לאחרונה, התקיימה באילת תחרות אופניים – חמודה ואכזרית בעת ובעונה אחת – המכונה "מלך ההר". התחרות, "נגד השעון" (בצרפתית זה נשמע אקזוטי יותר; "קונטרֵה לַה מונטרֵה "), מתקיימת זו השנה השניה באילת.
מסלול התחרות מעורר השראה. תחילתו ברחבת "אום רשרש" ואנדרטת "דגל הדיו" (לבושתינו, יש הקוראים לאתר; "המאחורה של הקניון") וסיומו במחסום "נטפים" בואכה הר חזקיה, ההר הגבוה בהרי אילת. המסלול המפותל, ההפוך מכיוון התקדמותם של לוחמי חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת העצמאות, מתחיל בגובה פני הים ומסתיים בגובה 700 מטר בערך.
הקושי העיקרי במסלול התחרות נעוץ בכך, שככל שאתה מתקדם, המתלול הולך ומשתפע בסה"כ כ- 13 ק"מ אכזריים ש"אינם לוקחים שבויים".
ניתן איפוא לומר על התחרות שהיא "עוצרת נשימה" במלוא מובן המילה גם בגלל הנוף הבראשיתי הנשקף מבעד לאדי הזיעה שבמשקפיים.

לאורך כל נתיב התחרות לא הצלחתי להשתחרר מהזיכרונות ומהטראומה עת פגשתי את הרי אילת לראשונה ואני על אופניי.

מסע "רוכב ישראל" 2004 מטולה-אילת בשלושה ימים. אני רוכב כביש חדש לגמרי. באינטרנט יש פרסום למסע ואני מחליט, בבטחון עצמי די מופרז ובלי הרבה לבטים ועכבות, שאני ארכב יומיים, מתל אביב – מצפה רמון ומשם לאילת (יום הרכיבה הראשון היה שבת). קניתי אופני כביש משומשים והתחלתי לצלוח מרחקים מכל הבא לרגל. בלי אוכל ובלי הכוונה ובלי לדעת כלום על רכיבת נפחים פשוט "נתתי בראש" לבדי או עם מישהו מזדמן שהתעלקתי עליו ב"משולש". גופי אומנם התחסן והתחזק אך היעדר כל ידע רציני בתחום רכיבת הכביש גרם לי מידי פעם להגיע לקצה גבול היכולת המנטלית שלי, החזקה, אם יורשה להצטנע.

ג' דחול המועד סוכות תשס"ה. חום כבד ולחות מעיקה, יצאנו מתל אביב כשלוש מאות רוכבים והגענו עד הלום, כלומר עד צומת "עד הלום". מנוחה קלה. מסתובב עם אופני הכניסה שלי וסוקר בענין, אכול קנאה, את האופניים הנוצצים שסביבי ומבחין שהרוכבים ניגשים לשתות "פטל" – כך חשבתי – מעוקב גדול המחובר לטנדר.
מה פתאום לשתות פטל? אני חושב לעצמי וממשיך ברכיבה עד לעצירה הבאה בקיבוץ יד מרדכי. מתעודד מפסלו הרם של מרדכי אנילביץ, מפקד מרד גטו ורשה,וממשיך עם כולם דרך באר שבע לצומת משאבים.
שם עזבוני כוחותי ונעתקו משְאֲבָּי. ראשי כבד עלי. שתיתי אמנם במשך כל היום כמויות אדירות של מים אך הם לא נספגו בגוף כי לא שתיתי את "הפטל" הזה, שלימים הבנתי שהוא משקה איזטוני עתיר מלחים, הקריטי לסוג מאמץ וחום שכאלה.
מנגד, אני מתחיל לראות רוכבים, מהם במיטב המחלצות והציוד, עולים בהיחבא – כך נדמה בעיני – על ה"מטאטא" הלא הוא האוטובוס המאסף. אני ממש שומע אותם קוראים גם לי – בלי קול – "עזוב, אתה חדש בתחום אף אחד לא מכיר אותך. יש עוד 70 ק"מ קשים, חם היום באופן מיוחד. עלה עלה גבר, אף אחד לא יֵדָע".

מצאו להם למי להגיד…

בין כה וכה, אני מוצא עצמי מזגזג בעליות כלא נפחא ו"מפרפר" בקצה התמסורת של ההילוכים בואכה מצפה רמון וכולי מתפקע מרחמים עצמיים. אני מרגיש בחילה איומה ונצמד לקבוצה קטנה ובהם רוכבת חביבה וחזקה, אורנית שמה, שקצת מרחמת עלי, מעודדת אותי ומאטה הקצב עבורי.

