עוד מעט עשר בבוקר. אנחנו מתחילות לצעוד לכיוון הגשר, הנחל נחצה לאורכו בחבל שחוברו לו מצופים עשויים ג'ריקנים צהובים. בשנה שעברה היו אלה בקבוקי ארבעה ליטרים של אקונומיקה. עוברים לגדה הדרומית של האסי. מפה, אם ממשיכים ללכת עוד קצת, מגיעים לסחנה, עולם אחר.

קבוצת הגברים מוזנקת ואני רואה שגדי מתחיל לשחות. קשה לטעות בסגנון השחייה שלו. אני חושבת לעצמי שהוא פשוט רוקד בסגנון לירי במים. הידיים יוצאות זו אחר זו בתיאום מושלם, הרגליים כמעט ולא זזות, והקצב אחיד. אי אפשר לראות את עוצמת הגריפה שלו, אבל למתבונן המבין ברור שאין קשר בין הסגנון השקט ובין ההתקדמות המהירה במים. איש במגפון מסביר לנו שאנחנו שוחות 500 מטרים עד למצופים החרוטיים, עוקפות אותם משמאל ואז חוזרות בחזרה. אלפיים מטרים שווים ארבע פעמים חמש מאות. אנחנו מחליקות לתוך מי הנחל, צועדות – שוחות לכיוון קו הזינוק, מרכיבות את המשקפות, מהדקות את הרצועות ומחכות להזנקה. אני מספיקה ללחוץ על השעון, שומעת את תרועת החצוצרה ומתחילה לשחות. הדקה הראשונה, כמו בטריאתלונים, מרגישה כמכבסה שכונתית, חלק מהבנות מתחילות לשחות בסגנון חזה, מה שגורם לצלעות של הקרובות להן להיסדק או לאיברים פנימיים לשנות מיקום ותפקוד. מי שזו לה הפעם הראשונה עלולה להיבהל, להחריש קללה עסיסית או להבין שנשים בשעת תחרות שוכחות את כל הסטיקרים היפים מבית מדרשן של נשות קום איל פו על העצמה נשית ושאר ירקות. תוך שניות ספורות המרחקים בין השחייניות גדלים, ואפשר להתחיל לשחות. קשה לי להפיק מעצמי "שחייה מודעת", אני לא סופרת תנועות, לא מקפידה על החוקים, פשוט שוחה קדימה.

ההגדרה קדימה קצת בעייתית כשמדובר בשחייה במים פתוחים. אין קו שחור מתחתיי, המים אינם צלולים, והגדה המתפתלת מקשה על שמירת קו שחייה ישר. מוצאת את עצמי שוחה באלכסון תמידי, חוזרת לקו ההפרדה, הראש נתקל במצופים, הרגליים מסתבכות בחבל, אני מנסה לזוז רק "קצת" משרשרת הג'ריקנים, ושוב מוצאת עצמי מתקרבת לגדה. אנחנו אמורים לעבור מתחת לשלושה גשרים ואז להסתובב בחזרה.

קצת אחרי הגשר הראשון אני רואה את זוהר, בן דודי, עומד על הגדה, מדבר בטלפון. אני מוציאה את היד גבוה ומנפנפת לו לשלום. עוד גשר כתום או צהוב ורואה את תמר, אשתו. ליד הגשר האחרון שמה לב שעמית, האחיינית שלי, מצלמת אותי שוחה, ואני סקרנית לראות איך אני נראית שוחה.

הסיבוב מגיע מהר, אני מחליטה לא להסתכל בשעון. יודעת לשחות עשרים וארבע דקות לקילומטר, לא רוצה להסתבך בחישובים אחרים. האמת ששוב אני לא חושבת על כלום, לא רעבה, לא צמאה, לא צריכה פיפי. הכל בסדר. סיבוב ראשון מסתיים, אני רואה שעברו עשרים ושש דקות. אני בסדר, בהתחשב בזיגזוגים הבלתי פוסקים.

לקראת סוף הסיבוב השני אני מרגישה שלא תהיה לי בעיה להמשיך, עוצרת במקום שהרגליים נוגעות בקרקע הבוצית, מוציאה מהכיס האחורי שקית של ג'ל ולוקחת שלוק. נעצרת לידי בחורה נחמדה שלא מכירה, שואלת אם עכשיו זאת הפסקת אוכל ומקבלת ממני את השלוק שנשאר. אני מושיטה את היד כדי לקבל את השקית הריקה, והחביבה מתנצלת שהיא זרקה אותה למים. אני מציינת לעצמי שהיא כבר לא חביבה בעיניי וחושבת שלא היה עולה בדעתי ללכלכך את האסי, גם לא את הים. לא יפה.

אני מסיימת את המקצה, נוגעת בשטיח האלקטרוני וממשיכה, כמתוכנן, לשחות. תחושת עקצוץ לא נעימה מתחילה להטריד את הצוואר שלי, ואני מנסה להדחיק אותה. לפני שיצאנו מהבית מרחתי את אזורי הסכנה בבודי גלייד משובח, אבל פספסתי קצת, מסתבר. החיכוך של בגד הים בצוואר לא נעים לי. פוגשת את זוהר בפעם השלישית, עוצרת להגיד שלום והוא מפנה את תשומת ליבי לגדי, שבדיוק שוחה לכיוון השני. אני חוצה את קו ההפרדה, שוחה לעברו, מקבלת נשיקה רטובה וממשיכה.

