חברים, עונת המרוצים החלה ומרוץ כפר סבא הנהדר, לזכרו של זיו בלאלי הינו הזדמנות נהדרת להעניק פרסים לקבוצות אשר בדרך כלל אינן זוכות להתייחסות וכדי להמשיך את המסורת ממרוץ תל-אביב בשנה שעברה, ללא שום עיכובים, הבה נתחיל:

פרס "שרה פיילין" למשכוכית אשר מובילה את כל כבשיה אל הלא נודע, אשר בהסתברות גבוהה יסתיים בתהום הידועה לשמצה בשם "רצתי אחרי אחד צעקן שנראה כיודע מה הוא עושה ועכשיו אני הולך להאשים מישהו אחר על המרוץ שנהרס לי" – עובדה זו למדתי על בשרי, רק משום שמישהו מהיר ממני ונמצא לפני, אין זה אומר שהוא אכן יודע לאן רצים.

פרס "ראסל קרואו" לצופה שלא במתכוון מעלה את ההצגה הטובה בעיר – זוכרים שב"גלאדיאטור" ראסל קרואו פונה לקהל בצעקה דרמטית, לאחר שטבח בשאר הגלדיאטורים, "האם אינכם מבודרים? האם זו אינה הסיבה שאתם כאן? האם אינכם מבודריםםםםםםםם?"
נזכרתי בזה בסיבוב מטשרניחובסקי, כאשר התחלתי להרגיש את הכאב ממשמש ובא בצורה קצת יותר מוחשית, באותו רגע ראיתי בזווית העין ארס בלונדיני בן 40 בטויוטה עם גג פתוח, עוצר בחריקת בלמים לפני המחסום, יוצא בעצבנות נגלית לעין ומרים קולו על השוטרת תוך כדי נפנופי ידיים ארסים (עם יוד אחד).
כאשר הבין שאינו נוסע לשום מקום דרך צומת זו (משום מה הרצים שנהרו למקום לא הספיקו לו כדי להבין זאת), הוא הסתובב באין אונים, מעיף אלי מבט עצבני (אני כרגע נמצא 3 מטרים ממנו בדופק 180) ושואל אותי בצעקה מאיימת "תגיד לי, מתי אתם מסיימים פה סססאמשלכםםםם".
מה לעזאזל זה היה? וואט דה פאק? וואט….(קחו 3 שניות) דה פאק? או שבעברית תקנית – מה לעז…? הייתי כל-כך המום, ואינני יודע אם זו הייתה שאלה רטורית, כי באמת נראה שהוא ציפה לתשובה. אני אכן מבין שזו הייתה גסות רוח מצידי, אבל ממני הוא לא קיבל מענה. שתי שניות לאחר מכן, אני שומע את המכונית מאיצה לאחור, חריקת בלמים, ורעש אדיר בלתי מזוהה. בעיקוף, הסבתי בחטף חצי מבט לשמאלי וראיתי ארבעה אנשים צועקים בקול רצחני אחד על השני, על מה שככל הנראה היתה התאונה המטומטמת, אך עם זאת, המרנינה ביותר ב 2010. אני די בטוח שאני חייב בקבוק יין לראסל, כי אחרי הרעש שכחתי לרגע את הכאב ועברתי לקצב של 3:30 לק"מ. הייתי בכזו אקסטאזה של צחוק והתעלות. בסיום המירוץ, סקרנותי גברה עלי ולכן ביררתי עם אחד השוטרים מה בדיוק ארע והוא סיפר לי שהסתבר שאחד הבחורים בטויוטה הינו מוכר למשטרה, המכונית הוחרמה והוא עצור כרגע. הרגשתי גאווה אמיתית שאנחנו כרצים עזרנו לבלום פושע כבד במהלך "מרדף משטרתי" וכמה נפלא היה אילו המארגנים היו מקבלים את הטויוטה מהמשטרה כאות הערכה, והיו מגרילים אותה בין הרצים. חברים, אי אפשר היה להמציא סיפורים כאלו אפילו אם רצינו. אז כן ראסל, אנחנו אכן מבודרים ומשועשעים. והאמן לי שהרבה, הרבה מעבר לזה.

