יש ונוצרים גזים במערכת העיכול, או בשמם הלוקלי, פלוצים. כבר שקספיר קבע "להפליץ או להפליץ, זו השאלה". ברור שריצה עם לחץ גזי במערכת העיכול לא עושה טוב. הפתרון הפשוט הוא להוציא החוצה. אבל פה יש כלל מאד פשוט – "טבע וחופש, זוהי זכות גדולה!" והמשמעות היא: אם אתה בטבע, אם אתה חופשי, תן לאוויר מסביב לעשות את עבודתו ולפזר את כל הגזים הנפלטים. אבל המשמעות יותר בעייתית – מהו "טבע וחופש"? בטבע ברור (לכן אם האימון הוא משקלות בחדר סגור – לא מתקיים התנאי של "בטבע"!), חופשי פחות. אז שיהיה ברור – אם אתה רץ וזה שמאחוריך הוא במרחק העולה על עשרה מטרים, אתה לבטח חופשי, ואם אתה רץ בדבוקה צמודה של עשרה אנשים, אין פה חופשיות!

לסיכום – כלל המפליץ אומר שהפלצה ברוכה רק שהיא לא מדביקה את התוצר לנחיריים של המנסה לעקוף אותך, גם אם אתה נורא רוצה להאט אותו!

כלל המסריח – שמתם לב שבכל מרוץ, קיקיוני ככל שיהיה, מקבלים חולצת ריצה איכותית? שמתם לב שמחיר הריצות האיכותיות יורד כל השנים? הלו, רומזים משהו. אז בואו נשים את הדברים על השולחן: גם אם אתם מתקלחים לפני פעילות (ובינינו, אף אחד) שמים דיאודרנט (שימו בכל מקרה, ריח טוב מוגזם לא גורם לאנשים להקיא, ריח רע מוגזם כן), הרי שריח זיעה נדבק לחולצות ריצה לאחר זמן. נדבק ולא עוזב, גם אם מכבסים. סגנון ריח זיעה תלוי גנטיקה וסוג מאכלים, אבל בגדול, זה מסריח. הרמז הוא שלא משנה כמה כביסות, כמה חומרי ריח תשימו, לאחר זמן מה החולצה מסריחה לבד. גם שהיא בודדה. מקומה בפח. כמו שהכלל המקצועי אומר שאחרי 600-800-1000 ק"מ ריצה חובה להחליף זוג נעלים, אז אחרי פחות חובה לזרוק את חולצת הריצה המשומשת לפח.

לסיכום – כדי שכולם יוכלו לרוץ וגם לשוחח אחרי הריצה, דיאודרנט וחיסול מוחלט של חולצות ריצה שעברו 600 ק"מ הם חובה!

חנן גולדשמיט