הצריבה בצוואר משגעת אותי, הזמזום במוח לא מרפה, ומתחיל הוויכוח המעייף שלי עם עצמי, בהתחלה אני שומרת על רמת עימות אלגנטית אבל מהר מאד הטונים עולים וצורמים. למה להמשיך אם כואב. קצת כואב אז נשברים? איך את מתכוונת לשחות בעוד חודש חמישה ק"מ בים? איך את מעיזה לחשוב על עשרים ואחד קילומטרים בכנרת אם אחרי פחות משלושה קילומטרים את מנהלת עם עצמך את הדיון הרדוד הזה? תפרשי בכבוד ותודי שאת לא באמת מסוגלת להתמודד עם כאב. למה להמשיך ולסבול. בשביל מה. מי אם לא אני נושאת את דגל הספורט ההדוניסטי, זה שמרשה לעצמו להנות מאימוני בוטיק ותחרויות גורמה בלבד, אז מה אם טלי כתבה לשחות חמישה קילומטרים?

כמעט מסיימת סיבוב שלישי כשמבחינה בגדי עומד על הגדה ומדבר עם מאיה, אושיק ומוני. אני נשברת. אם הוא בחוץ, גם אני יוצאת. אפילו לא טורחת להגיע עד לסיומו המלא של הסיבוב. מתקרבת לגדה, ומטפסת כמתגנבת החוצה. לא סיימתי את המשחה שלי, לא עמדתי במשימה. צועדת לכיוון של גדי, אין בי חרטות, הצצה בצוואר מאשרת את התחושה שכוויה בדרגה זו או אחרת נוצרה כתוצאה מהחיכוך עם חליפת הטריאתלון. מתברר לי שגדי יצא להפסקה קטנה ושהוא ישוב למים לשחות חמישה נוספים, יצא רענן ויודיע לי ש"זה לא פשוט" לשחות שמונה קילומטרים. וואלה?

אנחנו מחליטים לא להחליט לגבי משחה הצליינות בכנרת ביוני, וברור לי שאני זקוקה לעוד כמה ימי עומס רצופים כדי לדעת אם אני בכלל מסוגלת לעמוד בתכנית האימונים לקראתו.
אסי2  אסי4
ולשלב הסיכומים והתובנות:
בכל פעם ש"מביאה" איתי לניר דוד אנשים שזו להם הפעם הראשונה בחלקת האלוהים הזאת, מתרגשת לראות את מבט הפליאה בעיניהם. הפעם היו אלה מוני ואושיק, שלמרות ששנים מספרת להם שמדובר בגן עדן (ארטל אומרת שעכשיו זה גן עדן, בעוד חודש זה כבר גיהנום), הם הטילו ספק ברוחבו של הנחל, מידת העבירות ויכולת הקיבול שלו. אין מקום דומה לו. ולא, בקיבוץ דפנה אי אפשר לשחות במי הדן שעוברים בין שביליו.

הארוע היחיד בו לובשים בגד חדש בפעם הראשונה והאחרונה הוא חתונה. חובה להתאמן בבגד איתו אתם מתכוונים להתחרות, והדבר נכון שבעתיים כשמדובר בתחרויות ארוכות. אני יודעת שזה כתוב בכל מדריך לקראת מרתון או טריאתלון, אבל עובדה ששכחתי, והתזכורת הייתה לא נעימה בעליל.

גם אם אתם בטוחים שמרחתם שליכטה של טייח על, לא להתבייש למרוח כמויות מסחריות של בודי גלייד.

כשמדובר בבני תמותה חסרי זימים, צריך להתאמן לקראת המשחה, אבל לא צריך להיות שחיין עלית כדי להנות ממנו.
לבאים מהדרום, נוסעים בכביש 6, יוצאים במחלף עירון, פונים ימינה לתענכים, וימינה עם השילוט לכיוון ממלכת ירדן.

—————————————–

אני חייבת לחלוק אתכם את הקטע הבא שקראתי ממש אתמול בספר "אלגנטיות של קיפוד":

אחת מגיבורות הספר מדברת על החלק שהיא אוהבת במיוחד בספר "אנה קרנינה" של טולסטוי. באותו קטע מתואר לוין, כשהוא קוצר בחרמש. עכשיו תראו איך אפשר לקרוא את זה כאילו מדובר בשחייה:
"…החום עולה וגובר, זרועותיו וכתפיו של לוין שטופות זיעה, אבל תנועותיו, שבתחילה היו מסורבלות ומאומצות, נעשות אט אט מיומנות יותר…אט אט הוא מנתק את תנועותיו מעול רצונו ונכנס למעין שלהוב, שמעניק לתנועותיו שלמות של פעולות מכניות, נטולות מודעות, חשיבה או חישוב…כשלוין נהנה מהשכחה העצמית שבתנועה, שבזכותה עונג העשייה מנותק ממאמצי הרצון…
הוא הדין ברגעי אושר רבים בחיינו. כשאנחנו נפטרים מנטל ההחלטה וההתכוונות ומשייטים ברוגע על פני הים הפנימי שלנו, אנחנו מתבוננים בפעולותינו כאילו הן תנועותיו של אחר ועם זאת מתפעלים מן המצוינות שאינה תלויה ברצון…".

ורד פלגי מזור, אנדיור