למלון במצפה רמון הגעתי מפורק. סחרחורת איומה, בחילה, לְאוּת בלתי נתפסת. קיבלתי מיטה מתוך ארבע שבחדר הצפוף ונמרחתי עליה ואני בספק עילפון. "בוא לאכול" אמר מישהו בחדר "לא רוצה" אמרתי. "בוא בוא" דחק בי "תרגיש יותר טוב". "לא רעב, עזוב אותי כבר" המהמתי בצרידות מתחת לשמיכה באופן לא ידידותי.

חברי העלום לחדר, שאיני יודע את שמו ולא ידעתי אז, יצא מהחדר, בוטש ברגליו כאילו אומר "אני את שלי עשיתי". לא הספיקה הדלת להיטרק והוא סב על עקביו ופתח את הדלת בסערה תלש את השמיכה מעל פני ומשך אותי בידי. "אתה בא לאכול" פסק. לא עזבני עד שהושיב אותי בחדר האוכל ושאל מה אני רוצה לאכול ולא הקשיב כלל לתשובה והניח לפני שתי צלחות גדושות וכמעט מעך את פרצופי האדום לתוכן.
כמו מלאך מהשמיים. כמו המלאך המעיר את אליהו הנביא הבורח מחמתם של אחאב ואיזבל, הביא בכנפו "עֻגַת רְצָפִים וצַפַּחַת מָיִם" ולחש אלי; "קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הדָּרֶך"; ואני…, נגסתי בחוסר חשק ולאחר מכן אכלתי ממש ועם האוכל בא התיאבון ועם התיאבון באה ההתאוששות ועם ההתאוששות הגיע הבוקר.
וכמו הגיע הבוקר, ואני אז הבנתי גמילות חסדים מהי; לתת פרוטה ליד פשוטה בתחנה המרכזית זה יפה אבל לא חכמה גדולה. לאמץ חייל אתיופי בודד או לחבק ילדים נטושים בני יומם בבית חולים (יש כזו עמותת מתנדבים הפועלת במחלקת יולדות בירושלים) זו אנושיות מהמעלה הראשונה, אך גם לא חוכמה גדולה כי הנזקק וצרכיו גלויים וידועים, לא עליכם.
אבל לזהות ולטפל ולסעוד מצוקות וקשיים של אנשים חזקים או אנשים רגילים כשהם בחולשתם (פיזית או אחרת!) זה גמ"ח במיטבו. אומנות של גמילות חסד.

את היום השני למסע, במעלות הרי אילת לאורך גבול מצרים, צלחתי אמנם פיזית אך מבחינה מנטלית כל הזמן חשבתי כבר על הסוף – מיודעתינו, הלא היא הירידה המפותלת לאילת ממחסום "נטפים". זהו אכן מראה מדהים. מלמעלה, נפער בפניך מפרץ אילת במלוא הדרו והרי אדום האדירים ממול שהיו מחוברים פעם להרי אילת, מזכירים לך את הוד הבריאה וחמדת הטבע. כשאתה על אופניך במקום כזה – הכל, אבל הכל מתחבר.

וכעת, אני כאן, בתחתית העלייה בבחינת; "הפושע שב למקום הפשע".

התקשרתי לחברים שיבואו איתי לתחרות וכולם מתחמקים. משקשקים. האחד אומר "אני לא בכושר, כלומר אני בכושר אבל לא של עליות". האחר עושה חשבון 30 ₪ של התחרות על 15 ק"מ זה שני ₪ לכל ק"מ. ואני מחרה מחשב אחריו "כל הסיפור לוקח שעה בערך כלומר רק חצי שקל לכל דקה" והוא לא הבין כלל את האירוניה. והשלישי… בכלל … "מת לבוא" אבל אשתו לא הרשתה לו. גם לי אשתי לא הרשתה אבל אפילו היא לא יכלה להתמודד עם המתנה שהענקתי לעצמי ביום ההולדת שלי שחל באותו שבוע.

01:30 השכמה בירושלים. 05:30 תחילת חימום, הרחוב הראשי של אילת עד שדה התעופה. קדנס גבוה – מתגברות- עמידה – 200 מטר אל תחילת העליה וחוזר חלילה.
חבר טוב השאיל לי את גלגלי התחרות שלו מסוג "ריינולדס" ואני מרגיש "מקצוען" יעני, ואפילו נהנה מהמבטים על אופני. לקראת התחרות פירקתי גם את כל התוספות המכבידות; אירובר, משאבה ותיק כלים והאופניים "עירומות" וקלות מתמיד. האילתים החביבים מאירים לי פנים. רכב ואן עם די.ג'יי. מרעיד בעליצות את הציפורים שעל חוטי החשמל טוו.טוו.טוו והכל בשעה שאורחי מלון מרידאן הסמוך עדיין מתהפכים על יצועם.