פרס "מנחם בן" לאידיוט מעורר הרחמים שמשלם 90 ₪ דמי השתתפות במרוץ, רק כדי שיוכל לכתוב סיפורים שאף אחד לא קורא ולא מעניין מי בכלל……– מה לעז…, אני חושב פה בקול רם?

פרס "ג. יפית" לרץ שמנצל את המרוץ לפרסום סמוי וגם לפעמים גלוי– אינני, חס וחלילה, מתכוון לאנשים אשר מנסים לעורר מודעות למטרות חשובות כמו גיוס כספים לחולים, בעלי מוגבלויות או כל מטרה נשגבת אחרת, אך נשגב מבינתי להבין את אלו שרצים עם חולצת צווארון מכותנה עם כתוביות מכף רגל עד ראש המפארות את המוסך הכי טוב בקריית שרת, וכוללות את מגוון ההטבות ומספר טלפון. מה הם חושבים, שרץ שכרגע משיל את ריאתו בדופק 210 יעצור ויאמר לעצמו "רגע, באמת הסובארו עושה בעיות בזמן האחרון. למישהו יש עט?"

פרס "חיים סוויסה" לרץ אשר כבר בזינוק מונה במוחו את מספר הפורומים אשר בהם הוא הולך להשמיץ את כל פושעי המלחמה שארגנו את הקטסטרופה הקולוסאלית אשר עונה לשם מרוץ\טריאתלון בישראל.
בחודש שעבר, לאחר ריצה קצרה עם חבר בפארק הירקון, נקלענו לאירוע שככל הנראה היה כנס תמיכה בשאול מופז, אולם דמה יותר לפגישת מחזור של מעריצים שרופים של מסע בין כוכבים. בתדהמה האזנו לכך שמסתבר שבתקופת ציפי לבני, כיושבת ראש קדימה, האמירו מחירי המרוצים בעשרות אחוזים, מה שאומר, שהריצה הפכה לנחלתם של האלפיון העליון השחצן והמתנשא. טוב נו… עם עובדות, אי אפשר להתווכח.
מסתבר כי מופז, לעומת זאת, תמיד תמך בריצה לכל אדם באשר הוא, ולראיה הובאה העובדה שאף חייל בתקופתו כרמטכ"ל ואף כשר ביטחון, לא שילם, אף לא אגורה אחת, על שום ריצה בשירותו הצבאי.
מופז תומך בלהפוך את המרוצים לחוויה חינמית שכווווווווולם יוכלו להשתתף בה, וכאשר נשאל בחרישיות ע"י חברי (מצביע ליברמן אדוק ובעל פחד-מוות תמידי שמופז יגלה איזה סב רוסי חבוי שהיגר לאיראן כאשר יכריז על ביתו האמיתי בישראל ביתנו) כיצד הוא יממן את זה, השתיק אותו מופז כשהשיב כי יחוקק מס טייקונים אשר יממן את כל פעילויות הספורט בארץ. אין ספק, האיש קורץ מחומר של מנהיגים אמיתיים – אשר אומרים לאנשים את הכל בפרצוף, גם אם זה לא ערב לאוזניהם.

