"מקום שלישי זה chapeau גדול" , כתבתי לה.
"בכלל, ובמיוחד בהתחשב בנסיבות והחום. ולא נזכיר את הרגליים הדפוקות. היה מאוד מרגש לראות את כולכם בזינוק.
יותר משמח היה לראותך ליד עין גב. ככל שהתקרבתי לסיבוב דאגתי – איך פיספסתי אותך? בכוונה רצתי במרכז הכביש שלא אפספס. עד שלבסוף הפצעת באופק…
אני לא זכיתי בפודיום אבל שייטתי בהנאה רבה מאוד במהלך כל מטר מה 42 אלף ועוד 195."
כך זה נכתב, יום אחרי. אחרי שהכל נגמר. אחרי שפרסתי את הענק הזה שקוראים לו מרתון , בפעם השניה , לפרוסות קטנות יותר.
דמיון מודרך מישהו אמר?
כך התקדמתי. לא פגשתי קיר גדר או משוכה. אפילו לא את הבאמפ הזה שמקפיץ את המכוניות שיאטו.
כך כתבתי לחברה שהתחרת במירוץ אופני היד. המתמודדים האמיתיים. הרגשתי בעננים.
אבל זה לא התחיל באופורייה.
טבריה עיר ידועה בהכנסת האורחים שלה. הזמינו אותי.לארוחת ערב.אמרו פאסטה. לא אמרו שצריך להביא כסא ושולחן. ויתרתי להם והלכתי למסעדה סינית והזמנתי אותו דבר רק ליד שולחן. בישיבה. היתה גם מפה , ואויר גלילי צלול על שפת הכנרת.
אח"כ כשנכנסתי לחדר במלון קינחתי בגל ניחוח של אקונומיקה. הטבריינים האלה ממש יצירתיים בקבלת הפנים.
בבוקר כשהשכמתי יצאתי לסיבוב על המים. חלק מחברי למירוץ רצו – התחממו , כאילו שלא שמעו שעוד מעט הם יתגעגעו לקרירות הבוקר. התענגתי על השקט. היתה שלווה , הכרה שאני מוכן. יותר טוב מזה לא יהיה. דבר לא כואב , ויש פוטנציאל במחלקה הזאת . שלא נדע..
בערך חצי שעה לתוך המירוץ הבנתי שהוא דייק , אם אמשיך כך יש מצב לצנוח מתחת לארבע שעות . האטתי. כי אני תמיד אומר את המילה האחרונה. תשאלו אותה ..
בצומת קבוצת כנרת חשבתי על המתיישבים הראשונים שלא רק שהלכו לקבור את מתיהם על המים , הם הלכו בשביל המוביל לבית העלמין , בעליה. אז לא היתה עגלה לאלונקה. מחשבות מקאבריות במהלך המרתון? אם זה כך בתחילה מה יהיה בסוף? ברררר. צמרמורת נעימה.
מים ג'לים והופ צמח. מחלקת המעודדים נדדה מחוף הצוק. התייצבה בתקן מלא לחיבוק ,עידוד ,הנצחה ושאגות שמחה. למדתי מהקודם בת"א שזה עושה נפלאות לנפש. המפגש עם אוהבייך בדרך הארוכה הזאת הוא זריקת מרץ לא פחות מהג'לים של Challenge ( וניל , אם אתם דווקא רוצים לדעת. האחרים לא עושים לי את זה)
אחרי מעגן נכנסים לצינור, ואקום של 20 ק"מ. אין נפש חיה מעודדת. אמבולנס של מד"א בעמדת כוננות ולידו קרוקודיל מפוחלץ – סוג של חוש הומור גלילי כזה. שני ילדים ליד סיבוב תל קציר ולא נפש חיה ליד האון. אין כנראה מודעות לחשיבות העידוד. מתחילים לראות את אלה שכבר הסתובבו.
זוהר מגיח כאילו אין אלוהים. אני רואה אותו מרחוק. הרגליים בקצב מדהים הוא חולף על פני , אני קורא לו , הוא לא מגיב – מרוכז כולו . מקצוען אמיתי. כל הכבוד.
בחרתי לפני הרבה זמן לרוץ בלי מוזיקה. התבוננתי בנוף. רמת הגולן מימין הכנרת משמאל באמצע ציוץ ציפרים. מדיטציה. על הדרך פיטפטתי עם הרצים לידי. חלקם נשמעו לחוצים לרדת מ.. או לא לעבור את..
היה אחד ממש הזוי , סימס כל הדרך משיזף לעיו גב..
