04:30, עדיין חשוך בכביש הישן לפסגת זאב. מדובר בכביש נטוש, מואר חלקית, המשמש כמגרש האימונים שלי, קרטוריום של 2 ק"מ, מתוכו עלייה של כ- 600 מטר עד המחסום וחזרה.

אימון 8*3'. בעלייה השישית אני שומע מרחוק קולות ריסוק, דומה למשאית השופכת עפר.
מסתובב ומגיע בטיסה על האירובר, ורואה תאונה איומה בין סובארו פרייבט ובין משאית אשפה (מכולה). במושב שליד הנהג יושב אדם ללא הכרה, כבן 60, ראשו שמוט, חבול כולו ומלא דם. לא רואים את פניו, לא אף ולא פה, פשוט עיסה. הנהג, כבן 30, בנו של הפצוע, עומד בחוץ ומיילל "אבא מה עשיתי אבא מה עשיתי". נהג משאית הזבל מחזיק פלאפון שנופל לו מרוב שהוא רועד, נשען על מעקה ההפרדה כשהוא שרוי בהלם – לא יודע את נפשו.

אי אפשר להוציא את הלכוד מהמכונית, שכן דלת ימין הקדמית ובעצם כל צד ימין של הרכב "יושב" עליו. פשוטו כמשמעו.

חלום בלהות, הזוי ומטורף.

התקשרתי למכבי אש עוד לפני שהתקשרתי למד"א היות שראיתי שלא ניתן לחלץ את הפצוע (מה שהתברר מאוחר יותר כהחלטה נכונה, היות וניסור המכונית ופירוקה ארכו כעשרים דקות)

נכנסתי למכונית מהדלת השנייה ותפסתי את ראשו המדמם והמרוסק של הפצוע, ניסיתי לפתוח את פיו. הפה היה נעול והדוק, תופעה מוכרת לאחר טראומה. בדקתי לו דופק שהיה חלש ואיטי (בניגוד משווע אלי, שהייתי בדופק גבוה, מזיע ונוטף). פתחתי את פיו בכוח כאילו שאני נלחם עם תנין והיות והאף שלו היה מרוסק, הוא חרחר ולא הצליח לנשום. לאחר שהוא החל לנשום בכבדות ובאיטיות, משכתי את לשונו החוצה והרמתי את ראשו. התמלאתי כולי דם וכך אחזתי בו כ-5 דקות עד שהגיעה הכבאית ואנשי מכבי אש התחילו לנסר בעודי יושב במכונית. מד"א הגיעו לאחר מספר דקות ואני יצאתי החוצה. נתתי לנהג המשאית ההלום את מעט המים שנשארו לי, ובעזרתו ניסיתי לשטוף עצמי מהדם שהיה על גופי.

זהו. מה היה לנו? דם, הרבה דם, יזע, ומכתב זה שאני כותב כנראה במקום דמעות.

בוקר טוב ומלא חיים שיהיה לכולנו. טוב שיש פלאפון, נראה לי שצריך להרגיל רוכבים לשאת אותו לרכיבות, מדובר באביזר בטיחות, כמו קסדה.

מנשה הס
(אגב, לא ויתרתי ועשיתי עוד 2 סיבובים להשלים 8).

לידיעה ב-ynet