הערת אגב מהירה, אם מישהו יכול בבקשה לשפוך קצת אור על בריאותו של הקשיש המסכן שניסה בתמימותו להגיש הפוך למופז, אשר בתורו קרא את המהלך לא נכון והגיב בגלגול "סאמאסונג" צלופחי ולפיתת צווארו של הקשיש עד שפרצופו החל להכחיל תוך כדי שהוא מנפנף ידיים בבהלה אל הקהל וצועק "אני לא שותה קפה בתל-אביב. אני לא יושב בבתי קפה בתל-אביב. אני מעדיף לשתות בבית. אני איש של בית", אני אודה לו מאוד.
הייתי נשאר קצת ומברר בעצמי, אבל הפולאר בדיוק אותת על מעבר לאזור 4 והייתי צריך להגביר מהירות, וחוץ מזה, אני בכל זאת סתם תל-אביבי, אנוכי שרובץ כל הזמן בבתי קפה, רץ בפארק הירקון, ולא אכפת לו מה קורה מטר מסביבו.
מה לעז…טוב, אז יכול להיות שקצת המצאתי את הסיפור הזה, אבל בינינו, אם אינכם סבורים שאוטוטו בהתבסס על האופן שבו המנהיגים האחראים במדינתנו נצלבים, והפופוליסטים מתוגמלים, נשמע סיפור דומה למהתלה ההזויה שנכתבה להלן, בעוד כמה שנים, אז אינני יודע מה לומר לכם. לפני שעומדים לערוף את ראשי, רק הרשו לי לומר כי מי כמוני מבין את ההנאה הבלתי ניתנת לתיאור שהריצה נותנת לנו. הרוגע שהיא מעניקה ראוי שיהיה מנת חלקו של כל אחד, ואני יכול בהגינות להעריך את התסכול של אדם אשר מעוניין לחוות את אותו רגש אבל נתקל במגבלה כספית ואין בי ולו טיפת זלזול כלפי רגש כזה, ולכל מי שתהיה תוכנית כיצד לשפר מצב זה, אני אהיה הראשון שאתמוך בו.
עם זאת, אני מקבל את הרושם שאלו שבאמת לא יכולים להרשות לעצמם את מותרות הריצה המסודרת מקבלים זאת לרוב בענווה ובשקט ואלו שמגדפים, מכפישים לשווא ולא מבדילים בין מנהל גרוע שלוקח לעצמו משכורת מנופחת מתקציב ציבורי (וישנם כאלו) לבין מנהל מרוץ מסור אשר גובה כסף רק על מנת להרים מרוץ ראוי להנאת משתתפיו (והם אלו בדיוק אותם משתתפים אשר יקרעו אותו לגזרים אם יגמרו חולצות הXXXL ( פשוט פורקים עול על זה שנאלצו להיפרד מ100 שקל ולא כי ממש חסר להם כסף. אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על חוסר הבנה בסיסי של מורכבות העניין שבארגון מרוץ וסיפוק אנשים עם רצונות שונים. זהו (לקיחת נשימה), סיימתי.

פרס "רועי ורמוס" למנהל ההשקעות שלא יכול להתנתק מהנייד שלו – יש לי שאלה, האם האליבי "הייתי ב"הייי" עקב ריצה בדופק 190 כאשר נתתי הוראת מכירה של מיליארד אג"ח שאגב, רק אתמול, 30 שניות לפני סגירת המסחר, ביצעתי קנייה של עשיריה מאותן אג"ח במחיר גבוה יותר" הוא עילה מספקת להיחלץ מאין ספור חקירות של הרשות לניירות ערך של אנשי הכספים בזמן האחרון? אני אומר שלא. כולם יודעים שאליבי כזה מתקבל מנתוני סף חומצת חלב בלבד.

פרס "אברהם גרנט" לרץ אשר תמיד אירוע לא ברור מונע ממנו לרדת מ35 דקות במקצה של 10 ק"מ וגורם לו לסיים ב42 דקות – הפסדנו אמנם 4-1, אבל חוץ משני שערים לא מחויבי מציאות, פנדל שנשרק ע"י שופט מושחת, ושער שנכבש מקרן, די שלטנו במשחק. גברבר, אנחנו יודעים שאחרי שלשה ק"מ היית בקצב של 3:20, אבל החוכמה היא לא לסיים בקצב של 8:50 את השבעה הנוספים.

פרס "לינדסי לוהן" הולך השנה לסוזי דבוסקין וכל מילה מיותרת.

יהונתן רימון, אנדיור