06:00 מתארגנים לזינוק שנקבע ל 06:15. לפתע, אני מרגיש שהגלגל האחורי הקליל איננו מנופח ויש ממנו דליפת אוויר. המילה "פנצ'ר" היא כנראה מוטציה לשונית של "פה-נ'שאר". מתלבט שניה וטס לרכב החונה בסמוך ומנשק את עצמי על כך שהבאתי גם את גלגלַי הרגילים. מחליף גלגל אחורי במיומנות של מכונאי מכוניות מרוץ ומצליח להגיע לשמוע את הכרוז מזניק ואני… כמעט אחרון.

אבל, אני כל כך מוטרף מהפנצ'ר הזה – שלמזלי הרב קרה 10 דקות לפני הזינוק ולא 10 דקות אחריו – שאת שלושת הקילומטרים התלולים בתוך אילת עד שכונת שחמון, אני בכלל לא מרגיש. מהכיכר הגדולה אני מתחיל לטפס בחמת זעם ממוקד כולי וממשיך בקצב שלא ידעתי שאני מסוגל.
עומד-יושב, מחזיק בדרופים-מחזיק בשיפטרים, יורק הצידה-ממלמל תהילים ומתנשף; "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי".

אני נזכר בכל הדרך החשוכה אילתה ואני לבדי ברכב, הרגשתי כמו דון קינג הנורא, האמרגן המיתולוגי של המתאגרף מייק טייסון. לפני הקרב היה מותח את אוזנו של טייסון וצועק: "הכלב הזה אמר שככה וככה הוא עשה לאימך המנוחה. הנה תקשיב; היתוש הזה אומר לכולם שאחרי הקרב הוא יעשה כזה וכזה לאחותך הצעירה". וכך המשיך המאמן גס הרוח ואולי נכון יותר המאלף, לגרות את חיית האדם המכונה טייסון תוך שהוא נותן לו "כאפות" וסטירות קטנות בפניו לעצבנו עוד יותר. בקרב המפורסם נגד הוליפילד זינק טייסון אל הזירה כולו חימה וחרון ובהזדמנות הראשונה שנקראתה בדרכו, בחיבוק הראשון שבין המתאגרפים, נגס באוזנו של היריב וירק את הבדל המדמם מעבר לחבלים לעברו של דון קינג.

וכך, לבדי ברכב אני משחזר עם עצמי ולואט; "העליה הזו פצעה אותך בישראמן 2009; בירידה הזאת אתה התפרקת ב"רוכב ישראל"; בישראמן 2010 אתה ויתרת לעלייה הזאת ולא נתת את כולך" וכך הלאה עיצבונים כאלה ביני לבין עצמי. ביני לבין העלייה.
והנה, מעשה שטן, שיטת דון קינג עובדת. מעיף מבט לאחור ורואה שובל של רוכבים מיוסרים, כאשר לפני יש אך דבוקה של סייחים אילתים צעירים שמכירים את המסלול והם "נותנים בראש". קשה לי להיצמד אליהם אז אני מחליט שאולי לא אשיג אותם אבל לא אתן לאף אחד לעקוף אותי יותר. לא הספקתי להגיד "ריינולדס" ואני שומע מאחרי נשיפות וכיחכוחים. מוריד הילוך ובורח לו. ושוב אני מזהה מישהו מנסה להדביק אותי או לשבת עלי (הדרפטינג לא נאכף) ואני נעמד ומנער אותו בעליה התלולה.
וכך, פיתול אחר פיתול אני מרגיש שאני נותן את כולי. זה כמעט לא קרה לי בשום תחרות עד היום שנתתי הכל. הכל הכל. נשארו שלושה קילומטרים קשים והסוסים מריחים כבר את האורווה. הדופק בשמיים אי אפשר לייצב אותו אודה ולא אבוש שמזמן לא רציתי כל כך לראות חיילים במחסום… ו…הנה הם.

כדרכה של התחרות הפשוטה והחביבה הזאת, אין צ'יפים ואין משפך סיום ומצלמות רחף ואין שעון דיגיטלי מעל שער. די לנו בקו שסומן בגיר על הכביש וכמה אילתים שזופים הרושמים בצעקות את מי שהגיע ומה זמנו.
כזו היא תחרות "מלך ההר" אילת 2010. איזה כיף.

ולתוצאות:
במקום הראשון הגיע ילד אילתי בן 15 כשרוני, קליל ונחוש סבר .
ובמקום הראשון לגילאי 40-45 הגיע ילד ירושלמי אחר, שכאשר זוג אופנים בין ירכיו הוא לא מפסיק להרהר… ולחייך.

מנש, יום הולדת המ"ג.