אחר קיטר על הרוח שהחלה , אמרתי לו שיגיד תודה כי עכשיו היא מצננת לנו את הפנים ואחרי עין- גב היא תדחף אותנו. לא נראה לי שעודדתי אותו. ואני רק רציתי להגיע לסוף מחייך.
אכלתי פיטפטתי והתקלחתי במים מטופלים – נשמע כמו טיול ספא למטיבי לסת. אז זהו , שלא , אני מעדיף מזון מוצק ויין במקום הג'לים והמים המטופלים , או האיזוטונים שהחברים הלא רצים שלי (יש גם כאלה) מכנים : כמו איסוף למעבדה..
הסתובבתי בעין גב והמשכתי. החום עולה, המים נלגמים ומותזים. אני מתחיל לראות כאלה שעוברים להליכה. ואצלי , ואלנטינו , הכל בסדר. הקצב טוב , הברך לא מוחה ה hamstring לא מתלונן בקיצור סבבה.
אחרי סיבוב מעגן לקראת צמח, תוך כדי שאיבת ג'ל אני שומע : " דוקא לא רעים הג'לים האלה"? מה , אבל הוא אמר שהוא רץ עשרה בלבד. מה הוא עושה פה לעזאזל? הרמתי ראש. אשר יגורתי בא לי. הרי הוא אמר שהקצב שלי זה חמש .. ורבע .. מקסימום. ואני אמרתי שש ואולי וחצי. ועכשיו חמש ורבע אז מה אני עושה? , מאט? חראם.. מתעלם ? לא מנומס. האמת, שמחתי. סוף סוף מישהו שיבין אותי. זכיתי למנת עידוד נדיבה וללווי צמוד במשך קילומטר או שניים. זה היה מרענן .
zvi1

התמונה באדיבות שוונגנט. באמצע: כבודו. מימין מרק גולדבלט וארבע ראשים תפוס. משמאל אני מתלבט בין ג'ל למים מטופלים.. חולם על Chablis צונן..
בצמח ,קבוצת המעודדים . צוק איתן. כמה שנאמר, " אם לא היית יושב כל כך הרבה בקפה גם אתה היית רץ מרתון בשלוש ורבע . מי רוצה לרוץ מרתון בשלוש ורבע? אי אפשר לדבר , אי אפשר לנשום , לפגוש אנשים ולקבל הרצאה על אורך גיד אכילס של הרצים מאתיופיה שמאפשר להם לרוץ כל כך מהר – אמת התורה. זאת היתה ההרצאה בחוג לפיזיולוגיה של הריצה בק"מ החמישי עד השביעי. היה מעניין.
אחרי צמח, ואחרי הדגניות בואכה בית העלמין של כינרת, התחיל העסק האמיתי. עכשיו יפרדו החובבנים מהמקצוענים. ואני לא מהאחרונים. נהיה צפוף בשוליים. יותר הולכים. מדדים. חלק מקללים. חלקם צועקים. מתוסכלים. בוכים ולא ממשיכים. המים נעלמים תודות למארגנים שחסכו בנקודת שתיה נוספת או שתיים. הקצב יורד אבל לא מאיים. רחוק מספיק מהקצוות.
הטלביזיה מצלמת אחד שרץ וכואב ומסביבו קבוצת רצים לתמיכה. בערב בחדשות הבנתי מיהו. לפני שנה נפצע בתאונת צניחה. זהו המתמודד האמיתי ולא אנחנו השלמים,שנאבקים על דקה מעל או מתחת ליעד.
הזמן עובר ואני כבר מריח אקונומיקה , נו , זאת מהחדר במלון.
ואז שוב הקול המוכר. שובב. חיכה לי על סף שרוול הסיום כדי להגיד את המילה האחרונה. אמר. וצדק.
כשחציתי את הקו זה היה 3.57 שעות אחרי שהתחלתי. מה שאומר שחסכתי 23 דקות מהפעם הקודמת , כמו שאמר הרב שילון , אב בית דין – אנדיור,לגיור פדלאות ורב מוסמך לדיני ריצה: "על אפך וחמתך ירדת מ 4 שעות" מה שנכון , כי לא תיכננתי למהר כל כך, וגם העזתי פנים ואמרתי לו שאין מצב..והוא אמר: עוד נראה…
בערב השולחן המלווה , לקחו אותי לסעודת התאוששות בפרונטו שכללה את המרכיבים המועדפים. לא היו שם ג'לים או מים מטופלים. רק מזון מוצק ויין טוב, בלי מחשבות על ה Garmin המתקדם עם כל שלוק..
עכשיו גם טוב. עכשיו מנוחה. אח"כ נחזור לשבילים בתקווה לעוד מרוצים מוצלחים.

צביקה גלוברמן, אנדיור